שלושת הפרקים הבאים יספרו את סיפורו הבלתי נתפס של ציר פילדלפי ואיך מדינת ישראל הגיעה למצב שמציר שנועד לשמירה על הגבול הוא הפך לנקודת ההזנה הראשית להפיכת חבל עזה למחסן הטרור האזרחי הגדול בעולם. ונחשו מי כבר אז לפני עשרים שנה ניטרל כל פיתרון שצה"ל הציע? נכון, היועץ המשפטי לממשלה (אז היה מני מזוז) בניצוחו של בג"ץ.
כשמדברים היום על כיבוש רפיח וציר פילדלפי כהכרחיים להכרעת חמאס לא תמיד יודעים להבין מדוע. אז בואו נתחיל מההתחלה.
ציר פילדלפי הוקם אחרי הנסיגה מסיני ב1982 על קו הגבול החדש בין עזה (שנשארה אז בשלטון ישראלי) לבין סיני. הציר נבנה כהמשך לקו הגבול שהיה בין ישראל למצרים לפני מלחמת ששת הימים. הגבול החדש חצה את העיר רפיח לשניים וסמוך אליו נבנה אותו "ציר פילדלפי" המאבטח את קו הגבול. בהסכמי השלום עם מצרים נקבע, כי סיני יהיה "אזור מפורז" ללא נוכחות צבאית, ולכן על ציר פילדלפי מהצד המצרי היו רק אנשי משטרה מצריים (ולא אנשי צבא) והאחריות הביטחונית הייתה על ישראל.
המנהרות לאורך הציר הן לא דבר חדש, אלא שאז דיברו רק על סחורות. הרי אמרנו שהציר הזה הפריד למעשה את העיר רפיח לשני חלקים שונים אך קרובים מאוד אחד לשני, וברור שהתושבים יצטרכו למצוא לעצמם דרכים להעביר סחורות. כבר בסוף שנות ה-80 חשפו המצרים מנהרות שנועדו בעיקר להברחת סחורות שהיו מצויות בשווקי עזה, לתוך סיני ומצרים. בכתבה שמספרת על בניית הגדר בחוף רפיח אפשר ללמוד גם על החשש המרכזי שהעסיק את ישראל באותם ימים בציר פילדלפי: הברחות פליליות של סמים ואמל"ח.
אבל הסכם אוסלו טרף לגמרי את הקלפים.
השטח שמצפון לציר עבר לשליטה ביטחונית של הרשות הפלסטינית, כשהציר עצמו הפך לרצועת ביטחון צרה ובלתי אפשרית להגנה: ציר ברוחב עשרות מטרים, לאורך קילומטרים, שהוא סמוך מאד לשטח בנוי בשליטת אויב וממילא חשוף לפיגועים קשים. כמות גדולה של מנהרות הלכו ונחפרו ודרכם הועברו אמצעי לחימה מרפיח המצרית לצידו השני של הכביש, ברפיח של הרשות הפלסטינית. המנהרות האלה הפכו באופן מתבקש למקור אמצעי הלחימה של ארגוני הטרור בעזה באינתיפאדה השנייה.
אלא שבניגוד ליהודה ושומרון, ששם בעקבות מבצע "חומת מגן" חזר צה"ל לפעול בשטחי הרשות הפלסטינית, ברצועה הכל המשיך כרגיל. צה"ל כמעט ולא נכנס כאן לתוך שטחי A, וארגוני הטרור שפעלו בערי המקלט נהנו מחסינות שאפשרה להם להמשיך להתחמש, לשכלל את אמצעי הטרור ולפעול כמעט בחופשיות.
ציר פילדלפי, שהיה בעבר האצבע בסכר, הפך בעידן של אחרי אוסלו למוקד של פיגועים קשים. הצבא נאלץ להתבצר במגננה במציאות בלתי אפשרית והחיילים היו חשופים לירי צלפים ונ"ט מהבתים ששלטו על הציר.
השיא היה באסון הנגמ"ש (מאי 2004): נגמ"ש ועליו כוח שעסק באיתור והשמדת מנהרות נפגע מטיל נ"ט. הנגמ"ש שהיה עמוס בחומרי נפץ התפוצץ, וחמשת אנשי הצוות נהרגו.
התמונות שזעזעו את ישראל היו של חבריהם של החיילים מהנגמ"ש נאלצים לזחול ולגשש על ברכיהם בכדי לנסות ולאתר חלקים מגופות הנרצחים. האסון הנורא, שהתרחש יממה אחרי אסון דומה בשכונת זייתון בצפון הרצועה, בצירוף תמונת החיילים על ברכיהם, הפכו לגורם לחץ פסיכולוגי מרכזי בציבור הישראלי שדחף לנסיגה.
אחרי אסון הנגמ"ש יצא צה"ל לראשונה למבצע צבאי בעיר רפיח. אך המבצע שנקרא "קשת בענן" היה כבר תחת הידיעה שיוצאים מעזה, ולאף אחד לא הייתה כוונה לכבוש את רפיח כפי שעשו בשכם ובג'נין.
בתדרוך לעיתונות צוטט "גורם בכיר במטכ"ל" שאמר כי הסיבה למבצע היא הצלחת המחבלים להבריח לרצועת עזה דרך המנהרות כמות גדולה של אמצעי לחימה וטילי נ"ט תקניים שלא היו להם בעבר, ושבמצרים מחכים משלוחים נוספים ובהם טילי נ"מ ורקטות. קצינים בפיקוד דרום הצהירו: "בכל פעם שנדע כי בשטח נחפרת מנהרה - ניכנס פנימה".
במציאות המקבילה - שרון דהר לצאת החוצה, כשהוא רומס את משאל מתפקדי הליכוד שהתקיים בתחילת אותו חודש.
יוסי שריד הגדיר את התוכנית "פשע מלחמה", בצלם הכריזו על התוכנית כ"בלתי חוקית" והיועמ"ש מני מזוז "הסתייג נמרצות מהתוכנית בשל הפגיעה הנרחבת הכרוכה ביישומה בתושבי מחנה הפליטים רפיח". בג"ץ מיהר להוציא צו ביניים לפיו צה"ל לא יוכל להרחיב לפי שעה את ציר פילדלפי
בממשלה התקשו להסביר מה התכלית האסטרטגית של המבצע ברפיח, כאשר מתוכננת נסיגה חד צדדית. כך נאם שר הביטחון מופז: "המאמץ לגלות ולשתק את בתי הייצור של אמצעי החבלה ולחשוף את המנהרות ונתיבי ההברחה של נשק ותחמושת לרצועה, הם חלק מן המערכה המתמשכת נגד ארגוני הטרור. המערכה הזאת איננה תלויה בתוכנית מדינית כזאת או אחרת. היא תימשך בכל מקרה וללא הגבלה". אבל גם הוא ידע שאין לדברים משמעות. מופז האשים את "ההנהגה הפלסטינית שבחרה באלימות" אבל זה לא הפריע לו ממש באותה נשימה להכריז שהוא תומך בנסיגה חד צדדית "כי איננו יכולים לחכות שתתחלף ההנהגה הפלסטינית".
המבצע בעזה לווה גם בלחץ אדיר בזירה הבינלאומית ומצד ארגוני שמאל ישראלים שהפגינו נגד פעילות צה"ל והפיצו תמונות של בתים שצה"ל הרס תוך כדי הפעילות המבצעית. בצה"ל רצו להרחיב את הציר האסטרטגי ועלה גם רעיון לכרות תעלת מים, כדי להפוך את מלאכת כריית המנהרות מקלה ביותר לאירוע לוגיסטי מורכב, אבל כדי לבצע את הפעולה הזאת היה צריך לפנות תושבים רבים מרפיח. אוי.
הרשות הפלסטינית הזדעקה, יוסי שריד הגדיר את התוכנית "פשע מלחמה", בצלם הכריזו על התוכנית כ"בלתי חוקית" והיועמ"ש מני מזוז "הסתייג נמרצות מהתוכנית בשל הפגיעה הנרחבת הכרוכה ביישומה בתושבי מחנה הפליטים רפיח" ככה נוסח הנימוק שלו. בסיוע ארגוני שמאל הוגשה עתירה לבג"ץ שמיהר להוציא צו ביניים לפיו צה"ל לא יוכל להרחיב לפי שעה את ציר פילדלפי אלא אם כן יש הוכחה מוצקה שהבית שימש למחבלים.
המדינה - כלומר היועץ המשפטי למשלה מני מזוז, השיבה שכרגע "אין כוונה להרחיב את ציר פילדלפי" וכך בשיתוף פעולה בין היועץ המשפטי לממשלה לבג"ץ בוטלה התוכנית.
כעבור מספר חודשים אירע בציר פיגוע משמעותי נוסף במוצב הצפוני (מוצב JVT). מחבלי חמאס חפרו מנהרה מתחת למוצב ופוצצו אותה תחת המוצב שקרס, 5 חיילים נהרגו. המנהרה נחפרה לאורך 600 מ', והטמינו בה 1,300 ק"ג חומר נפץ.
ביוני 2004 צה"ל פרסם מכרז דחוף לחפירת "תעלה בדרום רצועת עזה". "התעלה תשלב טכנולוגיות מתקדמות ביותר כדי לוודא שלא חופרים מתחתיה" צוטט ב-nrg קצין בפיקוד דרום. הפרשנים הסבירו שהרעיון של התעלה נועד למצוא פתרון להברחת אמל"ח לרצועה אחרי ביצוע ההתנתקות. מהר מאד הבהיר ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בישיבת הממשלה, כי התעלה לא תיחפר אלא באישור של מצרים. הפתרון החדש היה צריך להיות חלופה משפטית יותר פשוטה מאשר הרחבת הציר אלא ששוב "בצלם" פנו ליועץ המשפטי מני מזוז וזה שוב התנגד.
וגם התעלה הזאת לא נחפרה.
כחצי שנה לפני ביצוע תכנית ההתנתקות, זמן רב אחרי החלטת הממשלה על ביצוע התכנית, עוד לא גיבשה הממשלה אסטרטגיה בנוגע ל"ציר פילדלפי" – הסוגייה הביטחונית הכי משמעותית בהשלכות ההתנתקות. ראש השב"כ דאז אבי דיכטר יצא פומבית נגד הרעיון של נטישת ציר פילדלפי "נקבל דרום לבנון בדרום ישראל". גם הרמטכ"ל יעלון וראש המל"ל התנגדו. העיתונאי בן כספית ידע לספר ש"ראש הממשלה תומך עקרונית ביציאה מציר פילדלפי, אך קיבל בשלב זה את עמדת מערכת הביטחון להישאר בציר פילדלפי", אך גם ציטט "גורמים צבאיים בכירים" על כך ש"הכדור בידי המצרים". "אם ישכנעו שכוונותיהם בנושא פילדלפי רציניות, אפשרי בהחלט שישראל תחליט לצאת מהציר ולהניח למודיעין המצרי ולשירותי הביטחון המצריים להילחם במכת ההברחות".
אל מול האזהרות הביטחוניות עמד לחץ אמריקאי ואיום משפטי: צמרת משרד המשפטים קבעה כי מבחינה בינלאומית רק פינוי הציר הדרומי ייחשב כסיום הכיבוש. הגורם המדיני שצוטט אצל בן כספית הסביר שחשוב מאד לצאת מציר פילדלפי, כי כך "ישראל תגרוף נקודות רבות במישור המדיני".
למרות האזהרות הביטחוניות של ראש השב"כ והרמטכ"ל, מאחורי הקלעים חתרו מופז ושרון לנסיגה מציר פילדלפי. במרץ 2005 נפגש שר הביטחון מופז עם נשיא מצרים מובארק. הפגישה עסקה גם בהחזרת הערים ביהודה ושומרון שנכבשו ב"חומת מגן" לידי נשיא הרשות הפלסטינית החדש: אבו מאזן, אבל לפי הפרסומים הפגישה עסקה גם בציר פילדלפי שמצרים היתה מעוניינת כי ישראל תיסוג ממנו. לאחר הפגישה כבר אמר כי "אם ייפסקו ההברחות בציר פילדלפי ניסוג ממנו".
אבל זהו רק החלק הראשון של הסיפור של ציר פילדלפי. בפרק הבא אנחנו נספר כאן מה בפועל עלה בגורלו של הציר הזה שחימש את רצועת עזה והפך אותה לחבל התופת האזרחי הקטלני ביותר בעולם. ובידי מי הפקידה ממשלת ישראל, לא פחות ולא יותר, את מלאכת ההשגחה על הברחות אמצעי הלחימה לתוכה. מי המנהיגים שתמכו בהחלטה השערורייתית הזאת והצהירו הצהרות ללא כיסוי, וגם מי היו אלה שניסו להתנגד.
