ההתמכרות לשקט - כך הרגיל חמאס את ממשלת הימין.

לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה", שבו הוחלט למעשה שמדינת ישראל מעדיפה להשלים עם קיומו של חמאס בעזה על פני האלטרנטיבה היחידה, כיבוש הרצועה, העמיקה "מדיניות הבידול" על פיה העדיפה ישראל לשמר את הבידול" בין יהודה ושומרון לרצועת עזה. לימים, ניסח השמאל נרטיב לפיו נתניהו שימר את שלטון חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, יהיה זה לימוד זכות גדול על נתניהו אבל זה רחוק מן האמת, זו לכל היותר גרסה כבושה שהיתה נוחה לנתניהו בתקופה מסוימת. 

האמת היא שאמנם נתניהו לא הסכים לתת לאבו מאזן מדינה מבלי שום התחייבויות מהצד הפלסטיני, אבל הוא בהחלט עסק בחיזוק הרשות הפלסטינית, שהחלה לבנות את הצבא שלה, קידמה את תוכנית סלאם פיאד להשתלטות על השטח וגם "התיאום הביטחוני" שגשג באופן חסר תקדים. 

החשש המרכזי של ישראל היה השתלטות חמאס על כל הרשות הפלסטינית, אם בכוח הזרוע כפי שקרה בעזה, או באמצעות ממשלת אחדות על בסיס האהדה העצומה שזכה לה חמאס. ישראל העדיפה לשמר "בידול" שישמור את חמאס בעזה. הרעיון של ה"בידול" כלל שני רכיבים. הראשון: יצירת פער ברור במובן הצמיחה הכלכלית והמשילות בין רצועת עזה שבידי חמאס ליהודה ושומרון, שם שלטה הרשות הפלסטינית. השני- מזעור ההשפעות של חמאס וארגוני הטרור האחרים על הנעשה ביו"ש כדי למנוע "יצוא" של ידע ויכולות טרור ליו"ש.

בנוגע לרצועה עצמה, נתניהו, שהתמודד עם ממשל אמריקאי עויין ולחצים לקדם מדינה פלסטינית, כששר הביטחון הוא אהוד ברק, ויתר לחלוטין על הרעיון של מיטוט חמאס. הוא רצה שקט ואת השקט חמאס היה מוכן לספק. 

אם יש כלל אצבע בנוגע לחמאס, הרי הוא: "כששקט צריך לדאוג", והשנה הראשונה של שלטון נתניהו היתה בהחלט שקטה באופן יחסי לרצועת עזה. הגרפים של ירי הרקטות מרצועת עזה מראים ירידה דרסטית שהחלה סביב הבחירות. לפחות באופן רשמי לא הוסכם על "רגיעה" בין ישראל לחמאס, אך במציאות בשטח חמאס באופן רשמי שמר על רגיעה, ולפי דיווחים שונים גם פעל אקטיבית כדי למנוע ירי רקטות. זה לא אומר שירי הרקטות פסק לחלוטין, לאורך התקופה נמשך ירי של ארגוני טרור שונים, אם זה הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית או הפת"ח, או ארגוני ג'יהאד אסלאמי שצמחו ברצועה.

בצה"ל טענו שזהו הוכחה לאפקטיביות של מבצע עופרת יצוקה, וכי חמאס מורתע. יתכן וחמאס היה מורתע, אבל במקום לנצל את זה להכות אותו באופן יזום, העמיקה תפיסת "שקט יענה בשקט". את הזמן הזה ניצל חמאס להעמקת וביסוס שלטונו, וכך נמחקה הבטחת הבחירות של נתניהו לחיסול חמאס. 

פרט שצריך להוסיף לגבי אותה תקופה:  על פי פרסומים רבים הסיבה שנתניהו חבר לברק היהת בין השאר מתוך כוונה להוציא אל הפועל תקיפה באיראן, לה התנגדו לבסוף הרמטכ"ל וראש המוסד שעל פי אותם פרסומים אף הכשילו אותה. עבור נתניהו שקט בעזה שירת את חלום תוכנית התקיפה באיראן. במשפט ההיסטוריה הפרת הבטחת הבחירות הייתה הימור מסוכן, תקיפה באיראן לא יצאה לפועל, לעומת זאת עזה הפכה למוצב קדמי של איראן.

מהציטוטים של בכירי חמאס ניתן להבין כי לחמאס היה ברור שהסלמה נוספת ברצועה, שתוביל למבצע צבאי, היא הימור גדול מדי, כי הלחץ על נתניהו לקיים את הבטחתו לחיסול החמאס יהיה שונה לגמרי. מבחינת חמאס, היעד המרכזי היה להוכיח כי חמאס שרדה בשלטון ברצועה גם לאחר עופרת יצוקה, ולכן התמקד בביסוס שלטונו. זה ממש לא אומר שחמאס השתנה או התמתן או אפילו הפך ל"תנועה שמחפשת הפוגה, רגע שקט, בדיוק כמו ישראל", כפי שניסו לשווק לציבור עיתונאים כמו שלומי אלדר, במטרה למכור "דיאלוג עם חמאס". מי שהקשיב לדוברי חמאס ולא היה מעוניין להשלות את עצמו לא יכול היה לטעות בכך.

בספטמבר 2009 ביקר מנהיג חמאס חאלד משעל בסודאן, ששימשה מרכיב מרכזי בציר הברחת האמל"ח לעזה, ובנאום שנתן שם חזר על יסודות האסטרטגיה של חמאס החותרת "לשחרר" את כל פלסטין  "מהנהר ועד הים", באמצעות הג'האד ו"אופציית  ההתנגדות". "דגל הג'יהאד וההתנגדות אותו מניפים  הפלסטינים לא ייפול. פלסטין תישאר מהנהר עד הים ומהצפון עד הדרום. [הפלסטינים] לא יזניחו את האדמה, ירושלים, זכות השיבה ואופציית ההתנגדות", אמר. "אחיכם בפלסטין, למרות המצור, הגברת לחץ, סגירת המעברים, המזימה הגדולה, הציים של המזרח והמערב שמונעים מאיתנו נשק, אנחנו השבח לאללה, קונים נשק, מייצרים נשק ומבריחים נשק לעיני העולם כולו". לא רק זאת,  במשך שיחות המו"מ שניהל חמאס עם פת"ח התעקש חמאס כל הזמן על עיקרון "המשך ההתנגדות" אבל בישראל העדיפו להנות מהשקט הזמני. 

את הרגיעה ניצלו בחמאס גם לשיקום הזרוע הצבאית: כבר בסוף יולי 2009 ביצעה הזרוע הצבאית של חמאס תוכנית אימונים נרחבת שכללה לימודים תיאורטיים שהתבצעו במסגדים ואימונים במוצבי חמאס ובמחנות אימונים ייעודיים. בנובמבר דיווח ראש אמ"ן ידלין כי חמאס ביצע ניסוי ברקטה לטווח של 60 ק"מ,  המסוגלת לפגוע לפחות בפאתיו הדרומיים של גוש דן, בערים ראשון לציון, חולון ובת ים. כלקח מעופרת יצוקה חמאס שם דגש מיוחד על מערך טילי הנ"ט, והצטייד במערכות נ"ט מונחות מתקדמות דוגמת טילי קורנט. עפ"י ההערכה בתוך שנתיים מעופרת יצוקה הכפיל חמאס את כמות הרקטות שהחזיק, ושידרג את איכותן, כשהוא מחזיק באלפי רקטות מתוכן מאות רבות לטווח של 40 ק"מ, ורקטות נוספות לטווח של 75 ק"מ היכולות להגיע עד לתל אביב.

לא אחת עלו דוברי חמאס לראיונות כדי להגן על ה"רגיעה" והדגישו: "לא מדובר בהפסקת ההתנגדות אלא בוויסות ירי הרקטות". במאמר שפורסם בביטאון חמאס נכתב כי על פי תפיסת חמאס והארגונים האחרים,ה"הרגעה" היא נושא טקטי, והיא לגיטימית אם היא מתקיימת בתוך מסגרת כללית של ה"התנגדות", ומאפשרת את קיומם של אימונים אינטנסיביים. מול דיווחים של מתנגדי חמאס שכוחות ביטחון וגדודי עז אלדין אלקסאם נפרסו על מנת לסכל ירי רקטות, בעיקר בצפון רצועת עזה (אזור שיגור הרקטות), ומבצעים מעצר חוליות שהתכוונו לשגר רקטות, החרמת רקטות ומבצע נרחב של מעצרים ופשיטות על בתים במזרח ובצפון רצועת עזה, הסביר מוסא אבו מרזוק סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס כי קיים  קונצנזוס בקרב הארגונים שלא לשגר עתה רקטות לעבר ישראל, כדי שלא לספק לישראל עילה לפתיחה במלחמה. למרות זאת, אבו מרזוק הכחיש בפומבי שחמאס מונעת ארגונים אחרים מביצוע ירי לעבר ישראל.

בכירים נוספים בחמאס המשיכו לגבות את ה"רגיעה". חאלד משעל התבטא כי "איננו מפקיעים את זכותו של איש להתנגד לכיבוש בגדה המערבית ובעזה, אבל אנו חותרים להסכמה לאומית על ניהול ההתנגדות, בעיקר אחרי המערכה הקשה בעזה". מחמוד א-זהאר, מבכירי חמאס ברצועה,  היה מפורש יותר כאשר אמר בראיון:  "חמאס תקיים את ההרגעה הנוכחית כל עוד הכיבוש הישראלי יקיים אותה, ולא ישיג גבול בצורה כלשהי, שתצריך תגובה מצד ההתנגדות".

הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
​בטלגרם >>

אך גם במהלך הרגיעה המשיך חמאס לתחזק באמצעות "פרוקסי", ובפרט ע"י ועדות ההתנגדות העממית פעילות טרור בחתימה נמוכה. מקרה מיוחד היה ניסיון פיגוע הראווה במסוף הדלקים בנחל עוז. למעלה מ-8 מחבלים, בתוכם מחבלים מתאבדים, הגיעו במשאיות עם סוסים ממולכדים במטרה לבצע פיגוע גדול ומשמעותי במסוף, בו נהרגו 2 חיילים בפיגוע שנה קודם. כוח צה"ל זיהה את המחבלים ופתח באש. בחילופי הירי נהרגו 5 מחבלים, כשהנותרים ברחו לעבר המשאיות שהמתינו בסמוך. את האחריות לפיגוע המשולב לקח ארגון המזוהה עם הג'יהאד העולמי, אך עפ"י מקורות ברצועת עזה הארגון נתמך ע"י חמאס, ואף התאמן במתקנים של הזרוע הצבאית. ניסיונות פיגוע נוסף נעשו דרך הים. כך למשל התגלו חביות נפץ בחופי אשקלון ואשדוד שנועדו לפגוע באוניות חיל הים.

מתווה מרכזי של פיגועים באותה תקופה כונה "ציר החית". הכוונה לציר שבו המחבלים יצאו מעזה לסיני, משם חדרו חזרה לישראל. בראשון ליוני 2009 נעצר מחבל בשם עבד טלאלקה שחדר לישראל דרך סיני, לאחר שאומן ע"י ועדות ההתנגדות במטרה להקים תשתית טרור בישראל. בדצמבר 2009 נעצרה חולייה בהנהגת סלמאן אבו עתיק, פעיל חמאס בכיר, שסיפר בחקירה כי ניסה לחדור לישראל בשליחות חמאס לביצוע רצח וחטיפת חייל. פעילות הטרור דרך סיני הלכה והתגברה כולל ירי רקטות לעבר אילת.

גם הנסיונות לפגוע בחיילי צה"ל לאורך הגדר לא פסקו. חלקם של ארגוני טרור שונים, שפעלו לפעמים בניגוד לעמדת חמאס, ולפעמים בתיאום. לאורך כל התקופה סיכל צה"ל פיגועים, בעיקר הנחת מטעני חבלה וירי טילי נ"ט לעבר כוחות צה"ל בגבול, אך גם פיגועי חדירה כמו כשבוצעה תקיפה יזומה של מנהרה (4.9) שנועדה להחדרת מחבלים לעבר שטח ישראל, או חיסול מחבלים חמושים שהצליחו לחדור לישראל סמוך לקיבוץ נירים במאי 2010. באחת התקריות נהרגו אלירז פרץ ואילן סביאטקובסקי הי"ד, כשרימון התפוצץ במהלך מרדף אחרי חוליית מחבלים של הזרוע הצבאית של חמאס שניסו להניח מטען כדי לפגוע בחיילי צה"ל סמוך לגדר.

[השחיקה בירי הרקטות לאחר "עופרת יצוקה" היתה בשלבים: ב-31 בדצמבר 2009 נורתה רקטה לנתיבות, ב-18 במרץ 2010 נהרג פועל תאילנדי בחממות נתיב העשרה מירי רקטה והיה להרוג הראשון מאז עופרת יצוקה]. 

אשליית השלום הכלכלי: מדיניות חיזוק הרשות הפלסטינית.

במסגרת "מדיניות הבידול", מדיניות נתניהו לחיזוק הרשות הפלסטינית המשיכה. נמשכו ההכשרות בירדן של עוד ועוד גדודי ביטחון לאומי פלסטיני בחסות המתאם האמריקאי דייטון . גדודים שדה-פקטו נועדו להפוך ל"צבא פלסטין". גם "התיאום הביטחוני" היה בשיאו. הרש"פ, שחשה מחמאס איום משמעותי, פעלה באינטנסיביות יחסית נגד חמאס ביו"ש. מאג'ד פרג', שהיה מפקד המודיעין הצבאי, הסביר כי התיאום הביטחוני הוא האינטרס של העם הפלסטיני:  

"אנו שואפים באמצעותו להעביר את השליטה הביטחונית בשטחים הפלסטיניים בגדה, במיוחד בשטחי A לרשות הפלסטינית… להפסיק את החדירות הישראליות… להסיר את המחסומים, ולהפסיק את הרדיפות והחיסולים".

 כמחווה לרש"פ הודיעה ישראל ביוני כי הוחלט לצמצם למינימום ולמקרי חירום בלבד את פעילות צה"ל בארבע ערים מרכזיות ביהודה ושומרון: רמאללה, יריחו, בית לחם וקלקיליה. כדי "לאפשר למנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית להרחיב את נוכחותם ולשפר יעילותם בשמירה על הסדר הציבור". בנוסף הוסרו מחסומים משמעותיים ביו"ש במטרה לקדם את "השלום הכלכלי", ולשפר את המצב הכלכלי של הערבים תושבי יהודה ושומרון. הסרת המחסומים עודדה את שובם של ערביי ישראל לשווקי יהודה ושומרון.

ב-14 ביוני הפתיע בנימין נתניהו ב"נאום בר אילן", שבו הביע נכונות להכיר במדינה פלסטינית בתנאי שזו תהיה מפורזת, ושתכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, דרישה שנדחתה ע"י אבו מאזן. נאומו של נתניהו הגיע 10 ימים אחרי "נאום קהיר" של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שהציג "שינוי מדיניות של הממשל החדש כלפי העולם הערבי והמוסלמי". לימים תהיה מחלוקת האם באמת התכוון נתניהו להיכנע ללחץ, ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית, או שמדובר היה בתרגיל ומריחת זמן על מנת להתמודד עם הלחץ של ממשל אובמה. 

בנאום שנתן נתניהו בטקס סיום של המכללה לביטחון לאומי ביוני 2009, פרס את תפיסתו לחיזוק הרשות הפלסטינית: "הכלכלה הפלסטינית פה ביהודה ושומרון כרגע צומחת בקצב של למעלה משבעה אחוז, ואפשר יותר. אני רוצה שתדמיינו מה קורה כשקו הרקיע של רמאללה וג'נין וחברון מתחיל להתמלא במגדלים, שנפתחים קניונים ובתי קולנוע ומסעדות, וצעירים פלסטינים יודעים שיש להם עתיד… אינני מבטל את הצורך בהסכמים מדיניים. אני טוען להיפך, שהשלום הכלכלי מסייע לשלום המדיני". נתניהו טען כי "השלום הכלכלי" יביא להפיכה נגד חמאס גם בעזה, שתושביה יראו את המודל של הרשות הפלסטינית ו"יבחרו בקדמה ובשגשוג".

העתיד ילמד כי נתניהו טעה, וצדק מי שאמר שאי אפשר לקנות את הערבים בכסף. אבו מאזן סירב להכיר בישראל כמדינה יהודית, העדיף את המסלול של משא ומתן עם חמאס, וככל שהכלכלה הפלסטינית השתפרה, התמיכה בחמאס הלכה והתחזקה.

ב-25 באוגוסט הציג ראש הממשלה הפלסטיני, ד"ר סלאם פיאד, את תוכנית ממשלתו לבניית מוסדות המדינה הפלסטינית עד שנת 2011, תוכנית שזכתה לתמיכה בינלאומית. הרעיון היה הקמה דה-פקטו של מדינה פלסטינית, ללא תלות במשא ומתן עם ישראל, בתחומים של: ממשל, חברה, כלכלה ותשתית. התוכנית כללה השתלטות מעשית על השטחים הפתוחים, בדגש על שטחי C, תכנון עצמאי, והשקעה ברצף אסטרטגי שיצור בפועל שליטה אסטרטגית. במקביל, הכריז נתניהו ב-25 בנובמבר 2009 על הקפאת הבנייה ביו"ש למשך 10 חודשים, במטרה להוכיח את רצינות ישראל במשא ומתן להסכם שלום, החלטה שעוררה זעם רב בהתיישבות. במהלך שנת 2010 קיים נתניהו שיחות ישירות עם אבו מאזן, שהתפוצצו לבסוף על רקע הדרישה של נתניהו מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית, ולהתחייב שהקמת המדינה הפלסטינית תביא ל"סיום הסכסוך", ויתור על "זכות השיבה" והדרישה הפלסטינית על מה שנקרא "שטחי 48".

הכישלון: מנהרות ההברחה לא נבלמו 

ישראל ניסתה  לעצור את מפעל המנהרות, שגם עקף את המצור על הרצועה, וגם שימש כעורק הראשי להתעצמות הזרוע הצבאית של חמאס. במבצע עופרת יצוקה הותקפו עשרות מנהרות בציר פילדלפי ע"י חיל האוויר, במבצע שצה"ל התפאר בו, אך זמן קצר לאחר המלחמה כבר הראה חמאס לתקשורת הבינלאומית כי מפעל המנהרות ממשיך לתפקד, וגם אותן מנהרות שנפגעו שוקמו במהירות רבה. לאחר המלחמה הפעילה ישראל לחץ בינלאומי לעצירת ההברחות לעזה, לחץ שהופעל גם על מצרים. ואכן באותה תקופה התרבו הדיווחים על פעילות מצרית לאיתור והשמדת מנהרות ההברחה ברפיח,  וכן על תפיסת מצבורי אמל"ח שחשפו כוחות הביטחון המצריים בסיני, שהיו מיועדים להגיע לעזה. עפ"י הדיווחים המצבורים כללו טילים נגד מטוסים, פגזים, רקטות, מוקשים וחומרי נפץ. מקביל חיל האוויר תקף מפעם לפעם מנהרות בתגובה לירי רקטות ופצצות מרגמה, אך למרות הדיווחים האלו, כתבות שפורסמו בכלי התקשורת ברחבי העולם לימדו כי מפעל המנהרות ממשיך לתפקד. בערוץ אל-ערביה דווח כי במרחב רפיח ישנם 800 מנהרות (!) שמעסיקות 10 אלף איש, וכי לדברי מבריחים ניתן לבנות מנהרה ב-10 עד 15 יום. עפ"י פרסום אחר בארה"ב, היו 1,200 מנהרות. ניתן להבין כי המנהרות שנפגעו ע"י ישראל או ע"י מצרים, היו חלק קטן מהמפעל העצום שכלכלת עזה המשיכה להתבסס עליו. 

[נושא מרכזי היה המלט לשיקום הרצועה, מלט שמשמש גם לבניית תשתיות צבאיות ודיפון מנהרות. בחודשים הראשונים לאחר "עופרת יצוקה" היה מחסור של מלט בעזה, וחמאס החל לבנות בטיט את מבני הממשל שהותקפו במלחמה, אך כבר באפריל 2009 דווח כי חמאס הצליח להבריח כמות גודלה של מלט לעזה. חלק גדול מהמלט שהגיע לרצועה שומש עבור התשתיות הצבאיות של חמאס, כאשר חמאס מנהל קמפיין בינלאומי להכנסת מלט עבור הצרכים האזרחיים במסגרת ה"סיוע ההומניטרי]

בדצמבר 2009 החלה מצרים בבניית חומה לאורך הגבול של עם רצועת עזה. החומה, העשויה לוחות פלדה, תשתרע לאורך תשעה ק"מ ולעומק רב. מטרת החומה למנוע את המשך ההברחות מגבול מצרים לרצועת עזה באמצעות המנהרות. ראשי חמאס תקפו את מצרים, אך גם הצהירו כי הברחת האמל"ח תימשך. למעשה, החומה לא הושלמה. בסוף 2010 הפסיקו המצרים את העבודות, לאחר שהושלמה פריסה רק של כ-7.5 ק"מ של מכשול, מתוך כעשרה ק"מ מתוכננים. באזור הבנוי שבעיר רפיח, שבו היה חלק משמעותי מהמנהרות נעצרו העבודות. בנוסף, בתקשורת הפלסטינית דווח כי מספר בעלי מנהרות הצליחו לפרוץ את "גדר הפלדה" המצרית. אחד מבעלי המנהרות טען כי יומיים בלבד לאחר הקמת החומה, הצליחו אנשיו לפרוץ אותה. לדבריו, תהליך הפריצה לוקח מספר שעות ולאחר מכן מחוזקת המנהרה תחתיה על מנת למנוע את קריסתה". צרכן התקשורת הישראלי יכול היה להתרשם כי מפעל המנהרות בציר פילדלפי הסתיים, אך המציאות היתה שונה לחלוטין. "במבחן התוצאה ניתן לקבוע כי חמאס מצאה דרכים להתגבר על המכשול (לרבות באמצעות פריצתו) וכי לא הייתה לגדר ולאמצעים אחרים שנקטו המצרים השפעה אפקטיבית על זרימת אמצעי לחימה לרצועה", סיכמו בדו"ח שיצא ע"י מרכז מאיר עמית. למרות זאת, בחמאס כבר הכינו תוכנית חלופית להכרעת המצור על רצועת עזה.

הזירה הבינלאומית והסרת המצור 

יעד נוסף ומרכזי של חמאס היה השגת לגיטימציה בינלאומית לשלטונו ברצועה, כשהוא רואה בממשל אובמה הזדמנות לכך. במקביל למסרים בערבית, פנו דוברי חמאס, בטון אחר לגמרי, למערב. בראיון של מנהיג החמאס חאלד משעל לניו יורק טיימס, הדגיש משעל את "מדיניות הריסון" של חמאס בנוגע לירי רקטות, זה היה בזמן שבערבית הוא הדגיש שה"התנגדות" הייתה ונותרה החלופה האסטרטגית של חמאס להשבת "הזכויות הפלסטיניות", וכי חמאס לא תעשה שום ויתורים בעניין ה"התנגדות" . 

בזמן שהכסף שהמדינות שהשתתפו בועידה שיזם מובארק תרמו התעכב בשל מאבקי השליטה בין הפת"ח לחמאס, התקיימה בטורקיה ועידה בינלאומית לשיקום רצועת עזה של ארגונים ומדינות תומיכ חמאס, ביוזמת "הרשות הערבית הבינלאומית לשיקום עזה". בועידה הובטחו כ- 350 מליון יורו, 290 מליון מהם נתרמו ע"י ממשלת טורקיה. לבינתיים המשיך חמאס במאבק בזירה הבינלאומית נגד הסגר על עזה. ארגונים פרו-חמאסיים וזרועות של חמאס באירופה, החלו לארגן משטי ראווה, "Free Gaza", "לשבירת המצור" מעל הרצועה, חיל הים השתלט בדרך כלל על הספינות, וחלק מהציוד הועבר פשוט בדרך היבשה.

המשט המפורסם ביותר היה משט ה"מרמרה", שיצא מטורקיה במאי 2010 לרצועת עזה. במשט השתתפו שישה אוניות ועליהם מאות נוסעים, והוא אורגן ע"י ארגון הטרור הטורקי IHH. במשט השתתפו גם ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, וחאמד אבו דעאבס, מנהיג הפלג הדרומי, וחברת הכנסת (בל"ד) חנין זועבי. צה"ל השתלט על 5 מהאוניות די בקלות, אך באונייה השישית, "המרמרה", חיכתה לחיילים, שהיו מצויידים באמצעים לפיזור הפגנות, הפתעה. הם הותקפו באלות, מוטות ברזל, סכינים, רימוני הלם, בקבוקי תבערה, וירי מאקדחים שנחטפו מהחיילים. כ-40 דקות לאחר ההשתלטות הראשונית על הספינה, לאחר התכתשויות ופגיעה קשה באחד הלוחמים, ועל רקע סכנת חיים, הם קיבלו אישור לירי חי. שבעה חיילים נפצעו בתקרית, שניים מהם באורח קשה. תשעה מנוסעי הספינה נהרגו וכארבעים נפצעו. הציוד שהיה על הספינות נפרק מהאוניות בנמל אשדוד, אך כאשר צה"ל החל בהעברתו לרצועה סירב החמאס לקבלו.

למעשה, התוכנית של חמאס הצליחה. האירועים במשט המרמרה הובילו לסערה בינלאומית וגל גינויים נגד ישראל. דובר מחלקת המדינה הדגיש כי ארה"ב מצרה עמוקות על "האובדן הטראגי של חיים" ועל הפצועים כתוצאה מהעימות, והדגיש כי ארה"ב תומכת במעבר סחורות לעזה דרך מעברי הגבול, ותוך התחשבות ב"צרכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל". תוצאות המשט לרצועת עזה, והתהודה התקשורתית הבינלאומית שקיבל, הביאו לכך שמדינות וארגונים רבים הצהירו על כוונתם לשלוח משטים נוספים, וללחץ בינלאומי להקלת המצור.

לקריאה להסרת המצור הצטרפה הרש"פ, זו שכביכול נהנתה מהמצור. סלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית קרא להסרת ה"מצור" הישראלי על רצועת עזה. לא רק באמצעות הסרת הסגר הימי, אלא גם באמצעות פתיחת המעברים היבשתיים. הוא טען כי פתיחת עזה לתנועה ימית בלבד הינה "מסוכנת מבחינה פוליטית", שכן היא עשויה להוביל להפיכת עזה ל"מדינה בפני עצמה", ותאפשר לישראל "להפטר מהלחצים להסרת המצור". גם בחמאס התנגדו לפתיחה של נמל, והתעקשו על פתיחת המעברים מישראל.

בעקבות הלחץ הבינלאומי, ממשלת ישראל החליטה לבצע שורה של הקלות בסגר על רצועת עזה, ולהרחיב את הכנסת הסחורות האזרחיות לעזה. על פי ההחלטה, ישראל תפרסם רשימה של פריטים אסורים לכניסה לעזה שתכלול רק נשק, אמצעים תומכי לחימה ופריטים בעייתיים דו-שימושיים, ומעתה כל פריט שלא יופיע ברשימה הנ"ל, יותר לכניסה לעזה. כמו כן החליטה הממשלה לאפשר הכנסת חומרי בנייה דו שימושיים, לפרויקטים שאושרו על ידי הרשות הפלסטינית, וכן לפרויקטים של בנייה למגורים שמבצע האו"ם. נתניהו תירץ את ההתקפלות הישראלית: "הסגר הביטחוני הזה מתהדק עכשיו, מפני ששללנו מחמאס את היכולת להאשים את ישראל בפגיעה באוכלוסייה אזרחית… ונותנים לגיטימציה בינלאומית להמשך הסגר הביטחוני על חמאס". גם אולמרט, ראש הממשלה הקודם, גיבה את החלטת הממשלה.

מספר המשאיות שעובר דרך המעברים הוגדל, והחלו עבודות להרחבת מעבר כרם שלום במטרה להגדיל את הספק המשאיות שעוברות דרכו. עיתונאי מצרי דיווח ששוק רפיח "עמוס בכמויות גדולות של מוצרים וסחורות מסוגים שונים, במחירים…זולים מאלו שבמצרים". ארה"ב קיבלה בברכה את השינוי במדיניות הישראלית, אך ברשות הפלסטינית ובחמאס עוד לא היו מרוצים. אסמעאיל הנייה אמר כי ישראל מנסה "ליפות את הסגר ולהעמיקו במתכונת חדשה". בנובמבר אישר הקבינט הקלות נוספות על הייצוא מרצועת עזה, כאשר הייצוא לחו"ל הפך לחופשי, בעוד הייצוא לרשות הפלסטינית יהיה בתיאום עימה. 

חברת הכנסת חנין זועבי שהשתתפה במשט הייתה מרוצה מהתוצאה. "זו התחלתו של תהליך שבירת המצור" אמרה בראיון לynet. "אני מתכוונת להשתתף במשטים הבאים". חבר הכנסת מיכאל בן ארי תקף את נתניהו: "זועבי ניצחה את ביבי". "מי שהציג את עצמו כמנהיג חזק נגד חמאס מתקפל לפני קבוצת אנרכיסטים-טרוריסטים. 

"האביב הערבי"

היחסים בין מצרים לחמאס הלכו והתערערו. השיחות שניסו לקדם במצרים בין החמאס לרש"פ התפוצצו שוב ושוב, בחמאס סירבו להכיר בישראל כמדינה יהודית והתעקשו על ההכרה בהמשך ה"התנגדות". בעקבות ירי רקטות משטח סיני לעבר אילת, תקפו בתקשורת המצרית את חמאס שהוגדר כ"סכנה אסטרטגית לאינטרסים המצריים" והכסף שהובטח לא עבר. לבינתיים קידם ממשל חמאס בעזה פרויקטים בתחום הבנייה, התשתיות והמים, בהיקף של מיליוני דולרים, באמצעות כספים שהגיעו מאגודות צדקה שונות במדינות ערב, שתמכו בחמאס ובאחים המוסלמים.  

במקביל, הכספים מהרשות הפלסטינית למימון מערך הפקידות עברו מדי חודש, באמצעות רכבי ברינקס ישראליים, שהעבירו את הכספים במזומן מבנקים ברש"פ לרצועה. מי שנאבקו בהעברת הכספים ואף ניסו לחסום בפועל את העברת הכספים, היה הפורום המשפטי למען ארץ ישראל שטען "נתונים שהגיעו אלינו בפורום מוכיחים שחלק מכובד מהכספים עובר לחמאס". "אותו שקל חוזר אלינו באמצעות טיל על שדרות". עתירה שהגיש הארגון לבג"ץ נדחתה: "מחויבות הומניטרית לרצועת עזה".

באגרת שפרסם (ספטמבר 2010) אחמד אלג’עברי, בכיר הזרוע הצבאית של חמאס, לפעילי גדודי עז אלדין אלקסאם לרגל סוף חודש הרמדאן, הוא הגדיר את יציאת כוחות צה"ל מרצועת עזה כ"ניצחון חלקי" ומתח ביקורת על המו"מ בין הרשות לבין ישראל, באמרו כי "האויב ירכין ראשו רק בפני החרב והיריות ולא ינוס אלא באמצעות האש והלחימה". הוא שב והדגיש את דבקות גדודי אלקסאם בפלסטין כולה, מהים ועד לנהר ובירתה ירושלים, "אדמת האסלאם והרבאט לנצח נצחים עד ליום הדין". בראיון של "אבו עוביידה", דובר הזרוע הצבאית, הוא הבטיח כי התנועה לא תתפרק מנשקה עד אשר "יצא אחרון החיילים הציוניים מפלסטין", כשהוא מבהיר כי הכוונה ל"פלסטין ההיסטורית".

ביום השנה ה-23 לייסוד חמאס (דצמבר 2010), נאם אסמעיל הנייה ואמר כי חמאס דבקה בעמדתה שלא להכיר בישראל. הוא העריך כי "ישראל נמצאת בנסיגה", וכי בקרוב יסתיים כיבושה של "פלסטין". הוא הדגיש כי לא מדובר רק בגדה המערבית, עזה וירושלים, אלא בפלסטין "מהים לנהר ומראש הנקרה לרפיח". לדבריו, חמאס נמצאת במרכז מגמת ההתעוררות האסלאמית, כחלק מההתנגדות של האומה האסלאמית "באפגניסטן, עיראק [ו]סומליה". ביום השנה למבצע "עופרת יצוקה" (27 בדצמבר), שודרה בערוץ אלג’זירה כתבה המתעדת אימונים משותפים של חמאס וארגוני הטרור השונים לקראת מה שמכונה "תוקפנות" חדשה של ישראל נגד הרצועה. אימונים אלו כללו, בין השאר, תרגולי ירי בנשק קל, מקלעים כבדים והפעלת מטענים. כמו כן תורגלה חטיפת חייל צה"ל.

ההפיכה בתוניסיה, שבישרה את תחילתו של "האביב הערבי", נתנה רוח גבית לחמאס. חמאס הציגה את ההפיכה כניצחון של אינתיפאדה עממית על משטר דיקטטורי ומושחת, אשר הכריז מלחמה על הדת ונתמך בידי המערב. עם תחילת ההפיכה במצרים החלה בריחה המונית של אסירים מבתי הכלא המצריים, בהם גם כמה פעילי חמאס שהיו כלואים במצרים ובראשם אימן נופל, מפקד גזרת מרכז הרצועה בזרוע הצבאית של חמאס. בחמאס כמובן היו מעודדים מההפיכה שבה היו שותפים "האחים המוסלמים", תנועת האם של חמאס. כשחזר השייח אלקרדאווי למצרים בעקבות ההפיכה, הזמין אותו איסמאעיל הנייה לביקור בעזה. עדות לשינוי שחל במצרים, בה שלטה באותו זמן "המועצה הצבאית העליונה", היה ניתן ללמוד מועידה שהתקיימה ביולי 2011 לתמיכה בדרך ה"התנגדות" שבה השתתפו נציגים מחזבאללה, חמאס, ארגוני טרור פלסטינים נוספים ונציגים ממדינות ערב. אבל מהר מאד התברר לחמאס כי ל"אביב הערבי" ישנם השלכות נוספות. הלשכה המדינית של חמאס, שישבה בדמשק, נאלצה לחפש מקום אחר כשהסכסוך בין השיעים לסונים הלך והתגבר, איראן עמדה לצידו של אסד ובחמאס עוד ישבו על הגדר.

הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
​בטלגרם >>

תחילתו של עידן כיפת ברזל

לקראת סוף 2010, ירי הרקטות הלך והתגבר. לירי היו אחראים ארגונים שונים, שלא היו מחוייבים לאינטרסים של חמאס, ב-19 בנובמבר נורו 3 רקטות, אחת מהן רקטת גראד שנפלה באופקים היתה ה"גראד" הראשון שנורה מאז עופרת יצוקה, עפ"י מדיניות צה"ל ראה בחמאס "ריבון" ברצועה ונושא באחריות לכל ירי ממנה, ותקף נכסים של חמאס בתגובה לירי לעבר ישראל. בצה"ל הניחו כי חמאס מעוניין ברגיעה ורצה להפעיל לחץ על חמאס כדי ש"ירסן" את הארגונים השונים.

פרשן "ידיעות אחרונות" רון בן ישי כתב נגד המדיניות "להפסיק לחלוטין את תגובות האש הסתמיות שפוגעות בנכסים צבאיים ושלטוניים של חמאס במטרה להרתיע. ירי התגובה הזה אינו משיג כיום את מטרתו, מפני שחמאס אינו שולט שליטה מלאה ב'ארגונים הסוררים'." על פי בן ישי, במוקדם או במאוחר צה"ל יצטרך לצאת לעופרת יצוקה 2, אך כרגע האינטרס הוא לדחות אותו. 

עליית המדרגה בירי הרקטות ע"י הג'יהאד האסלאמי, ירי שהגיע כבר אל באר שבע, הביא לתגובה של צה"ל כנגד חמאס. באחת התקיפות, בתגובה לירי רקטה לעבר העוטף, נפגעו שני מחבלי חמאס, והיא הולידה "סבב" שבו ב-19 במרץ היה מעורב חמאס באופן רשמי לראשונה מאז עופרת יצוקה. בסבב נורו עשרות פצצות מרגמה לעוטף עזה, רקטות נפלו בשדרות, אשקלון ואשדוד. באשדוד ובבאר שבע הושבתו הלימודים. זה היה אירוע ירי פצצות המרגמה החמור ביותר מאז תום מבצע "עופרת יצוקה". צה"ל תקף מבנים ובסיסים של חמאס. הסבב ברצועה היה שבוע אחרי הרצח המחריד של משפחת פוגל באיתמר, שזכה לדברי שבח והלל מצד מנהיגי חמאס, ופיגוע מטען קטלני בתחנה המרכזית בירושלים.

"מאז שקמה הממשלה קבענו מדיניות ברורה, תגובה תקיפה לכל ניסיון לפגוע באזרחי ישראל, וצעדי מנע שיטתיים ותקיפים נגד הטרור", אמר נתניהו לאחר דיון בקבינט. "המדיניות הזו גרמה לשנתיים של שקט וביטחון, וכל אזרחי ישראל למדו להכיר את הברכה ולהנות מפירות השקט הזה, ללכת ברחובות ללא מורא". יו"ר האופוזיציה ציפי לבני דרשה תגובה קשה: "אסור למדינת ישראל להצטייר כצד החלש", אבל אז הודיעה חמאס שהיא מעוניינת בהפסקת אש. "החמושים יהיו מחויבים להפסקת אש, כל עוד הכיבוש מחויב להפסקת אש דה-פקטו". גם אם היו תוכניות לפעולה יותר משמעותית, הן נגנזו.

על רקע ההסלמה, החליטו לפרוס בבאר שבע, לראשונה, את "כיפת ברזל", המערכת שהפכה למבצעית באותו זמן. איש לא ידע כי המערכת הזו, שהצליחה לנטרל חלק גדול מהאיום הרקטי, תהפוך להיות זו שתרגיל את ישראל לחיות בצל הקסאם, תזין את מדיניות הסבבים ותמנע טיפול שורש בחמאס.

פחות מחודש לאחר מכן, בין ה-7 ל-10 באפריל, פרץ "סבב הסלמה" נוסף בעקבות ירי טיל נ"ט מסוג קורנט לעבר אוטובוס תלמידים במועצה האזורית שער הנגב. דניאל וילפיך הי"ד, נער בן ,16 נפצע אנושות ומת מפצעיו שבוע וחצי לאחר מכן. חמאס לקח אחריות וטען כי זו תגובה לחיסול חוליית חמאס בחאן יונס, שעפ"י הודעת השב"כ תכננה לחטוף ישראלים בסיני. אחד מחברי החולייה נחשב לבכיר בזרוע הצבאית של חמאס. לאחר פיגוע הנ"ט, ירה חמאס 65 רקטות ו-67 פצצות מרגמה אל באר שבע, אשקלון, אשדוד ועוטף עזה. כיפת ברזל יירטה 8 רקטות. צה"ל תקף יעדים של חמאס והרג 17 עזתים. בעקבות הפיגוע צה"ל סגר את כביש 232 באזור בו בוצעה המתקפה לתנועת כלי רכב אזרחיים, ומיגן אותו באמצעות קירות בטון ושתילת עצים בצידי הכביש כדי למגן את הרכבים מירי טילים.

בחמאס שוב הודיעו על הפסקת אש, אך הפעם צה"ל החליט להמשיך ולתקוף ברצועה, ופגע בפעילי חמאס, בתוכם גם בכירים. עפ"י הדיווח ב-ynet, בצה"ל התנו את הפסקת התקיפות בכך שכל ארגוני הטרור ינצרו את נשקם, כולל הג'יהאד האיסלאמי, וידעו לצטט גורם בכיר, ככל הנראה הרמטכ"ל בני גנץ, שאמר כי "השאלה אינה אם חמאס יירה את פצצת המרגמה האחרונה, אלא הסתכלות רחבה יותר. גבינו מחיר כבד מחמאס מאז יום חמישי, עם פגיעה במספר יעדים, וחיסול מפקדים בכירים". צה"ל חשש מהסלמה, וגם ידע להסביר כי גם חמאס "מנסה לשמור על גובה הלהבות". ראש הממשלה נתניהו אמר כי "הקבינט הנחה את צה"ל לעשות מה שדרוש כדי להפסיק את הירי על אזרחי המדינה ולהחזיר את השקט לדרום", והביע תקווה כי זו גם שאיפתה של חמאס שכן "אם זו תהיה כוונתו, מן הסתם השקט יחזור".

הסכם בין פת"ח לחמאס

ב-27 באפריל 2011, הופתעה מדינת ישראל כאשר נחתם בקהיר "מסמך הבנות בנושא הפיוס" בין  נציגי ארגוני הטרור פת"ח וחמאס, וכבר ב-2 במאי הגיעה לקהיר משלחת רמת דרג של חמאס, בראשות ראש הלשכה המדינית ח’אלד משעל, על מנת להשתתף בחתימה על הסכם הפיוס.

ההסכם בין פת"ח לחמאס טרף את הקלפים. עיקרי מסמך ההבנות כללו הקמת ממשלת אחדות שתורכב מטכנוקרטים (שרים מקצועיים), שתפעל עד מועד הבחירות שהיו אמורות להתקיים שנה לאחר מכן בפיקוח בינלאומי. בחמאס הדגישו כי לא זנחו את דרך "ההתנגדות". מאז סיום מבצע עופרת יצוקה התקיימו שיחות בין נציגי פת"ח לחמאס בחסות ראש המודיעין המצרי, עומר סולימאן, שהתפוצצו שוב ושוב. חמאס סירב לוותר על עיקרון "ההתנגדות", ובוודאי שלא להכיר בישראל. מה גרם לשינוי שהביא לחתימת ההסכם? יתכן ואבו מאזן חשש מהתפשטות "האביב הערבי" גם לשטחי הרשות הפלסטינית, שבה לא זכה לאהדה מרובה. אולי גם השינוי בעמדה המצרית, שהזדהתה כעת יותר עם חמאס הביאה להצעה שחמאס יכול לקבל. 

אבו מאזן הודיע כי בכוונתו לבקש מהאו"ם הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית בספטמבר, ולמעשה לוותר על המשא ומתן עם ישראל. לדברי אבו מאזן, פניה שכזו חשובה, שכן היא תהפוך את הסכסוך הישראלי פלסטיני לבעיה משפטית בין-לאומית ולא לנושא פוליטי בלבד. היה זה שינוי משמעותי ומפתיע אל מול מדיניות נתניהו שעסקה בחיזוק הרשות הפלסטינית.

ההחלטה שהפתיעה את ישראל, והחבירה של אבו מאזן עם חמאס, הביאה את נתניהו להוציא במהירות סרטון שבו קרא לרשות הפלסטינית לבחור בין שלום עם ישראל לבין שלום עם חמאס. נתניהו העביר מסר לאבו מאזן, כי שני הצדדים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. יובל שטייניץ, שר האוצר, הודיע כי בעקבות החתימה על ההסכם תעוכב העברתם של כספי המיסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית, וסגן שר החוץ, דני אילון, איים כי במקרה של צעד חד-צדדי כל ההסכמים הקודמים יבוטלו, וישראל תוכל גם לספח גושי התנחלויות.

המערכה המדינית העסיקה את ממשלת ישראל, שהתאמצה לבלום את המהלך שיזם אבו מאזן באו"ם, ובמקביל ניסתה לסכל את מיזם הפיוס בין פתח לחמאס. בסופו של דבר התקפל נתניהו בפני הלחץ הבינלאומי, והורה לשחרר את הכספים לרש"פ שהוקפאו. מנגד, מבחינת חמאס המצור היה מאחוריהם. אסמאעיל הניה, ראש ממשלת חמאס, התבטא כי רצועת עזה נמצאת כעת "בשלב שלאחר המצור", וכעת החלה בשלב "השיקום והפרויקטים עם אלפי טונות של חומרי בניה שממלאים את ערי הרצועה".  גם ראש ממשלת טורקיה ארדואן הודיע כי הוא בוחן אפשרות לערוך ביקור ברצועת עזה. בינתיים ביהודה ושומרון נחשפו, לטענת השב"כ, תוך מספר חודשים 13 חוליות טרור של חמאס, שכללו מחבלים שהשתחררו ותכננו פיגועים. 

סבב בעקבות המתקפה בגבול מצרים 

ב-18 באוגוסט 2011 בשעות הצהריים, פתחו מחבלים מצריים באש על אוטובוסים ורכבים בכביש 12 מצפון לאילת. במתקפת טרור משולבת של מחבלים מתאבדים, נרצחו שמונה. חיל האוויר תקף בתגובה בית ברפיח, ששימש כמפקדה "ועדות ההתנגדות העממית", וחיסל את מפקד הפלג המרכזי בארגון כמאל אלנירב. בעקבות החיסול התחיל ירי רקטות מסיבי, שהפך לסבב העוצמתי ביותר מאז עופרת יצוקה. קרוב ל-200 רקטות נורו מעזה, מהם כ-150 נפלו בשטח ישראל. עשרות רקטות פגעו בבתים באשדוד, אשקלון ובאר שבע. במטח טילי גראד על באר שבע נהרג יוסי שושן הי"ד, ובנוסף נפצעו קשה אזרחים באשדוד ובבאר שבע. כעבור 4 ימים דווח כי הושגה הפסקת אש ע"י חמאס, בהודעה של ממשלת חמאס היא שיבחה את הפלגים על התפקיד שמילאו ב"הגנה על העם".

הפיגוע התרחש ימים ספורים לאחר שמצרים הכריזה על "מבצע נשר" נגד הטרור בסיני, ולאחר שישראל אישרה למצרים להגדיל את כוחות הצבא שמותר לה עפ"י הסכמי השלום להחזיק במצרים באלפי חיילים עם מסוקים ומשוריינים. בהמשך הפרה מצרים את ההסכמים והכניסה טנקים לצפון סיני. "בישראל הוחלט שלא להגיב לפי שעה לפעולה החד צדדית, אך עם זאת, קיים חשש כי הדבר עלול להיות מקור לבעיה בעתיד נוכח התבססותו של משטר המוסלמים במצרים". מכאן יתחיל תהליך של כרסום ממושך בפירוז של סיני, כשהצבא המצרי המתעצם הולך ומתבסס בו.

על פי הדיווחים, במסגרת המבצע, החלה מצרים בפעולות הריסה וחסימה של עשרות מנהרות הברחה בגבול מצרים רצועת עזה, אך מקורות מצריים טענו שהריסת המנהרות מתבצעת דווקא בעקבות מגעים חשאיים בין שלטונות מצרים לבין ממשל חמאס, והיא נועדה לחסל מנהרות שאינם בשליטת חמאס אלא בשליטת מבריחים מצרים.

ואז, הגיעה עסקת שליט...