משה הס: ניתן לייצר "קריסת אוכלוסייה" ביו"ש

את נושא ההגירה מכיר משה הס לעומק: לפני כ-3 שנים הוא ערך מחקר שבחן את הפתרונות האפשריים בנוגע להגירה של ערבים מיהודה ושומרון. את המחקר שעבד עליו יחד עם מאיר אטינגר הם ביצעו במסגרת פרויקט שהוביל עקיבא הכהן, במטרה להציג אלטרנטיבה לשיח בנושא הביטחוני-מדיני בנוגע ליהודה ושומרון. 

"עוד לפני שניגשנו למחקר בנושא ההגירה, ריכזנו את הפתרונות שהיו קיימים בשוק הרעיונות, מה שראינו הוא שבעוד  לשמאל יש 'פתרון' של שתי מדינות, לימין אין ממש הצעה אחרת - רק פתרון ניהול הסכסוך, אבל לא חזון לשינוי מהותי של המצב לטובה. ההגירה, שעסקו בה כפתרון מלפני קום המדינה ועד לשנות השבעים, נזנחה בעשורים האחרונים. בשלב מסוים זה נהיה דבר שמחוץ לשיח" מסביר הס.

"בעקבות זה, רצינו לראות אם פתרון של הגירה הוא ישים והגיוני". החוקרים סקרו את העבר, וחקרו את החברה הערבית ביו"ש. היסטורית, המחקר העלה שהגירות גדולות קרו רק אחרי מלחמה כוללת, כמו ה'נכבה' בישראל ולפניה הגירת הגרמנים מפרוסיה שממזרח לנהר אודר - מערב פולין של היום - ומחבל הסודטים בצ'כיה, בעקבות הפסדם במלחמת העולם השניה. לגבי החברה הערבית ביו"ש, המחקר פילח אותה מבחינה תעסוקתית, סוציו-אקונומית, אידיאולוגית ודתית, כדי להבין אם הגירתם מרצון תהיה ריאלית.

"הנחנו שאם נראה שיש ישימות, תעלה התמיכה בישראל בפתרון בכיוון כזה", מספר הס.

המחקר העלה שהגם שכמעט כל החברה הערבית ביו"ש מחזיקה בעמדות עוינות עד כדי רצחניות כלפי יהודים, יש בה מדרג ברור ברמת הנכונות לשלם מחיר אישי על האידיאולוגיה. "הבנו שיש 20-30 אחוז מהאוכלוסיה שלא יעזבו בשום מקרה, ומצד שני כ-20-30 אחוז שישמחו לעזוב או שכבר מקדמים הגירה בפועל. שאר האוכלוסיה שנמצאת באמצע יכולה לזוז לאחד הצדדים בהתאם להתפתחויות". התפתחויות כאלו קרו בבירור בזמן המלחמה, גם ברמת האופטימיות של הערבים לגבי עתידם ביו"ש וגם במצב הכלכלי האוביקטיבי שלהם, ובישראל הנכונות לתמוך בתכנית הגירה זינקה ביחס למצב בעבר.

המחקר בדק גם את נתוני הכניסה והיציאה במעבר אלנבי לאורך השנים, וכן סקרי אוכלוסייה של הרשות הפלסטינית.

"כיוון התנועה של הערבים ביו"ש הוא בכל מקרה החוצה. כעשרים אלף מהגרים החוצה בשנה ממוצעת. הם רוצים לחיות במדינות מוסלמיות 'מסודרות', כמו מדינות המפרץ, או באירופה ובארה"ב".

המחקר מתעסק הרבה במדינות יעד אפשריות ובמיפוין, כולל תנאי כניסה למדינה ואפילו מקצועות רלוונטיים לערביי יו"ש המבוקשים במדינות אלו. אך הס מודה ש"זו שאלה אם בכלל צריך לעסוק ביעד, ולא רק בהחלשת האחיזה שלהם כאן בארץ - והשאר יבוא לבד". המחקר הראה שפועלים שזוכים לעבוד בישראל מרוויחים יותר מעובדי המגזר הציבורי ברש"פ, בפער גדול - בערך פי שתיים, לדברי הס.

לפי מחקרים שונים שנעשו בתחום, התעסוקה בישראל אחראית לנתח שמכסה בין רבע לשליש מהתמ"ג ה'פלסטיני'.

כך שהפסקת העבודה בישראל תגרום לבדה למצוקה גדולה בקרב ערביי יו"ש, ותניע אותם להגברת היציאה מהארץ. בנקודה זו הס מצביע על עובדה קריטית ביחס למצב האסטרטגי של הרש"פ, שיכולה לשחק לטובת ישראל: "סיבת קיומה של ה'לאומיות הפלסטינית' היא השאיפה להשמיד אותנו. כפי שאבו מאזן מצהיר שוב ושוב, הגרוש האחרון שיהיה להם ילך לקצבאות למחבלים. המחויבות הזו, לא לבנות את עצמם אלא להרוס אותנו, גורמת שעצם המלחמה שלנו בשאיפה הלאומנית שלהם תהרוס גם את הכלכלה שלהם עד הסוף - אותו גרוש אחרון. וכך לא ישארו שום כסף ושום תעסוקה לאזרחים. זה יגרום שהחיים ביו"ש יהיו בהכרח בחירה להקדיש את החיים למלחמה נגד היהודים. ולמי שלא רוצה להיות חלק מזה - ובזה כלול גם מי שתומך בהשמדת היהודים בארץ אבל נוטה לעדיף שאחרים יעשו את זה - לא תהיה סיבה להשאר. הם יעזבו כולם".

התחזית הזו תלויה בתנאי הכרחי אחד, כפי שהס מציין: פירוקה הסופי של אונר"א. כיום אונר"א נושאת על שכמה את תפקיד הניהול היומיומי של החיים האזרחיים אצל חלק גדול מהערבים, והיא תקח על עצמה עוד אם הרש"פ תיפגע עוד יותר כלכלית. רק חלוקת העבודה הזו, שבה החיים האזרחיים מנוהלים בידי גוף אחר הממומן בין לאומית, תאפשר את המצב שבו הרש"פ מסורה לחלוטין למאבק הלאומני נגדנו והאוכלוסיה בכל זאת מתפקדת.

כדי להקל את מה שצפוי לקרות ממילא בהנתן מאבק בטחוני בלתי מתפשר מול הטרור וסגירת אונר"א, הס קורא גם להקל על היציאה, גם דרך נתב"ג שכיום מעבר ערביי יו"ש בו מוגבל. בכל מעבר גבול הפרוצדורה צריכה להתייעל.

עניין אחרון חשוב מאוד במחקר שהס מספר עליו הוא המשקל היחסי של הגירה צעירה.

העניין הזה ראוי לעיון ולהבנה, כיון שהוא יכול להביא לתוצאות רחבות הרבה יותר ממספר המהגרים גרידא - מה שמכונה 'קריסת אוכלוסיה'. "הצעירים הם אלו שמהגרים. אז אם אתה לוקח את שכבת הגיל 17-35, נגיד, ובמקום עשרים אלף מהגרים בשנה מגיע להגירה של שבעים, שמונים או אפילו מאה אלף, תוך כמה שנים שכבת הגיל הזו כמעט נגמרת. אפילו אם מתוך כלל האוכלוסיה יצאו רק עשרים אחוז, מתוך קבוצת הגיל הזו הם עשויים להיות הרוב. ואז קורה מה שנקרא 'קריסת אוכלוסיה' - בלי הצעירים המבטיחים ביותר שלה, בלי ידיים עובדות ובלי מי שיגדל את הדור הבא, האוכלוסיה כבר נכנסה להליך בלתי הפיך".