כתב רבנו חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל: "בכל דור ודור הקב"ה שולח ניצוץ משיח, כדי שאם נזכה - יגאלנו, ולהאיר לעולם אם יהיו צדיקים בתורתו, שלא יאבד העולם. או להחזיר לאותו הדור שהוא בו בתשובה - אם יהיו רשעים וחטאים. ולקיום הברית ולסבול יסורים על עון הדור, ובחבורתו ירפא להם" (ספר הליקוטים ישעיה לח). עוד כתב כי הוא יכול למות או להיהרג על קידוש השם כרבי עקיבא. "אבל מוכרח שבכל דור ודור הוא בא, או לגאול את ישראל - אם הם ראויים. או לזכות את הדור, או ללמדם תורה - כשהדור הולך בחושך" (ספר הליקוטים - וישב לח).
תפקיד הצדיקים שהם ניצוץ משיח הוא גם לעורר את העם לגאולה, כדרך שעשה משה רבנו ע"ה, שהוציאם מהגלות וחיזק את לבם ארבעים שנה להתמיד בדרך לארץ ישראל, וגם להחזירם בתשובה, להוציאם ממ"ט שערי טומאת הגלות ולהביאם למ"ט שערי קדושת ארץ ישראל. שהצדיק שהוא ניצוץ משיח הוא גם ניצוץ נשמת משה רבנו עליו השלום.
מי שמתבונן על אורחות חייו של רבי חיים בן עטר, הנקרא "אור החיים הקדוש", יבין למה אמר עליו הבעל שם טוב שהוא ניצוץ משיח. כך כותב רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעש״ט: "אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואח"כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות. ושמו ר' חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, וכו' וסיפרתי להחכמים דברים מה שאמרת עליו ונבהלו משמוע".
בשנת תק"ג עשה הבעש"ט מאמצים רבים להיפגש עם רבי חיים בן עטר. הוא עזב את עשרות אלפי חסידיו ועלה על אנייה שתביאו מפולין בדרך לארץ ישראל. ואף שבדרך איבד הבעל שם טוב את כל המדרגות הרוחניות שלו ונהיה כאחד האדם – לא עצר הבעל שם טוב בדרכו, כי הבין שכך היא גאולתם של ישראל. מאמצי הבעש"ט לא צלחו, האנייה שנסע בה נשבתה על-ידי שודדי ים, והוא הבין כי מן השמים מנעו ממנו להיפגש עם אור החיים הקדוש. ואע"פ שלא זכו להיפגש שני הצדיקים הללו, זכו תלמידיו של הבעש"ט ללמוד תורתו של אור החיים הקדוש בכל כוחם, כי כשאדם עוסק בתורה של חכם הריהו כנפגש עם החכם עצמו. שהאומר שמועה בשם אומרה יהיה דומה בעיניו כאלו בעל השמועה עומד לנגדו, שנאמר "אך בצלם יתהלך איש" (ירושלמי שקלים ספ"ב).
להבין למה אור החיים היה ניצוץ רוחו של משיח, צריך לראות גם את תורתו וגם את אורחות חייו. בשנת הרנ"ב גירשו מלכי הנוצרים מספרד את היהודים שלא הסכימו להתנצר. חלק עברו לפורטוגל וגורשו פעם נוספת, וחלק למדינות אחרות, וביניהן למרוקו השכנה. בכל המקומות הללו היהודים לא מצאו מנוח, הן מהרעב והן ממכות ארבה והמגפות שבאו לעתים קרובות. עיקר הסבל של היהודים היה מהערבים שחיו בתוכם שעשו להם צרות צרורות "יותר מגלות מצרים" (אור החיים ויקרא ו, ב).
"והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל", שגוזלים את רכושם של היהודים עד שמתים ברעב ב"מ. ועיקר התנכלותם היא לחכמים ולצדיקים. על כן מתפלל אור החיים הקדוש שגזר דינם יהיה קשה ביותר: "ולצד מה שעשו להצדיקים הללו, יחתם גזר דין לאומה רשעה".
גם באופן אישי סבל מהם אור החיים הקדוש, וכך הוא כותב בהקדמת ספרו חפץ ה': "דע לך אחי כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה'. ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי את עיני סבבוני כתרוני צרות רבות". כדרכה של גלות שנאמר: "ואבדתם בגויים אשר באתם שם". וגם מבית ישראל שמתקיים בהם "ונתן לכם ה' שם לב רגז".
"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה. עיר הרמה. עיר החביבה על אלהי עולם". כל הצרות הללו הביאו את רבי חיים בן עטר להבין כי משהו לא נכון בצורת החיים של עם ישראל. אבות אבותיו סבלו מגירוש ספרד ואיבדו את רכושם וכל אשר להם, רבים מאחיהם עונו ונשרפו על-ידי הנוצרים. אין זאת אלא שאלוקים אומר לנו כי צריך לעזוב את ארצות הגולה ולעלות לארץ הקודש. ארץ ישראל.
אור החיים הקדוש ידע כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. חבלי המשיח הם כמו חבלי לידה, ייסורים של אהבה שבסופו של דבר עוברים, ואילו עם ישראל מתגדל מתוכם ויוצא מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. כך הסביר משה לבני ישראל את ההבדל בין הקושי של מצרים, שבא מרוע המצרים וארץ טמאה, לקושי הגאולה, שבא מאהבה כאהבת איש את בנו. "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח ה). וכותב אור החיים הקדוש: "ואזרתי כגבר חלצי, סיכנתי עצמי סכנות גדולות. דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה' פה עיר ליוארני יע"א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי".
בליבורנו שבאיטליה אסף רבי חיים תלמידים מלאי תורה וגבורה, אמונה גדולה ויראה טהורה שיבואו ביחד אתו לארץ ישראל. הבין רבי חיים בן עטר שהגאולה לא תבוא מכך שהוא יעלה לבדו לירושלים. על כן הוא החליט להקים ישיבה בירושלים ולקרוא משם לבני ישראל שבכל מקום ומקום לעלות לארץ ישראל. בקהילת ליבורנו מצא רבי חיים גם תלמידים שיעלו אתו, וגם עשירים שיסייעו לבנות קהילה לתפארת בירושלים.
ידע רבי חיים כי אי-אפשר להגיע לכל קהילות ישראל בגופו ממש ועל כן הוא מנסה לעורר את עם ישראל גם באמצעות מכתבים, הוא כותב לקהילות שונות ומעודדם לחזור לבית אביהם. כך למשל כותב אור החיים הקדוש לקהילת קסאלי, כי עלייתו המתוכננת לירושלים היא לא בשביל עצמו, אלא למשוך את כל ישראל לשם. "לא ללמד על עצמו יצא – אלא ללמד על הכלל כולו יצא".
הוא כותב במכתבו: דעו לכם כי זה קול ה' שקורא לכם לעלות. "כי קול יצא מלפני ה'". ממזרח וממערב, באניות או ביבשה. "לומר די לצער הפרידה" מארץ הקודש. מהנבואה. מהקדושה העליונה. מהדבקות עם ה' אלוקינו. לומר די לצערה של השכינה הנמצאת תחת יד גויים והיא בצער גדול. "צר לי לאם תבכה, הבת ירושלים ממררת" על חילול ה' הגדול. על גויים שבאו היכלה. על כן קורא רבי חיים בן עטר זיע"א לכל הקהילות כולן: "קומו ונעלה אל הר ה' בבנינו ובבנותינו". שם נלמד תורה ונתפלל בעד כל כלל ישראל אל "מול הכותל המערבי אשר שם שכינה שורה".
לא לחינם מזכיר רבי חיים במכתביו ובפירושיו פעמים רבות את השכינה. המתבונן יראה כי כל מגמת פניו של רבי חיים בן עטר הייתה להקים שכינתא מעפרא, וכל הזמן הוא היה דבוק בה. כך מביא רבי יוסף שאלתיאל בספרו "יוסף אברהם" מעשה: "שמעתי מרב וגדול ז"ל באחד מתלמידי הרב מהר"ח בן עטר ז"ל הלך לירושלים תובב"א. ובנסוע האדון לארץ ישראל חילה פניו שיתן לו כתב לבני ירושלים. ואמר לו: אין לי אוהבים ומכרים בירושלים. אלא אתן לך כתב לשכינת עוזנו ובלכתך שם תשים כתב זה בחור אחד של כותל מערבי דבית המקדש. וכך עשה ונזדמנו לו מזונותיו".
מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מספר תדיר כי אור החיים הקדוש מביא בספריו כמה וכמה פעמים מעשה על דיין אחד שהעליבו אחד העשירים שיצא חייב בדין. אחר כך התעורר אותו עשיר ובא לבקש סליחה מהצדיק, ואמר לו הצדיק שאינו צריך לבקש סליחה, כי מיד כשהעשיר העליבו - סלח לו. "וכי סבור מר שיש בליבי עליו מאז ועד עתה? הרי בו ברגע שהכלמת אותי מחלתי לך בלב שלם ואין לי שום טינה עליך".
וכששאלוהו על כך אמר הצדיק שכתוב בזוהר כי כל קפידא שיש ליהודי על חברו מכבידה על כנפי השכינה והיא מצטערת ולא יכולה לעלות: "וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא אתקריאו סרכות כאלין סרכות דמעכבי לכנפי ריאה לנשבא, הכי אשם דישראל אחיד בגדפוי דשכינתא דאינון חיון דכרסיא דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל לגבי קודשא בריך הוא ומעכבין לה ומכבידין גדפהא" (רעיא מהימנא ג צו כח ע"ב), ועל כן איך אפשר לי להכביד על כנפי השכינה, לכן מחלתי מיד. והיה מספר החיד"א כי באמת הסיפור הוא על רבי חיים בן עטר עצמו, שהיה כל ימיו משתדל להקים שכינתא מעפרא. גם מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מספר את הסיפור הזה שכתבו החיד"א, ומי שזכה להכיר את הרב ואת דרכו, ידע שגם בזה המשיך מרן הרב אליהו זצוק"ל את דרכם של שני הצדיקים הללו.
תוכניתו של רבי חיים בן עטר הייתה לעלות לארץ ישראל בשנת ת"ק, שהיא שנת ה-500 לאלף השישי. אם יודעים שכל אלף שנים הם כמו יום, הרי ב-500 לאלף השישי מתחיל הנץ החמה של היום השישי. בשנה זו מתחילים ניצוצות הגאולה של עם ישראל. כך כותב אור החיים הקדוש הם על-פי הגמרא (סנהדרין צז ע"א) שאומרת כי באלף השביעי הגאולה, ובאלף השישי השישי הכנה לגאולה: "כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת – שָׁנָה אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים, כָּךְ הָעוֹלָם מְשַׁמֵּט – אֶלֶף שָׁנִים לְשִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַיּוֹם הַהוּא'. וְאוֹמֵר (תהלים צב) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' – יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, וְאוֹמֵר (שם צ) 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר". כל אלף שנים הם כנגד יום. ועל כן האלף השישי הוא כנגד יום שישי הקרב לשבת, שהיא מעין עולם הבא.
כך כותב אור החיים הקדוש בפירושו לתורה, כי לפי זה מתחיל האור לעלות ולהאיר בשנת ת"ק. "ומהשכל יהיו ת"ק ראשונה מדת לילה, ות"ק שניה מדת יום" (אור החיים ויקרא ו ב). כי שנת ת"ק היא שנת ה-500, והיא כנגד התחלת האור יום של יום שישי. "ומקוים אנו כי הוא קץ גאולתינו ויתקימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום" (אור החיים במדבר כו יט. ובאמת בשנים אלו הקרובות לשנת ת"ק עלו לארץ ישראל כמה וכמה צדיקים חשובים, ביניהם הרמח"ל, רבי חיים אבולעפיה ורבי עמנואל חי ריקי בעל משנת חסידים. הגאון מוילנא והבעל שם טוב, שידעו את חשיבותה של אותה שנה בתהליך הגאולה המתוכנן לעם ישראל, ניסו לעלות גם הם).
בשנת ת"ק היה רבי חיים בן עטר באיטליה, לפני יציאה לארץ ישראל, ושמע כי יש מגפה ל"ע בירושלים, וגם בערים שבדרך היו מגפות ולא היה אפשר לעבור ממדינה למדינה, ששלטונות המדינות נזהרו והיו מכניסים להסגר כל מי שהגיע ממקום אחר. על כן חיכה רבי חיים בליבורנו עד יעבור זעם, ובינתיים אסף תלמידים ועורר את העם לעלות לירושלים ולסייע בבניינה. בסוף שנת תק"א יצא רבי חיים מאיטליה בדרכו לארץ ישראל עם תלמידיו.
שלושים אנשים עלו עם רבי חיים בן עטר מאיטליה לארץ ישראל. בתחילה הם נסעו באנייה לאלכסנדריה שבמצרים, שם הם עלו על ספינה שהייתה אמורה להוריד אותם ביפו ומשם יגיעו בדרך הקצרה לירושלים, מהלך יום וחצי ברגל. אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". בדרך החליט רב החובל הנוכרי להורידם בעכו. הוא לא שעה לתחנוניהם, ולא הסכים לקבל תוספת שכר כדי להורידם ביפו.
וזאת לדעת, כי בימים ההם היה קשה מאוד להגיע מעכו לירושלים בדרך היבשה. שודדי דרכים רבים בדרך היו רוצחים כל מי שנקרה בדרכם וגוזלים את רכושו. אלא שצערם של רבי חיים ותלמידיו על עקשנותו של רב החובל הייתה לזמן קצר, שכן ברדתם מן האנייה נודע להם כי באותו זמן פרצה בירושלים מגפה שכילתה רבים מבני ירושלים, והם הבינו כי מאת ה' הייתה העקשנות הזאת. רבי חיים בן עטר נאלץ אפוא להתעכב בעכו, והוא ותלמידיו, ששמחו על עצם היותם בארץ ישראל, הקימו את הישיבה בעכו באותה שנה.
בימים שבהם התעכבו בעכו, הלכו האור החיים הקדוש ותלמידיו למירון, ללמוד על ציונו של רשב"י. וכך כותב אחד מתלמידיו באגרת לתושבי הגולה: "נכנסנו למירון יום רביעי... וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה. ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעותנתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו. ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בינתיים אפילו של דבר תורה".
בסוף שנת תק"ב נתבשרו רבי חיים ותלמידיו כי נסתיימה המגפה בירושלים, והם עלו לעיר הקודש והמקדש. בחודש חשוון שנת תק"ג הקים אור החיים הקדוש את ישיבתו בעיר העתיקה בירושלים וקרא לה "היכל האהבה", על שם האהבה שמתעוררת בבית המדרש בין ישראל לבין אביהם שבשמים. חלף חרון האף שהיה בגלות במשך 1,500 שנה.
כך כותב רבי חיים בן עטר זיע"א במכתב לאנשי ליבורנו שבאיטליה על האור הגדול שיש בירושלים עוד קודם הקמת הישיבה: "תיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה".
כשהוקמה הישיבה הם השתדלו ללמוד בה תורה במדרגה גבוהה יותר ממה שלמדו בגלות. הם השתדלו ללמוד תורה באהבה גמורה. כך כותב רבי חיים בן עטר בפירושו לתורה על האהבה הזאת: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
כשלומדים תורה באהבה כזאת, זוכים גם לברכה גדולה. וכך כותב רבי חיים בן עטר על הלימוד בישיבה בירושלים: "במעט זמן למדנו קרוב לארבע מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם ז"ל. ועשינו חיבור נכבד, ובע"ה בקרוב יהיה נדפס בקוסאנדינא ויראו עינהם פירות 'מדרש כנסת ישראל' וישמח ליבם. ונוסף על שקידת הלימוד בתמידות וביראת שמים. ועוד להם, שחכמי המדרש שבח לאל הצליחו ובניהם יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא על פה והלשון. וד' סדרי משנה. ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב"ם על פה והלשון. וכבר הצליחו בחלק כל אחד מה שעלה בידו. ומהם משדלים בשולחן ערוך וכל אחד מצליח בחלקו. ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו וברכת הטוב". לא למען עצמם למדו, אלא למען כללות ישראל, להקים שכינתא מעפרא. ללמד על מעלת התורה בארץ ישראל, שיראו עם הקודש כי אפשר ללמוד תורה בירושלים בטהרה ובקדושה ובשמחה רבה.
החיד"א היה אחד מבני הישיבה של רבי חיים בן עטר, ואחר כך המשיך כל ימיו ליישם את תורתו של אור החיים הקדוש, וכך הוא כותב: "מהר״ר חיים ן׳ עטר עיר וקדיש מקהילת קודש סאלי ובא לעיה״ק ירושלים ת״ו סוף שנת תק״ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר. והן בעוון הדור והן בעוון הדור כמעט שכ״ב ובחודש תמוז תק״ג עלה לשמים בן מ״ז זלה״ה, וחיבר (ספרים): חפץ ה׳, ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר, וחוכמתו ניכרת מספריו. אך זה אחד מעשרה מחוכמתו ורוחב ליבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה ורבו עיזוז נוראותיו".
החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א, התגורר בחברון עד שהגיע רבי חיים בן עטר לירושלים. כל ימיו היה משתדל לחזק בקרב יושבי הגלות את ההבנה כי חשוב ליישב את ארץ ישראל. על כן הוא הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ועודד יהודים לעלות ולהתיישב בה. ומי שאינו יכול – שיחזק את ידי היושבים בה ואת היישוב בארץ ישראל, להביא לימות המשיח.
בדרכו זאת מילא החיד"א את צוואת רבו, כמבואר בפירוש אור החיים הקדוש לתורה. שם הוא מסביר מה תפקיד הצדיקים. "והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו (לעיל י ג) בקרובי אקדש, הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים 'אח' כביכול (זוה"ק ח"ג קס:) דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי".
הצדיקים צריכים לעורר את לב העם לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל. "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: 'הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם? ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלהי עולם ברוך הוא לעד?". הצדיקים צריכים להמאיס בעיני עם ישראל את טובת חוץ לארץ המדומה. לעורר את הרצון שלהם לעלות לארץ ישראל. "ובזה יגאל ה' ממכרו". על התרשלות הצדיקים שלא עושים כן כתב אור החיים דברים מבהילים ביותר: "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (ויקרא כה כה).
עוד השתדל החיד"א למלא צוואת רבו להפיץ תורה ברבים, כשם שעשה רבו, שכותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי ללמוד תורה לחפץ ללמוד. גם לחזר אחרי היכול להבין". מלבד הלימוד לתלמידי החכמים הוא לימד גם לעם תורה,כל יום שתי דרשות לציבור, ובימים ארוכים שלוש דרשות(הקדמה לפירוש על התורה).
רבי אברהם אבן סוסן מדייני טבריה כותב עליו: "ערב ובוקר מילא לב ההמון רגש קודש ויסל בליבם נתיבות חיים בתוכחה מגולה, ובמתק לשונו הפיק נגה ואור מלב השומעים. ודבר איש האלוקים היה יקר בעינהם מאוד. ויאמרו אך חזון האלוקים הוא".
כן כתב אור החיים בפירושו לתורה: "עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה'". כי התרחקות של יהודים מהתורה היא התרחקות מקרבת אלוקים. "ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו, גם העניש למעלים עין מהדבר, וזה לך האות אשר צוה ה' להתחיל ממקודשיו והגדיל שכר המזכה כמאמר התנא (אבות פ"ה) 'כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו' כי ישמרנו ה' משגיונות" (ויקרא א).על כן השקיעו רבי חיים בן עטר ותלמידיו את כוחם ומרצם להגדיל תורה ולהאדירה בקרב עם ישראל,במקביל ללימודם הגדול בתורה, ובהעמדת תלמידים הרבה, ובקירוב הגאולה.
ויהי רצון שנזכה להמשיך את דרכם, דרך הקודש. לרומם את עם ישראל. להקים שכינתא מעפרא, לרומם את בית אלוהינו. אמן.
