ה'רגיעה' - תאהדיה, בחמאסית, היתה עבור חמאס בסך הכל זמן להתארגנות. ירי הרקטות והניסיונות של ישראל לפעול כנגדם היו בסך הכל מסך עשן לדבר העיקרי: הניסיונות הבלתי פוסקים של חמאס להוציא אל הפועל פיגועי איכות בדגש על פיגועי חטיפה. כך למשל בתקופת הרגיעה ב-21 בספטמבר 2008, עוצר השב"כ מחבל מרפיח שניסה לחדור לישראל דרך סיני כחלק מחולייה שמטרתה חטיפת חיילים. ב-4 באוקטובר גילו כוחות צה"ל מטען גחון שהוטמן על הציר בגדר המערכת 3 ק"מ צפונית למעבר סופה, ב-31 באוקטובר מזהה כוח צה"ל חוליית מחבלים שמנסה להניח מטען ליד גדר המערכת. כשהכוח מתקרב למחבלים הם יורים לעברו שני טילי נ"ט.
גם במסרים הגלויים הצהיר חמאס על כוונותיו לבצע מתקפות בשטח ישראל: בטקס סיום קורס קציני משטרה בעזה שהתקיים באוקטובר 2008 קרא מפקד המשטרה לחטיפת חיילים נוספים "אם יש בידינו שליט, נביא עוד אלפי שליט כדי לשחרר את האסירים מבתי הכלא של הכיבוש". ב-30 באוקטובר עושים אנשי הזרוע הצבאית של חמאס אימונים במחנה פליטים נציראת שכוללים השתלטות על מוצב ישראלי, ואכן במהלך אוקטובר 2008 מתקבל בצה"ל מידע על מנהרת טרור שחופר חמאס וחוצה את הגדר במטרה לבצע פיגוע איכותי של חטיפת חיילים באזור קיבוץ עין השלושה.
המנהרה הוגדרה כ"פצצה מתקתקת" וצה"ל מחליט שאין ברירה וצריך למרות ה"רגיעה" לתקוף אותה. המבצע שיצא אל הפועל ב-5.11 קיבל את השם "אתגר כפול". מי שפיקד על המבצע היה מג"ד גדס"ר צנחנים ירון פינקלמן (לימים אלוף פיקוד הדרום), המח"ט היה הרצי הלוי וזו היתה הפשיטה הראשונה של צה''ל ברצועה מאז תחילת הרגיעה. "אין לנו כל כוונה לפגוע ברגיעה" הדגישו בצה"ל. בתדרוך למעריב הסביר "קצין בכיר" שמדובר ב"פעולה כירורגית".
תגובת חמאס לא איחרה להגיע: מטחים של עשרות פצצות מרגמה ורקטות ליישובי עוטף עזה. שתי רקטות קסאם נורו לאשקלון, אחת פגעה במרכז העיר והשנייה בשטח פתוח באזור התעשייה. ראש העיר אשקלון רוני מהצרי דרש טיפול שורש: "צריך אחת ולתמיד לצאת לפעילות רחבה בעזה ולפתור את הבעיה מהשורש. חייבים לפגוע בכל מי שמעז לפגוע בנו". בצה"ל היו מי שרצו לצאת כבר למבצע צבאי מקיף נגד חמאס, אבל שר הביטחון אהוד ברק ניסה להמשיך ולהנשים את ההסדרה. סגנו - מתן וילנאי, נשלח לראיונות בתקשורת שבהם חזר על העמדה: "ישראל מעוניינת בהמשך ההרגעה".
במאמר שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות תהה הכתב הצבאי אמיר בוחבוט "מדוע מנסה ברק להחיות את הרגיעה?" בוחבוט טען כי למרות עמדת הצבא, לאהוד ברק שיקולים פוליטיים: "כישלון מבצעי יהיה הרסני עבור ברק. הוא מעדיף לסכל את האיום המיידי ולהתרחק ממבצע גדול כדי לשמור על דימויו כ"מר ביטחון".
"אבל השאלה העיקרית נותרה ללא תשובה: מה יקרה ברגע שבו ימצא חמאס את הסדק במבנה ההגנתי של צה"ל ויגבה את כבודו, לאחר שאיבד למעלה מעשרה מחבלים. האם גם אז יחשוב מר ברק שהסכם הרגיעה טוב לישראל?" תהה בוחבוט. [כנראה שההסבר הפוליטי לא היה חזות הכל: גם חצי שנה קודם כשבחירות לא נראו באופק דחף אהוד ברק להסכם עם חמאס]
במקביל קורה אירוע משמעותי: ב-4 בנובמבר באותו יום של מבצע 'אתגר כפול' נבחר ברק אובמה לנשיאות, והממשל הרפובליקני מתחלף בדמוקרטי. בפועל נכנס אובמה לתפקיד הנשיא ב-20 בינואר 2009. בחמאס ברכו על בחירתו של אובמה. לדברי חאלד משעל יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, הבחירות בארה"ב מהוות שינוי גדול וחמאס מוכן "לקיים דיאלוג עם אובמה ועם הממשל האמריקני החדש בראש פתוח ובהתבסס על כיבוד זכויותינו".
תקופת ה"רגיעה" שאחרי 'אתגר כפול' היתה שונה מהחצי הראשון של אותה 'רגיעה'. הירי המאסיבי אמנם נחלש כעבור מספר ימים, אבל לא מפסיק. בסך הכל נורו 61 רקטות באותו שבוע. בשבועיים שלאחר מכן החמאס הלך ושחק את הרגיעה: ב-12 בנובמבר ארבעה מחבלי חמאס שמנסים להניח מטען סמוך לגדר נהרגים ע"י צה"ל, ובתגובה חמאס יורה רקטות ופצצות מרגמה. בימים הקרובים נמשך ירי רקטות, שפוגעות באשקלון ובבתים בשדרות. למרות זאת בישראל התאמצו להמשיך להעביר מסרים לחמאס שישראל שומרת על הסכם הרגיעה. במצרים הסבירו שחמאס לא מעורב בירי, עליו לקחו אחריות ארגוני טרור שונים. איסמעיל הנייה הדגיש שחמאס 'מחוייבת להרגעה' אך במקביל בכיר חמאס מוסא אבו מרזוק מסר בראיון עיתונאי כי חמאס לא תחדש את הסדר הרגיעה עם ישראל העומד בפני סיום "מפני שהיא הייתה ניסיון רע".
מדיניות חיזוק הרש"פ המפורסמת של ממשלת השמאל התמקדה בשחרור מחבלים. בפגישה של אולמרט עם אבו מאזן ב-17 בנובמבר הבטיח הראשון שישראל תשחרר כ"מחווה לחג הקרבן" 250 מחבלי פת"ח. לפי הודעת משרד החוץ, מאז השתלטות חמאס על עזה שחררה ישראל יותר מ1,000 מחבלים (!) כדי לחזק את הרש"פ ואת מעמדו של אבו מאזן, ולהראות ש"ישראל תומכת במי שמוכן לדבר איתה".
למעשה, חודש לפני כן נפגשו אבו מאזן ואולמרט. בפגישה הציג אולמרט לאבו מאזן את ההצעה הנדיבה ביותר - כולל ויתור על ריבונות בעיר העתיקה ושיבת פליטים לתוך שטח ישראל, וחיבור בין עזה לגדה. המדינה הפלסטינית בהצעת אולמרט היתה צריכה להיות כביכול מפורזת, אבל עם חיבור לעזה ולציר פילדלפי המשמעות היתה מדינה מחומשת עד הצוואר. אבו מאזן על כל פנים ככל הנראה לא חשב שמעמדו התחזק שכן הוא לא העיז להעמיד את עצמו לבחירה עוד פעם נוספת.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
ב-10 לדצמבר - 8 ימים לפני מועד תפוגת ההפוגה, אישר ברק העברה של 100 מיליון שקלים לרצועת עזה. גם לאחר השתלטות חמאס על הרצועה, המשיכו משרדי הממשלה ברמאללה להעביר כספים לעובדיהם ברצועת עזה. הכסף שהועבר לבקשת רה"מ הפלסטיני נועד לשמש למשכורות עבור 70 אלף עובדי הרש"פ בעזה. אלי ישי, שהחזיק בתואר סגן ראש הממשלה, תקף את ברק: "מדובר בפרס לטרור, הצמרת הביטחונית-מדינית התכנסה, ובמקום שתצא בשורה לעוטף עזה, שדרות ואשקלון, יוצאת משם בשורה לעזה ולמשגרי הקסאמים". גם במפלגת ישראל ביתנו תקפו את ההחלטה: "ברור שמאה מיליון שקל שמועברים היום, יחזרו מחר כמאה אלף קסאמים"
ב-14 בדצמבר נוסע האלוף עמוס גלעד - ראש האגף המדיני ביטחוני ומ"מ מתאם פעולות הממשלה בשטחים, למצרים, שם הוא העביר את המסר: ישראל מעוניינת בהמשך ההרגעה, ולטענתה ההסכם אינו מוגבל בזמן. בחמאס לעומת זאת הבהירו: ההרגעה לא תחודש. למרות זאת בישראל ניסו לתלות תקוות, תוך הסברים שהשתיקה של אנשי חמאס בעזה מלמדת על חילוקי דעות בין הנהגת ה"פנים" להנהגת ה"חוץ" - הסבר שכנראה יותר רצו בישראל שיהיה נכון, מאשר היה לו על מה להתבסס.
בעולם מקביל, אנשי חמאס ציינו בעזה את יום השנה להקמת התנועה. בעצרת המרכזית בכיכר אלכתיבה בעזה העלה חמאס שחקן מחופש לגלעד שליט שמתחנן לראש הממשלה לשחרר אותו. את הנאום המרכזי בעצרת נשא אסמעאיל הניה, שהדגיש כי חמאס ממשיכה לייצג את ערכי האמונה באסלאם, ה"התנגדות" (קרי, הטרור) והג'האד, ומסרבת להכיר בישראל ("הישות הציונית"). בהודעה של הזרוע הצבאית של חמאס לרגל היום המיוחד נכתב כי "גדודי עז אלדין אלקסאם, שהקריבו למעלה מ-1,200 שהידים בשנות פעולתם, נותרו חוד-החנית של האומה (האסלאמית) "בלחימה על אדמת פלסטין הערבית והאסלאמית", אך למרות ההצהרות הבוטות של חמאס ישראל התעקשה להמשיך את ה"הרגעה". ב-18 בדצמבר הסתיימה חצי שנה מההכרזה על "רגיעה" וחמאס הודיע באופן רשמי כי היא הסתיימה. ראש השב"כ טען שחמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אך רוצה לשפר את תנאיה "הוא רוצה שנסיר את המצור ונפסיק את ההתקפות ונרחיב את הרגיעה גם ליהודה ושומרון", כך נכתב בעיתון הארץ.
יישובי הדרום הותקפו בירי אינטנסיבי של רקטות ופצצות מרגמה. רקטות נחתו במגרש הכדורגל של מכללת ספיר, באזור התעשייה באשקלון ובמרכז מסחרי בשדרות. רקטה נוספת פגעה פגיעה ישירה בבית בשדרות, ואחרת נפלה ליד בית ספר יסודי. צה"ל התמקדבתקיפות אוויריות של חוליות, ירי נגד מחבלים, ותקיפה בודדת של מחסן וסדנת ייצור של אמל"ח. כשרצו ארגוני המחבלים הפסקת אש ל-24 שעות (22.12) כדי להכניס סיוע מצרי, נצרה ישראל את האש. יומיים לאחר מכן ב-24.12 נורה מטח שיא של 60 רקטות לעבר יישובי הדרום. הקבינט הבטחוני-מדיני התכנס באופן מיידי. מבצע "עופרת יצוקה" יצא לדרך בשבת 27 בדצמבר.
בעקבות מסקנות מלחמת לבנון ה-2, את המבצע ניהל פורום של שלישייה: ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון ברק ושרת החוץ ציפי לבני. למבצע, כך על פי מוביליו, קדמו דיונים ממושכים בנוגע לתכלית האסטרטגית שלו, שבסיומם הוחלט כי מיטוט שלטון החמאס אינו מיעדיו.
אהוד ברק, שעמדתו הייתה למעשה המכריעה, התנגד למיטוט החמאס. "אי אפשר למוטט את שלטון החמאס ולא להיות שם" הסביר. מיטוט שלטון החמאס מצריך להישאר בעזה ולזה ברק לא היה מוכן להסכים. אהוד ברק רצה לחזור למסלול ה"הסדרה". מבחינתו המטרה היתה מבצע צבאי שיתן מכה כלשהי לחמאס, ו"יכריח" אותו לחזור למו"מ על רגיעה. למרות זאת רצה אהוד ברק לחתור לפעולה קרקעית כדי להוכיח שישראל של אחרי מלחמת לבנון השנייה - אינה מורתעת מפעולה כזו. לעמדה שהתנגדה למיטוט החמאס הצטרף הרמטכ"ל גבי אשכנזי שהסביר כי השאלה המרכזית, אם ממוטטים את חמאס, היא "למי מוסרים את עזה ביום שאחרי". לימים, בכנס שעסק במבצע עופרת יצוקה, הסביר ברק כי לתפיסתו מטרת הפעלת הכוח היא תמיד דחייה בכל פעם של הקרב הבא.
שרת החוץ ציפי לבני התנגדה לטענתה למו"מ מול חמאס, וחתרה ל"מבצע הרתעה" שירחיק את הטרור לתקופה מוגבלת. "ים חיפוי מדיני" - "המערכה הזאת אינה אירוע חד פעמי" הסבירה. בהמשך בתפקידה כשרת החוץ היא ניסתה להוביל "יוזמה מדינית" כשחתמה על "הסכם הבנות" עם קונדוליסה רייס לשיתוף פעולה למניעת הזרמת האמל"ח לרצועה. היוזמה המדינית הזו, כמו החלטה 1701 שהובילה לבני במלחמת לבנון ה-2, הפכה לאות כמעט מתה. הפעילות שנעשתה, אם נעשתה, היתה כמו כוסות רוח למת. והאמל"ח, כיודע לכולנו, המשיך לזרום. לבני גם טענה בכנס שעסק בלקחי המבצע כי היו אלו קציני הצבא שהעלו בדיונים שוב ושוב לאורך המבצע את העניין של "אקורד סיום מדיני".
בסופו של דבר הוגדרו מטרות המבצע "להביא להפסקת הרקטות ופעולות טרור אחרות מעזה, לצמצם את ההתעצמות של חמאס, לפגוע בשלטון של חמאס בעזה ולהימנע ממשבר הומניטרי." החלופה המבצעית שגובשה בצה"ל, לפעול גם ברפיח ולנתק את עזה ממצרים לצורך פירוז הרצועה, נדחתה בדיוני הצבא עם הדרג המדיני - ישראל לא רצתה לחזור ולהחזיק בציר פילדלפי, וללא אחזקה בציר לאורך זמן לא היתה משמעות לפעולה שכזו. כך למעשה היציאה למבצע עופרת יצוקה הייתה בעצם ההשלמה הרשמית הראשונה של מדינת ישראל בשלטון חמאס בעזה.
מבחינה מבצעית מבצע עופרת יצוקה כלל שני חלקים: מתקפה אווירית של בנק מטרות שהוכן בצה"ל מראש, ופעילות קרקעית בפאתי העיר עזה למניעת הירי של חמאס ופגיעה בשטחי השיגור.
המבצע נפתח במכת פתיחה בשעות הבוקר המאוחרות של שבת ל' בכסלו תש"ע, לאחר שהפעולה נדחתה מחמישי לשישי בשל מזג האוויר, ולאחר מכן נדחתה שוב משישי לשבת בגלל דיווח בחדשות 12 שפגע באלמנט ההפתעה. ביעף הפתיחה תקפו 64 כלי טיס 100 מטרות - כשהבולטת שבהם היתה תקיפה של חמישה טילים לתוך מסדר שוטרים שנערך בתחנת המשטרה ב"עיר ערפאת", מטה המשטרה של העיר עזה שבה נהרגו 89 שוטרים, בהם תאופיק ג'בר - מפקד משטרת חמאס. בנק המטרות שהוכן מראש לתקיפה האווירית כלל משרדים, מפקדות, מחנות ומחסני נשק של חמאס. הכוונה הייתה להשמיד את המטרות ותכולתן ולפגוע באנשי החמאס המצויים באותה עת במבנים. בסך הכל ביום הראשון נהרגו 230 ערבים מתקיפות חיל האוויר. בהמשך הותקפו משגרי רקטות ומנהרות בציר פילדלפי. ובצה"ל טענו שחמאס איבד שליש מכוחו בתקיפות חיל האוויר.
ביום הראשון של המבצע הגיב חמאס בירי מסיבי: עשרות רקטות נפלו בשדרות, אשקלון, נתיבות וישובים סמוכים. מטח רקטות לנתיבות פגע פגיעה ישירה בשני בתים, בבר וקנין הי"ד נהרג עוד 4 תושבים נפצעו, 2 מהם קשה. בקיבוץ מבטחים ספג בית הכנסת פגיעה ישירה ואדם בן 80 נפצע קשה.
במקביל למבצע יצאו ערביי ישראל להפגנות "מחאה" נגד פעילות צה"ל והתפרעויות תמיכה בחמאס. תהלוכות התקיימו בעכו, נצרת ויפו. ההפגנות של ערביי ישראל נמשכו למחרת בהפגנה באום אל פחם שארגננה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. בהפגנה צעדו אלפים נושאים דגלים שחורים ודגלי אש"ף וצעקו "יהודים - תדעו שמוחמד היה כאן לפניכם" ו-"ברוח ובדם נפדה את עזה". בסוף התהלוכה ירדו מאות צעירים לכביש הראשי ויידו אבנים אל עבר הצומת. בהפגנה נאם ראש עיריית אום אל פחם שיח' חאלד חמדאן שקרא לפלגים הפלסטינים להתאחד, וראאד סלאח - ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלמית שאמר "נוסיף לתמוך בעם שלנו, עד שהכיבוש הישראלי ייצא מכל השטחים, לא נעמוד שלובי ידיים ונעשה עוד פעולות".
במקביל התקיימו התפרעויות בדיר אל אסד, בבענה, ובמקומות נוספים בצפון. כביש 85 שמוך לכרמיאל נסגר לתנועה לאחר שערבים יידו בו אבנים. מאות סטודנטים ערבים הפגינו באוניברסיטאות (29.12) בחיפה, ירושלים ותל אביב עם קריאות "עזה עזה, אל ייאוש. עוד נגמור את הכיבוש" ו"בדם ואש נפדה את פלסטין".
למחרת תקפו מטוסי חיל האוויר בציר פילדלפי. לטענת צה"ל הוא השמיד בתוך 4 דקות 40 מנהרות של חמאס. בנוסף הושמדו מבני ממשל של חמאס: תחנות משטרה ברחבי הרצועה, מחרטות ליייצור אמל"ח ובתי בכירים בארגון הטרור. בהמשך תקף חיל האוויר גם אמצעי תקשורת השייכים לתעמולת חמאס. בימים שלאחר מכן הירי לעבר ישראל נמשך. ההיקף הצטמצם אבל הטווח התרחב: רקטות נפלו בגן יבנה ובבני דרום (28.12), בשדרות ספג בניין פגיעה ישירה.
לאורך כל המבצע צה"ל המשיך לאשר העברת משאיות של "סיוע הומניטרי" דרך מעבר כרם שלום. המדיניות המוצהרת היתה "להבהיר שהאוכלוסיה האזרחית אינה יעד של פעילות צה"ל". ב-29 בדצמבר פגעה רקטה באתר בנייה באשקלון פועל מערוער נהרג, 11 אזרחים נוספים נפצעו, באותו יום נפלה לראשונה רקטה ארוכת טווח באשדוד ממנה נהרגה אירית שטרית הי"ד שניסתה להסתתר בתחנת אוטובוס, אחותה נפצעה קשה. שתי פצצות מרגמה נפלו בבסיס ליד נחל עוז, רס"ב לטפי נצר אלדין נהרג ו-5 חיילים נוספים נפצעו. ישראל אישרה במקביל מעבר של 60 משאיות "סיוע הומניטרי" ממצרים, קטאר, סעודיה ולוב. למחרת, ביום הרביעי של עופרת יצוקה (30 בדצמבר) נפלה רקטה לראשונה בבאר שבע. צה"ל תקף בתים רבים של בכירים בזרוע הצבאית של חמאס, באותו יום עברו 90 משאיות "סיוע הומניטרי". תקיפות חיל האוויר המשיכו למחרת ב-31 בדצמבר וכללו מסגד ששימש כמחסן אמל"ח, בנייני המועצה המחוקקת ומשרד המשפטים החמאסי, מוצבי חמאס ועוד בתי מחבלים.
במבצע עופרת יצוקה הוכנס לראשונה השימוש ב-"הקש בגג" - שנועד לשמש להפצצת מבנים מבלי לפגוע באוכלוסייה. באחת הפעמים בהם בוצע "הקש בגג" על ביתו של בכיר החמאס ניזאר ריאן הוא וומשפחתו סירבו לצאת מהבית והוא חוסל עם 14 מבני משפחתו. ריאן היה מי שתכנן את הפיגוע הכפול בנמל אשדוד, בנו היה אחד המחבלים בפיגוע באלי סיני. במקרים אחרים כשתושבים עלו לגגות המבנים בוטלה התקיפה. עמוס ידלין שהיה ראש אמ"ן הסביר שלנוהל הקש בגג היתה גם מטרה אסטרטגית: הימנעות מהרחבת העימות.
בנאום מצולם שנתן אסמעיל הנייה (31.12) הצהיר כי חמאס לא ייכנע עד שינצח במערכה. "המטרה שלנו הוכיחה את עצמה והלוחמים שלנו הציגו את יכולתם הרבה", אמר. "כל האמהות שהקריבו את בניהם, רק תרחיש המאמץ הזה הוא שינצח. רק דם ינצח את החרב" "עמידתכם האיתנה היא פלא אלוהי. אנו חשים כי הקוראן יורד אלינו לעזה, עזה היא עטרת ראשנו. עזה תנצח". באותו יום נפלו 5 רקטות רקטות גראד שיכולות להגיע לטווח של 40 ק"מ, בבאר שבע אחת מהן נפלה בבית ספר. אולמרט וברק הגיעו לבקר בבית הספר שנהרס והבטיחו "להמשיך ולהעמיק את המבצע עד שתשיג את המטרות לשמן החל".
ביום ה-8 למבצע החל שלב הכניסה הקרקעית, לאחר שהושלם גיוס המילואים והאימונים. דובר צה"ל הסביר שמטרת הכניסה הקרקעית היא "לפגוע במערכים הקרקעיים של חמאס, תוך השתלטות על חלק משטחי שיגור הרקטות ופצצות המרגמה, על מנת לצמצם את הירי לעבר יישובי ישראל". "ביצוע המהלך ישרת את המטרה הכוללת של המבצע, שהיא פגיעה קשה בתשתית הצבאית של החמאס וחיזוק ההרתעה, על מנת ליצור מציאות ביטחונית טובה יותר ויציבה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה". עם תחילת המבצע הקרקעי החלה ירידה יחסית בירי הרקטות לעורף ישראל, שהמשיך בכל זאת בממוצע של כמה עשרות רקטות מדי יום.
הכניסה הקרקעית החלה במקביל מצפון הרצועה ומזרחה ומאיגוף של העיר עזה מדרום באזור "ציר נצרים". בנוסף ביתר צה"ל את ציר צלאח אדין בכיסופים. צה"ל ניסה ליזום ולגרור כמה שיותר חיכוך עם מחבלי חמאס, לעומת זאת חמאס ניסה למשוך את צה"ל לשטח עירוני ולמחנות הפליטים שם חיכו רוב המחבלים. חלק גדול מהנפגעים של צה''ל במהלך המבצע נפגעו מתקריות ירי דו"צ. שר הביטחון אהוד ברק הודיע בפתח ישיבת ועדת חוץ וביטחון ב-5 בינואר בבוקר כי "המבצע מתנהל כמתוכנן, העיר עזה מכותרת חלקית והכוחות הגיעו אל היעדים הקרקעיים שנקבעו להם", אבל ירי הרקטות לא הפסיק: ב-6 בינואר נורו 25 רקטות מתוכן 4 רקטות גראד, אחת מהן נפלה לראשונה בעיר גדרה. ב-7 בינואר הכריזה ישראל על הפוגה בלחימה לצורך הפעלת "מסדרון הומניטרי". סך הכל הועברו בהפוגה 78 משאיות דרך מעבר כרם שלום ו400 אלף ליטר דלק שהוכנס דרך מסוף נחל עוז, חצי שעה לאחר סיום ההפוגה נורו שתי רקטות גראד נוספות לבאר שבע.
לבינתיים במצרים נמשך המשא ומתן לסיום המלחמה. חמאס התעקש על דרישותיו: צה"ל יחדול קודם כל את כל הפעילות ואחר כך יפסיק חמאס בירי הרקטות תמורת נסיגת צה"ל ופתיחת המעברים. הנשיא היוצא בוש ציין שהוא מעוניין בהפסקת אש, אך כל הפסקת אש צריכה לכלול שחמאס לא ישתמש עוד בעזה לשיגור רקטות. אובמה - הנשיא הנכנס, "הביע דאגה מאובדן חיי אזרחים חפים מפשע". חמאס גם דחו, בלעג, את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 1680) שהתקבלה ב-9 בינואר, וקראה להפסקת אש מלאה, מיידית וברת קיימא שתוביל ל"נסיגה מלאה" של הכוחות הישראלים מעזה. בכיר החמאס מוסא אבו מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית, ציין כי לחמאס "אין עניין" בהחלטות מועצת הביטחון, "מה שקובע הוא מה קורה בשטח רצועת עזה", הוא הוסיף שיש נושאים שחמאס אינה יכולה לקבל כגון "הפסקה תמידית של ההתנגדות (קרי, הטרור)" והצבת כוחות בינלאומיים.
במהלך המבצע התפרסמו הוויכוחים בין חברי הקבינט, כאשר עפ"י הדיווחים ברק יחד עם הרמטכ"ל ורוב חברי המטכ"ל חתרו לסיום מהיר של המבצע, כאשר אולמרט וגלנט (אלוף פיקוד דרום) שהתלהבו מההצלחה הטקטית של כוחות צה"ל ברצועה, רצו להמשיך ולבצע תוכניות מגירה נוספות. אולמרט וגלנט חשבו כי יוכלו למוטט את שלטון חמאס באמצעות שהייה ממושכת של כוחות צה"ל, ואז להחזיר את הרשות הפלסטינית על כידוני צה"ל. לעומתם ברק והרמטכ"ל טענו כי צה"ל יצטרך לשהות ברצועה עד 3 שנים כדי לאפשר לרש"פ לחזור ולשלוט בה, וכי גם אז הטרור לא ייפסק. יש לציין כי הרעיונות של אולמרט היו חד צדדיים, הרש"פ לא היתה שותפה להם. בסופו של דבר גישתו של ברק הכריעה: צה"ל הונחה לשחוק את כוחו הצבאי של חמאס, ולפגוע בתשתיות השלטון והמנהל שלו, כדי לייצר הרתעה מול חמאס, יחד עם גישתה של לבני "לייצר תמריצים" למצרים ו"לגורמים בינלאומיים" לפעול נגד הברחות האמל"ח לרצועה.
כדי לקדם את סיום המבצע ברק פנה לשר החוץ הצרפתי כדי שזה יציע "הפסקת אש" ל-72 שעות. אולמרט כעס, ובסיום דיון הקבינט התקבלה אי החלטה: לא לסגת כפי שברק רצה, ולא להתקדם כמו שהציע אולמרט. בתום ישיבת הקבינט ב-7 בינואר, היום ה-12 למלחמה, נמסר מלשכת ראש הממשלה: "ישראל פועלת לשיפור המציאות הביטחונית בדרום הארץ. ישראל מודה לנשיא צרפת ניקולס סרקוזי ולנשיא מצרים חסני מבארכ על מאמציהם לקדם פתרון להפסקת פעולות הטרור מרצועת עזה והברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועת עזה". בדיונים שהתקיימו על עצירת האמל"ח שהגיע ממצרים הודיעה מצרים כי לא תסכים בשום אופן להצבת כוחות בינלאומיים בסיני "לא יקרה, לא היום ולא בעוד אלף שנים". שר החוץ המצרי אף העז לטעון שהאמל"ח לא מגיע ממצרים אלא "מהים או מישראל".
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
הוויכוחים בתוך הקבינט, שיצאו גם החוצה, גרמו לדשדוש של הכוחות בשטח והמשך שהייה של הכוחות בשטח גם אחרי שביצעו את המשימות המקוריות שקיבלו. חמאס ניצל זאת כדי להוכיח ש"הצליח" לעצור את ההתקדמות של צה"ל שמפחד להיכנס לתוך האזור הבנוי, ולבינתיים המשיך ירי הרקטות. בכתבה ב"מעריב" שכותרתה זעקה "אין דשדוש - יש לחימה בעזה" ראיין אמיר בוחבוט את המג"ד ירון פינקלמן ומח"ט הצנחנים הרצי הלוי "אנחנו מרגישים את הייאוש בצד השני" אמר הלוי, שטען כי התדמית שנוצרה לחמאס נופחה בגלל התקשורת "בפועל בשטח זה לגמרי אחרת. אנחנו בלילה מתקדמים וביום עסוקים בלטהר את השטח".
הלוי סיפר בראיון נוסף על ההכרעות שקיבל כדי להימנע מפגיעה באזרחים דוגמא הוא הביא את הקרב בשכונת סלטין בעזה שם גילו לוחמי הצנחנים "מעל 50 מטענים, פרושים ומוכנים בשטח של 70 מטר. אם נגמ"ש 'אכזרית' עולה עליו יש לך עשרה הרוגים" - "רוב הדילמות שאנחנו מתלבטים בהן לא קיימות עבור קצין בצבא מערבי אחר. אצלם, מקרה כמו שכונת ה'סלטין' היה זוכה לטיפול אווירי מאסיבי, אחריו לריכוך ארטילרי ומרגמות, ורק אחר כך דורך שם החייל הראשון, אם בכלל. אנחנו פגענו בעיקרון ההפתעה, כדי להודיע לאזרחים שאנחנו הולכים להיכנס לשם." בדוגמא נוספת הוא תיאר שבו חיילים ציירו מגן דוד על קיר של מסגד בעזה בבוקר הראשון של הכניסה לעזה, המג"ד הכריח אותם לחפש צבע ולצבוע את הקיר תוך כדי לחימה כאשר פצמר"ים נופלים סביב "זה מסר, שדברים כאלו לא יקרו בלחימה".
למרות הלחימה הקפידה ישראל להמשיך ולהעביר משאיות "סיוע הומניטרי" שנתרמו על ידי מדינות שונות - בהם תומכות חמאס. דיווחים רבים הצטברו על כך שאנשי חמאס משתלטים על משאיות סיוע, ובפרט על תרומות קמח המיועדים לאונרא שחמאס השתלטה עליהם והעבירה למחסנים של חמאס, משם היא מכרה במחיר מופקע או הפיצה למאפיות השייכות לחמאס. ב-12 בינואר עוכבו במעבר כרם שלום ארבע משאיות שהיו אמורות להוביל ציוד יעודי לרשות האנרגיה ברצועת עזה, שבהם ניסו להעביר, תוך כדי המלחמה, אמצעי צילום וראיית לילה עבור ארגוני הטרור שנלחמו בצה"ל.
בישראל המשיכו להתלבט ולהתחבט בנוגע להמשך המבצע הקרקעי ומנגנון הסיום של המבצע. במקביל בחמאס בנו את "נרטיב הניצחון" שהדגיש את יכולת העמידה של חמאס והסירוב לקבל תנאים של הפסקת אש ממושכת. בישראל לא הצליחו להבין כיצד למרות המכה שספג חמאס, ההרס הרב ברצועה והאבדות הרבות, בחמאס מדברים על מושגים של ניצחון. אולי זה מה שהוביל את ישראל להמציא סיפור על בקיעים בהנהגת חמאס ולהמשיך לדשדש מתוך תקווה שהחמאס יתקפלו.
ראש אמ"ן עמוס ידלין הציג בישיבת הממשלה הערכה כי "בעמדת חמאס מסתמנים בקיעים. בעוד שההנהגה בדמשק מפגינה עמדות נוקשות, הרי שהנהגת הרצועה מבינה שאין מנוס מפשרה. חמאס, שלא צפתה את התגובה הישראלית לשבירת ה"הרגעה" - כך לפי ידלין - "מתקשה לממש את אחריותה השלטונית ומוטרדת מהביקורת הגוברת והולכת ברחוב העזתי על אוזלת ידה והעלמות הנהגתה" חמאס, לפי ידלין, נמצא במצוקת אמל"ח, וצינור החמצן שלו בפילדלפי נקטע. עם זאת הבהיר ראש אמ"ן כי "חמאס אינה צפויה להניף דגל לבן וביכולתה להוסיף ולגבות מישראל מחירים".
בזמן שבו למעשה המתינו בישראל לתשובת משלחת חמאס שחזרה לדמשק על חידוש הרגיעה, בשטח בצה"ל הרחיבו מעט את הפעולה הקרקעית. הלשכה המדינית של חמאס בדמשק התכנסה ואישרה "חמישה עקרונות". הפסקת "התוקפנות", נסיגת צה"ל מהרצועה, הפסקת המצור, פתיחת מעבר רפיח ואי הסכמה לסדר הרגעה קבוע. הלשכה המדינית של חמאס הדגישה כי לא תסכים למשא ומתן בעניין מניעת הברחות, אך לצד ההתנגדות מצד חמאס להפסקת אש, דובריו הקפידו להשאיר כל הזמן פתח למשא ומתן שמעביר את המשקל על הצד הישראלי. בכירי חמאס המשיכו להדהד את נרטיב הניצחון מצידם. מוסא אבו מרזוק הצהיר כי "הניצחון כבר הושג", וחאלד משעל סיפר כי "הצבא הציוני עומד בפאתי הרצועה וחושש להיכנס לרובעי המגורים".
ב-15 בינואר - לקראת סיום מבצע "עופרת יצוקה", תקף חיל האוויר מבנה והצליח לחסל מספר פעילי חמאס בכירים ובראשם סעיד ציאם - שר הפנים בממשל חמאס, ומי שייסד את ה"כוח המבצעי" ברצועת עזה יחד עם סלאח אבן שרך - ראש מנגנון ביטחון הפנים של חמאס. החיסול המוצלח היה למעשה כמעט אקורד הסיום של המבצע. למחרת - ביום שישי ה-16 בינואר, ירה טנק ישראלי פגז לעבר ביתו של ד"ר אבו עייש, רופא מג'באליה שעבד גם בבית החולים שיבא, מהירי התפוצצו חימושים שלטענת צהל הוסלקו בביתו של הרופא, ו3 מבנותיו נהרגו. אבו עייש התקשר לעיתונאי שלומי אלדר שהשמיע את זעקותיו של הרופא בשידור חי בערוץ 10. לדבר היתה השפעה על דעת הקהל הישראלית וככל הנראה גם על מועד סיום המבצע.
למחרת בליל ה-17 בינואר בשעה 20:00 הודיע ראש הממשלה אולמרט על סיום המבצע באופן חד צדדי.
