רבי אברהם דב השתוקק כל ימיו לעלות לארץ ישראל, ואכן זכה גם למלא את שאיפתו זו – עלה לארץ ושימש כרבה של העיר צפת. עלייתו לארץ לא היתה רק בגשמיות: הוא העיד על עצמו שזכה לחוש את קדושתה של ארץ ישראל, והיה אומר שבכדי להרגיש את "טובה הארץ מאד מאד" כמו יהושע וכלב צריך לקיים את "מאד מאד הוי שפל רוח". מכח זה הצליחו להיות קשורים למשה רבינו, המשתוקק הגדול לארץ. חוץ לארץ זה השפלה של התאוות, טומאת ארץ העמים, אבל הארץ היא עצם השפלות, ו"ארץ ישראל טהורה".
מסופר שפעם היה רבי אברהם דוב אצל הרה"ק רבי אהרן מזיטומיר, ורבי אהרן היה חולה. אמר רבי אהרן לרבי אברהם דוב כי הרופאים אמרו לו שרפואתו היא שישתה ממימי ארץ ישראל, וסיים, מכיון שהנכם משתוקקים לעלות לארץ ישראל, על כן בקשתו שיקח כוס עם מעט מים ויכניסם בפיו ואחר כך ישפכם חזרה לכוס, והוא ישתה ממים אלו שהיו בפיו של מי שרוצה ליסע לארץ ישראל, וכן עשה ונתרפא. ואמר ה"בת עין" שמחשבתו לעלות לארץ ישראל עוד לא גילה לאף אחד, אפילו מלבא לפומא לא גליא, ואילו רבי אהרן כבר יודע.
הרמ"ח מסלאנים שסיפר את הסיפור הזה בהילולת הבת עין, קישר את הסיפור לתורת הבת עין על כך שכאשר יעקב חוזר לארץ ישראל הוא פוגש את מלאכי ארץ ישראל כאשר הוא עדיין בחוץ לארץ – וזאת בגלל שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל. הרמב"ן כותב פירוש דומה, אך פירוש הבת עין הוא שונה מעט והוא פירוש האופייני לתלמידי מורנו הבעש"ט זי"ע דווקא. תירוץ זה מיוסד על פתגם הבעש"ט "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא", או, עפ"י נוסח אחר, "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא".
אף על פי שכח הרצון נעלה ומקיף יותר מכח המחשבה, הרי שיש בו תוקף עז – דווקא הרצון מביא את האדם לידי ריצה אל יעדו (ובפרט אל הארץ, ש"רצתה לעשות רצון קונה"), בעוד המחשבה איננה דוחפת אותו בהכרח לצאת מתחומו. ביחס לארץ ישראל, הפעילות של "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" איננה דורשת ממנו לצאת בפועל לדרך אל ארץ ישראל.
ואכן, "במקום מחשבתו [ואף במקום רצונו המקיף, הבלתי ממוקד] של אדם שם הוא נמצא" ממש, אך זו היא נוכחות רק בממד של עולם האצילות. עולם האצילות, שאין לו גבולות, מבוסס על כללי "העלם וגילוי" – כאשר האדם חושב על ארץ ישראל ורוצה בה מתגלה לו מההעלם כי בעצם הוא כבר נמצא בה. אכן, מעולם הבריאה ומטה – בעולמות הממשיים – נוהגים כללים של "עצם והתפשטות". שם דרושה מהאדם התפשטות והתקדמות מעשית לכיוון ארץ ישראל, ורק אז נאמר בו כי "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא".
על מנת לזכות ל"מלאכים ממש" – מלאכים שיש בהם ממשות, והם מסוגלים לפעול גם בעולם החומר – צריכים להיות בארץ ישראל גם בממדים הממשיים של עולמות בי"ע, ולשם כך צריך שרצונו של האדם אל הארץ יתחיל להתממש והוא יחזיק בדרך אליה. ברמה זו, השייכת לעולמות התחתונים, כבר מתקרב חידושו של מורנו הבעש"ט אל הפשט – ההבנה שדי בעקירת האדם ממקומו אל מקום רצונו, ואין צורך להמתין גם להנחת האדם במקום אליו הוא חפץ להגיע, היא על דרך דין הוצאה מרשות לרשות בשבת: על אף שמדאורייתא איסור הוצאה מרשות לרשות היא רק בעקירה והנחה, הרי שמדברי סופרים גם העקירה לבדה אסורה כפעולה כולה (וממילא מובן מדוע גם ביציאתו של יעקב מארץ ישראל החליפו מלאכי חו"ל את מלאכי א"י עוד בטרם יצא יעקב מהארץ – כבר ב"ויצא" נחשב יעקב כאילו הגיע ל"חרן", עוד טרם עזב את בית אל).
