בתורה ובתפילה זוכים לאהבת ארץ ישראל

מרן ראש ישיבת "פורת יוסף", הגאון רבי משה צדקה שליט"א: למרות שהספד עושים רק י"ב חודש, אזכרות עושים בכל שנה על מנת ללמוד לעצמנו מהנהגותיו של הצדיק. שתיים מהנהגותיו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל רמוזות בפרשת "שלח". משה בחר 12 אנשים כשרים שלא עמדו בניסיון הקשה והוציאו את דיבת ארץ ישראל רעה. הם קיבלו עונש קשה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. לעומתם נמצאים יהושע וכלב שלא נכשלים. יהושע, בזכות התפילה שהתפלל עליו משה, "יה יושיעך מעצת מרגלים", וכלב שהתפלל בקברי אבות.

לכאורה יש פה משהו לא הגון. הרי המרגלים האחרים יכולים לומר למשה: אם היינו מקבלים ממך ברכה כמו יהושע - לא היינו נכשלים. למה רק הוא קיבל ברכה? גם כלב יכול לשאול: למה אני צריך להסתכן ללכת לעיר הענקים חברון ולהתפלל? למה שלא תברך גם אותי כשם שברכת את יהושע? והתשובה לזה היא שיהושע לא מש מתוך אוהלו של משה. גם ב-40 הימים שמשה היה בהר – יהושע חיכה באוהל של משה, לא הלך לביתו ולא טיפל בענייניו. על כן מגיעה לו ברכה מן הדין.

כלב בן יפונה, כאמור, ניצל מהניסיון הקשה של המרגלים בזכות התפילה שלו על קברי אבות, שהקב"ה נשבע להם על הארץ. למדנו משניהם שבכוח התפילה ולימוד תורה זוכים לעמוד בניסיון של האמונה ושל ארץ ישראל. זוכים להכיר את מעלת ארץ ישראל, וזוכים לאמונה טהורה בהנהגת ה'.

מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, מצעירותו ועד שיבתו, היה מתמיד בלימוד תורה, למד ולימד והפיץ תורה ברבים. הרב זצ"ל היה מקפיד מאוד גם בתפילה בנץ, גם בתפילות ברוב עם בכותל וגם במערת המכפלה. בזכות כל אלה הוא זכה להכיר בערכה הגדול של ארץ ישראל. זכה לחזק את האמונה בקרב ישראל. ולוואי ונזכה להמשיך את דרכו גם בתורה וגם בתפילה.

הגאון רבי דוד אבוחצירא שליט"א מנהריה, שלמד אצל הרב בישיבת "בית שמואל", סיפר כי מרן הרב זצוק"ל היה בקי בכל חדרי התורה. לפני ארבעים שנה הוא היה מעביר בישיבה שיעור שבועי, והתלמידים שם, שהיו חשובים ביותר, חלקם דיינים, חלקם אבות בתי-דין וחלקם דיינים בבית הדין הגדול, היו שואלים אותו שאלות מכל חלקי ה"שולחן ערוך". הרב זצ"ל היה משיב להם תמיד על כל שאלותיהם, כאילו למדם זה עתה. אין זאת כי אם רוח ה' דיבר בו.

סיפר הרה"ג יוסף אליהו שליט"א, ראש בית המדרש "דרכי הוראה" לרבנים: כך היה גם פה, בישיבה "דרכי הוראה". לומדים פה 300 תלמידי חכמים חשובים, שעומדים להיות רבני קהילות בכל העולם. הם היו שואלים את הרב זצ"ל תוך כדי השיעור ואחריו עשרות שאלות קשות ביותר, ועל כולם היה עונה בנחת רוח כאילו כל הספרים היו פתוחים לפניו באותה שעה.

בכל שבת, בערב ובבוקר, בעת שהרב זצ"ל היה חוזר מבית הכנסת לביתו, היו מלווים אותו עשרות אנשים ומקיפים אותו בשאלות רבות ושונות בכל תחום ועניין. כל אחד מהשואלים היה מכין היטב את השאלה ובודק את המקורות היטב בביתו לפני שהיה שואל את הרב, והרב היה משיב על כל שאלה כסדר, דבר דבור על אופניו. רוב השאלות הללו נשאלו ברחוב שקרוי "בעל השאילתות", על שם אחד מהגאונים שחיבר ספר בשם "שאילתות". והיה מי שאסף עשרות מן השאלות והתשובות הללו לספר אחד וקרא לו "בעל השאילתות".

הרה"ג יוסף אלנקווה שליט"א, רב נווה דקלים ת"ו, המשיך ודיבר על הבקיאות של הרב בכל עניין, וסיפר: פעם שמעתי מהרב חידוש בשם החיד"א ואמר כי הוא כתוב בספרו "לדוד אמת". חיפשתי את החידוש שהרב אמר, ולא מצאתיו בספרו של החיד"א זה ולא בספריו האחרים. באתי לביתו ושאלתי אותו, אמר לי להביא את הספר מהארון, ספר בדפוס ישן. ופתח אותו בסופו בחלק שנקרא "תורת השלמים" ששם היו כתובות השלמות למה שלא נכתב בספר. בתחתית ההשלמות היו כתובות הערות, ובאחת מהן הייתה כתובה ההערה הזו. שאלתי את הרב מתי הוא למד את הספר הזה, והוא השיב: לפני כעשרים שנה.

המשיך וסיפר הרה"ג יוסף אלנקווה שליט"א: פעם הרב זצ"ל סיפר לי כי נשאל האם מותר לשתות בשבת מים קרים ממכשיר הנקרא "מי עדן". הרב זצ"ל פתח מגירה והוציא מברגים והתיישב על הרצפה ופירק את המכשיר בצדו האחורי, והראה לי את דרך פעולתו. אחר כך ישב ליד השולחן והסביר לי מפני מה אסור לשתות ממנו בשבת. כך הייתה דרכו של הרב לבדוק כל דבר לגופו, באופן ממשי. פעם הראה לי תפילין של ראש ושאל אותי אם לדעתי הן רבועות, אמרתי לו שניכר כי האורך יותר מהרוחב. ואז הוא הוציא קליבר מהמגירה ומדד את התפילין וניכר שהרוחב יותר מהאורך. והסביר לי כי לפעמים העין מטעה וחשוב מאוד להשתמש בכלי מדידה.

סיפר הרה"ג יוסף אליהו שליט"א: פעם התחכם אחד האברכים והחליט לבחון את ידיעותיו של מרן הרב זצ"ל. מה עשה? בא אל הרב בליל פורים, בשעה שכולם היו עסוקים בשמחה ובמשתה, ושאל אותו שאלה על פירוש מוקשה לפסוק שהתשובה לו נמצאת בכתבי הגר"א, באחת ההערות שלו במקום שיד הלומדים לא מצויה שם.

מרן הרב זצ"ל שמע את השאלה, הסתובב אליו, נעץ בו מבט ואמר לו: הגר"א שואל את השאלה הזו במקום זה וזה, וכך היא תשובתו. סיפר התלמיד שהוא היה המום. הוא היה בטוח שהוא יצליח להתקיל את הרב בשעה שאין בה יישוב דעת, ובדבר שהוא לא כל כך ידוע. והרב ידע על אתר את התשובה. הוא היה בטוח באותה שעה שרוח הקודש מדברת מתוך גרונו.

ובאמת הכול בא מעמל התורה. כך הפסוק אומר: "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא". כי היא קרובה באמת. "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ". ובמדרש (דברים פרשה ח פסקה ג): "כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקדוש ב"ה: לֹא נִפְלֵאת הִוא ואם נִפְלֵאת הִוא - מִמְּךָ שאין אתה עסוק בה".

סיפר הרב יוסף אלנקווה שליט"א, בשם הרב ברוך שרגא שליט"א, אב בית דין לממונות בירושלים: פעם ראתה אישה של אחד מהאברכים בכולל כתם דק מן הדק. הביאו את השאלה לחכם יעקב הלל שליט"א, ראש ישיבת "אהבת שלום", ואמר להם: טמא. והביאו אותו לחכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל, הסתכל בדקדוק ואמר: טמא. הביאו אותו למרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ואמר: טהור. שאלו אותו: למה טיהרת? אמר להם: יש לאישה פצע בדופן וזה לא דם נידה טמא. הלכו לשאול את הגאון הרה"ג שלמה אלישיב זצוק"ל ואמר להם: וכי יש לרב אליהו רוח הקודש? לכו לבודקת טהרה. שלחו את האישה לבודקת טהרה, והיא אישרה שלאישה הזאת יש פצע בדופן, כמו שאמר מרן הרב אליהו, וזה לא דם טמא.

עוד סיפר הרב יוסף אלנקווה שליט"א, כי מרן הרב זצוק"ל היה אומר שיש הבדל בין הרופאים של פעם לרופאים של היום. אם פעם למישהו הייתה כואבת העין, הוא היה הולך לרופא. אם הייתה כואבת לו הרגל – היה הולך לאותו רופא. וכך בכל כאב וכאב. היום יש רופא עיניים ויש אורתופד, וכך יש מומחים שונים לכל סוג של מחלה או כאב.

כך גם אצל הרבנים. פעם הרבנים היו יודעים הכול. תשאל אותם בעירובין – הם יודעים. בהלכות בשר וחלב – יודעים. בדיני ממונות – יודעים. בקבלה – גם יודעים. היום יש רב להלכה ויש מומחה למראות דמים. יש מומחה לעירובין ויש מומחה לדיני ממונות בלבד.

מרן הרב זצוק"ל היה בקי בכל חדרי התורה. ממש כמו הרבנים של פעם. בקי בהלכה ובקי בדרשות ובקי בדקדוק. בקי בקבלה ובקי בממונות ובקי בהלכות שבת, בקי בכל מכל כל.

יש שואלים: מנין היה לרב כל הידע הזה וכל הבקיאות הזאת? מתי הספיק ללמוד, כשהוא עסוק כל הזמן עם הציבור? האם הכול זה מה שהוא למד בצעירותו? ואולי התשובה נמצאת בגמרא (ברכות לב ע"ב) שם כתבו ש"חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם לִתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת? וּמְלַאכְתָּן אֵימָתַי נַעֲשֵׂית? אֶלָּא, מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵן, תּוֹרָתָן מִשְׁתַּמֶּרֶת וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת". ובתלמוד ירושלמי (ברכות לז ע"א) ענו: "אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנה במלאכתן".

המקובל הגדול רבי דוד אבוחצירא הי"ד (אחיו של הבבא סאלי זיע"א, שהרגו אותו הערבים באכזריות רבה על-ידי תותח בשבת), כתב בספרו "פתח האוהל", כי התורה שלהם הייתה משתמרת ומתברכת כיוון שהיו לומדים תורה לשמה. וכך היה עם מרן הרב זצוק"ל.

אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם

הרה"ג יוסף אליהו שליט"א הוסיף ואמר בעניין לימוד התורה של הרב זצ"ל, כי זה לא רק לימוד תורה, זו תורה עם קדושה. תורה עם מידות. תורה עם ענווה. רבי חיים ויטאל זיע"א כותב בספרו "שערי קדושה" (חלק א שער ב) כי המידות "הן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה". והמשיך כי "בזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב) 'כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה' ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) 'מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער' וכאלה רבות. ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה וכו'".

כן מה שאמרו בגמרא (מכות כד ע"א) שאומרת כי יש תרי"ג מצוות, ובא דוד והעמידן על 11 וכו' ורובן בעניינים של מידות. "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח". ולבסוף "בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס ה) 'כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל, דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ'". הגמרא שואלת: אולי כוונת עמוס לדרוש את ה' בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ? אֶלָּא, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת - שֶׁנֶּאֱמַר, (חבקוק ב) "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

משמע שדרישת ה' היא יסוד שעליו בנויה כל האמונה. ואפשר להסביר דרך משל על מכונת קפה, שכאשר אדם חובב טכנולוגיה יראנה הוא יחפש את החידוש הטכנולוגי שבה. אדם שעיצוב קרוב ללבו - יהלל את המכונה בעיצוב המרשים שלה. אדם שחובב קפה – ישבח אותה באיכות הקפה. כך תכונתו של אדם מילדותו לחפש (לכן המשחק "מחבואים" כל כך חביב על ילדים). השאלה היא מה הוא מחפש. כאשר מרן הרב זצ"ל היה רואה מכונת קפה או כל מכשיר אחר - מיד היה מחפש איך היא קשורה לדבר ה'. דן בכל הצדדים ההלכתיים שלה. ויש לכך אין ספור דוגמאות. א] פעם ילד בא בתחפושת עשויה מאל-בד. הרב דן אתו בשאלה האם הוא חייב ציצית כיוון שאינו ארוג אלא לבוד (לא חייב). ב] חנוכייה שיש בה בזיכי זכוכית, האם הזכוכית עיקר או הכסף (כסף עיקר). ג] סטנדר עם ברגים להגביה ולהנמיך. האם מותר לשימוש בשבת או שיש בו תוקע? (על-פי המג"א בסימן שיג ס"ק יג, לפי השו"ע "רפוי ואינו רפוי - ג"כ אסור", מג"א ס"ק יב).

עוד סיפר הרה"ג משה צדקה שליט"א על חשיבות הפצת התורה. על זה לימד הרב את הגמרא שמספרת על אביי, שלא היה מקבל מתנות כהונה למרות שהיה כהן, כדי שלא יהיה חייב טובת הנאה. בכדי שלא יישכח ממנו שם כהונה היה מקבל מתנות כהונה פעם בשנה, בערב יום הכיפורים. שואלת הגמרא: ולמה לא יהיה ניכר שהוא כהן מברכת הכהנים שהיה מברך יום יום? ועונה הגמרא כי אביי לא היה מתפלל בציבור, ולכן לא היה יכול לברך ברכת כהנים. ובאמת זה פלא, איך עשה כך אביי? הגמרא מסבירה שאביי היה מלמד תורה באותה שעה. ויש להקשות על זה: וכי אין שעה אחת ללמד תורה? למה דווקא לימד תורה בעלות השחר ובנץ החמה? למה לבטל תפילה בציבור בשביל זה?

וצריך לומר שאביי היה מלמד תורה לפועלים שיוצאים לעבודתם מיד עם הנץ החמה, כשם שהיו נוהגים בזמנם. על כן ויתר אביי על תפילה במניין ועל ברכת כהנים בשביל זכות הפצת התורה לציבור. בשביל ללמד את הפועלים, שזה היה הזמן היחידי שבו היו יכולים ללמוד תורה. זו מסירות נפש אמיתית על כלל ישראל, מתוך אהבת ישראל גמורה. ובדרך זו היה הולך מרן הרב אליהו זצוק"ל.

פעם הוזמן הרב לקיבוץ מרוחק מאוד ואמרו לו שידבר שם, אבל שלא יזכיר את הנושא של חזרה בתשובה אפילו במילה. הרב הסכים לתנאי הזה, והגיע לקיבוץ. הוא דיבר אתם רק על תודעה יהודית ועל החובה לדעת מה כתוב בספרי הקודש, כדי שלא יהיו בורים ועמי ארצות.

בסיכום דבריו אמר להם הרב: יש לי בקשה אחת מכם, לקרוא כל יום פרק אחד או שניים בתנ"ך. כך תוכלו להרחיב את הידיעות שלכם ולהכיר את השורשים של עם ישראל בארצו. אמרו לו: זו בקשה מקובלת. היא לא דתית והיא בסדר. אחרי שלושה חודשים הגיע ללשכה של הרב אדם לבוש במכנסיים קצרים ואמר כי הוא קיבל על עצמו ללמוד כל יום פרק, והוא עומד בזה, אבל יש לו כמה שאלות על הפרקים שהוא כבר הספיק ללמוד. הרב קיבל אותו והשיב לו על כל השאלות. מיותר לספר כי לימים נעשה האיש הזה בעל תשובה גמור.

עוד סיפר הרב יוסף אלנקווה שליט"א, על מסירות הנפש של מרן הרב זצ"ל כי פעם עקרו לרב שן בינה, והרב היה צריך לקחת כדורים משככי כאבים כדי שיוכל לקבל קהל בביתו אחרי התפילה. אחרי קבלת הקהל היה מנהג הרב זצוק"ל לאכול פת שחרית, ארוחה שארכה שתיים-שלוש דקות, וללכת לבית הדין.

הרבנית צביה אליהו שליט"א ראתה את פניו של הרב נפוחות וכואבות ואמרה לו שהוא לא יכול ללכת כך לבית הדין. השיב לה הרב: אני חייב ללכת, הרי ישנם אנשים שמחכים לתורם בבית הדין כמה חודשים ואי אפשר לגרום להם להמתין. הם גם נעזרים בעורכי-דין שלוקחים ממון רב על כל הופעה, ואם לא אבוא היום לבית הדין הם יצטרכו לשלם להם פעמיים. אקח עוד שני כדורים למניעת כאבים וחום ואלך לבית הדין.

סיפר הרב יוסף אלנקווה שליט"א, כי לפני מלחמת המפרץ בא אל הרב זצ"ל זוג לבית הדין כדי להתגרש, וסיפרו שלמרות שעדיין אינם גרושים, הם לא חיים בבית אחד, אלא כל אחד בביתו. הרב סידר להם את סדר המשמרות של הילדים, וקבע כי הילדים יהיו שבת אצל האם ושבת אצל האב לסירוגין. ביום שישי אחד התקשרה האישה לבית הרב זצוק"ל ואמרה לו כי היא יודעת שזה לא נכון להתקשר לבית הדיין שלא במעמד שני הצדדים, אבל השבת הילדים אמורים להיות בבית בעלה, והיא יודעת שבמקרה של אזעקה הוא לא ייקח את הילדים לחדר מוגן. על כן היא מבקשת אישור חרום לקחת את הילדים אליה לשבת, מדין פיקוח נפש.

אמר לה הרב שאי אפשר לפסוק דין כזה בלי לשמוע את שני הצדדים, וכיוון שאין אפשרות לשמוע גם את הבעל ביום שישי, כמה שעות לפני השבת, הוא מציע לה לשבות בשבת זו בבית בעלה, ושם היא תוכל להשגיח על הילדים ולקחת אותם לחדר אטום אם תשמע אזעקה. הוא גם הוציא פסק דין על כך, וכך היא באמת עשתה.

מתברר שבחוץ הייתה מלחמה, אבל היא גרמה לשלום בית, כי אחרי השבת הזאת הם כבר לא הגיעו לבית הדין על מנת להתגרש.

על אהבת ישראל של הרב עם הפצת התורה אפשר ללמוד מפרשת "קרח". שם כתוב כי קרח טען ש"כל העדה כולם קדושים". לכאורה זה גם מה שאמר ישעיהו, "ועמך כולם צדיקים". כך אמר הקב"ה בעצמו למשה כשהיו במצרים במ"ט שערי טומאה: "בני בכורי ישראל". כך היה משה מתפלל על ישראל גם אחרי שחטאו בחטא העגל. ויש שואלים: במה טעה קרח?

התשובה לזה היא שמשה לימד עליהם סנגוריה, אבל לא ויתר להם על חטאם. הוא גם הוכיח וגם מסר נפשו עליהם. כך גם ישעיהו מלמד עליהם זכות ומונע אותם מהחטא. ממש כמו שהורים עושים לילדיהם. לעומת זאת קרח לא דורש מישראל מאומה. אחרי חטא העגל וחטא המרגלים הוא מביא את הסנגוריה עליהם, אבל לא מנסה לסלק מהם את הטעות והקלקול. וזה מה שנאמר על העבודה הזרה שהיא "ותרנית" (ירושלמי עבודה זרה א א). לא דורשת שום מאמץ רוחני מעובדיה, ונותנת להם תחושה של קרבת אלוקים על ריק. וזו טעותו הגדולה של קרח, שבגללה הוא אבד מתוך הקהל.

מרן הרב אליהו זצוק"ל המשיך את דרכם של גדולי ישראל אלו. מצד אחד הוא ישב יחד עם מרן הרב אברהם שפירא זצוק"ל והרבי מחב"ד זצוק"ל, ופסקו ביחד כי ישראל צדיקים הם והגיע זמן הגאולה. ביחד עם חכם ישועה בן שושן הוא אסף עשרה דיינים שישבו ודנו במצבו הרוחני של עם ישראל והחליטו כי יש לו רוב זכויות ומגיע לו גאולה ברחמים עכשיו. מצד שני הוא היה מסתובב בכל רחבי הארץ ומעורר אותם לתפילה בנץ ולשמירת שבת. לעירובין ולכשרות ולכל דבר ועניין. ממש בדרכם של מנהיגי ישראל מאז ומעולם.

מי שמכיר את מרן הרב זצוק"ל יודע כמה היה מעורב בהקמת יישובים ובהקמת מכוני תורה למעשה בארץ ישראל. כל כך היה מחבב את המתיישבים, ובכל פעם שהיו צריכים אותו - היה מגיע. אחד הסיפורים המיוחדים קשור לקבר רחל אחרי מלחמת ששת הימים. בימים ההם שלח אותו מרן הרב יצחק נסים זצוק"ל, שהיה הרב הראשי לישראל, לטפל בקברי הצדיקים אחרי השחרור מיד הערבים. וכשהגיע לקבר רחל ראה כי המבנים של הערבים שבנו סביבות הקבר מפריעים להיכנס לציון של רחל אמנו. עמד הרב ליד הקבר ובכה.

ראה אותו אחד החיילים עומד שם ובוכה ושאל אותו לסיבת העניין. השיב לו הרב: רחל אמנו בוכה, היא רוצה שיבואו אליה הבנים שלה והם לא יכולים להגיע כשכל המבנים של הערבים הללו לידה. החייל שהיה אחראי על דחפור D9 כבד אמר לרב: תיכנס לציון של רחל אמנו להתפלל ותגיד לי אחר כך אם היא בוכה או צוחקת. הרב זצ"ל נכנס להתפלל בציון של רחל אמנו, וכשיצא כעבור שעה קלה ראה כי החייל "ניקה" את רוב הבתים שהיו סביבות הציון של רחל אמנו. ניגש אליו החייל ושאל: מה קורה עם רחל אמנו עכשיו? אמר לו הרב: קצת בוכה וקצת צוחקת.

אמר לו החייל: תיכנס עוד קצת לומר תהילים, לא ניתן לרחל אמנו לבכות אפילו לא רגע אחד. שוב נכנס הרב זצוק"ל לציון של רחל להתפלל, ואחרי שעה ארוכה יצא וראה שכל סביבות הציון מפונים. ניגש אליו החייל ושאל: מה עכשיו? ענה לו הרב: כעת היא ממש שמחה וצוחקת. היא יודעת שכעת יחזרו אליה הבנים שלה. היא מודה לך מאוד ומברכת אותך עד בלי די.

ויהי רצון שזכותו של הרב זצוק"ל תעמוד לנו ולזרעינו מעתה ועד עולם. אמן.

סיפורים חדשים

ענווה של גדול בישראל

לפני שנים, כשהרב היה הרב הראשי, היינו בעלי ואני בדיון משפטי, מול גורם רפואי, בבית הדין הרבני בתל-אביב. לפתע הופסק הדיון. הרבנים התנצלו ואמרו שהראשון לציון הגיע, ואנו התבקשנו לחכות מעט בחוץ.

הרב התקרב עם הפמליה המלווה אותו בכבוד גדול. אני עמדתי בצד ליד הקיר. הייתי בהיריון מתקדם והרב ראה אותי. הוא פנה אליי, הביט בי בעיניו המאירות, חייך ואיחל לי: "שתהיה לך שעה קלה". אכן הלידה הזו הייתה הקלה ביותר שחוויתי, אבל מה שריגש אותי הייתה תשומת הלב של הרב הדגול לאישה אלמונית העומדת במסדרון הרבנות.

וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי

יום חתונתי הגיע ב"ה. סוף-סוף היום המיוחל. מטבע הדברים ביום הזה יש לא מעט סידורים, אבל אני ידעתי: את היום הזה אני רוצה להתחיל בברכתו של הרב אליהו זצוק"ל. אומנם הרב לא הכיר אותי, אבל ידעתי שעל הברכה הזאת אני לא רוצה לוותר. כך הגעתי אל בית המדרש של הרב, מלווה באחי, נרגש כולי.

בהגיענו למקום התברר שבאותו יום אמורה להתקיים במקום ברית מילה. על כן התבקשו האנשים שבאו להתברך להמתין עד אחרי הברית המיועדת. אבל הברית התעכבה עוד ועוד, ואני התחלתי לחשוש ולהילחץ שמא לא אספיק לעשות את הדברים שממתינים לי ביום הזה.

לפתע סימן לי אחי להרים את הראש. עשיתי כדבריו, והנה אני רואה את הרב מסמן לי להגיע אליו לברכה לפני כל האנשים. מנין הרב ידע שאני חתן ביום חתונתו? התקרבתי אל הרב, נדהם ונרגש, וזכיתי לברכה מיוחדת.

סיפרתי את הסיפור הזה לחברי, והוא השיב לי שגם הוא נוכח פעם ביכולת המיוחדת הזאת של הרב אליהו זצ"ל. חברי הוא לוי, והוא הזדמן פעם לתפילה בבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל. הרב לא הכירו מקודם. בשעת הקריאה בתורה התברר שאין לוי במקום, אבל חברי לא הכריז על עצמו כלוי. לפתע הוא נדהם לגלות שהרב מסמן לו לעלות לתורה. מנין הרב ידע שהוא לוי? אין זאת כי אם רוח הקודש שפיעמה בו.