הרבי שעלה באש קודש

הרבי מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמן זצ"ל, שנהרג בשואה בתאריך ד' בחשון, ידוע בזכות ספריו "חובת התלמידים" ו"אש קודש" ובזכות אישיותו המאירה ודרכו החינוכית. רבות סופר על הרבי הקדוש, אך אין כמו סיפורו של חסיד, ר' ישראל קיהן ז"ל.

כנער צעיר היה ישראל נוסע לשבתות אל הרבי. גם אחרי שבעים שנה, הוא זכר את חוויית התפילות והניגונים ואת פניו האוהבות והמאירות של הרבי. כחסיד אמיתי, ישראל ספג לתוך נשמתו את דמות הרבי והיא היתה המנוע הפנימי שלו בכל ימי חייו. "דמות דיוקנו של הרבי עמדה מול עיני כל זמן המלחמה, ובלעדיו לא הייתי שורד". הנה שני סיפורים מיוחדים ששמענו מר' ישראל:

טבילת אש

חג השבועות בגטו וארשה. יהודים שבורים ורצוצים מתחבאים במרתפים ותחת הריסות של בתים, ולפתע עוברת שמועה על מרתף מסוים שבו הרבי עורך את שולחנו ('טיש'). היהודים מתאספים, לאחר כמה ניגונים הרבי מדבר בדבקות על מתן תורה שמתחדש בכל שנה, וגם בשנה זו, וכאילו אין עולם שחרב בחוץ, הרבי עסוק להכין את עצמו לגילוי תורה חדש.

לפנות בוקר, הרבי החל לדבר על הטבילה במקוה בשבועות, טבילה המכינה אותנו לתורה החדשה. להפתעת החסידים, הרבי פונה ליציאה מהמרתף בכוונה להגיע למקוה ולטבול... המקוה היה נעול ובמרחק לא קטן, כדי להגיע היה צריך לעבור ברחוב וזו סכנת חיים גמורה, הנאצים לא התירו ללכת ביום עם עוד מישהו ובלילה אסורה ההליכה בכלל. החסידים התחננו לרבי שלא יצא, אך הרבי בשלו, מתעקש לטבול... לא היה אפשר לעמוד בדרכו, והרבי שהיה כולו לוהט יצא ללא מורא. החסידים שראו את הבטחון הגדול והאמונה היוקדת הצטרפו לרבי.

ההליכה היתה חרישית ומהירה. הם הגיעו למקוה, הרבי פתח את הדלת, נכנס בזריזות, טבל ועלה. חסיד נוסף הספיק לקפוץ למים כשלפתע נשמע רעש אופנוע מתקרב. היה ברור שהמוות מגיע, וזה עניין של שניות לקבל את התורה בשמים... הרבי הספיק לצאת ולסגור את המנעול. מהאופנוע ירד קצין גרמני שכיוון את נשקו בצעקות. כולם נצמדו לרבי, הקצין הבין מי הוביל את החבורה ורץ עם הנשק מכוון אל הרבי, אך ככל שהתקדם היה נראה שאיבד את בטחונו...לבסוף הוריד את נשקו ורק צעק "מה יהודים עושים כאן באמצע הלילה". החבורה התפזרה במהירות.

איפה הרבי

הגרמנים העבידו את היהודים בכל מיני מפעלים, עד שמיצו את כוחותיהם והעבירו אותם להשמדה. הרבי נלקח מהגטו לעבודה בבית-חרושת לנעליים בשירות הצבא הגרמני. האור של הרבי חדר גם לליבותיהם של הגויים ומנהל העבודה הגוי קלט שיש כאן "יהודי טוב" והחליט לשמור עליו ולהגן על החבורה שלו. כל כמה ימים באו הנאצים לקחת קבוצה להשמדה, אך המנהל שמר את הרבי וחבורתו ואמר שחבל לקחת אותם, הם עובדים טוב. כך במשך כמה חודשים היתה החבורה עובדת ועסוקה בעבודת השם סביב הרבי.

יום אחד המנהל לא היה, הגרמנים הגיעו ולקחו את החבורה הותיקה למחנה השמדה ליד לובלין. למחרת הגיע המנהל לבדוק מה שלום "היהודי הטוב", וגילה שהרבי וחבורתו נלקחו. המנהל החליט להסתכן ולנסות להחזיר את הרבי למפעל, הוא השתמש בתעודות-מעבר של עובד בשירות הרייך והגיע עד מחנה ההשמדה, שם ראה חבורת יהודים שהיו כבר ללא בגדים בדרכם להריגה. הוא זיהה שזו החבורה "שלו", אך לא מצא ביניהם את הרבי. הוא שאל אותם "איפה היהודי הטוב"? החסידים נרעדו ונבהלו לראות שהרבי לא ביניהם. "הרגע  הוא היה כאן", אמרו בתמיהה. בעודם משתאים, הגיעה הפקודה והחבורה התקדמה אל המוות כשהרבי אינו בתוכם...

כשסיים ר' ישראל את הסיפור הזה אמר "שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה". אחד השומעים לא התאפק ושאל "מה אתה חושב שקרה"? ר' ישראל התקשה לענות ואז פרצו דמעות מעיניו. בקול רועד הוא אמר "מי שהכיר את הרבי יודע שהרשעים לא יכלו לפגוע בגופו הקדוש, הוא ודאי עלה בסערה השמימה".

סיפורו של ר' ישראל קיהן ז"ל, השזור בסיפור של רבו, פורסם בספר החסיד האחרון.

תודה לרב דודו בן נתן שהביא את הדברים.