לספר סיפור לעננים / על רבי מאיר מפרמישלן

רבי מאיר (מאיר'ל) מפרמישלן נולד בשנת תק"ם לרבי אהרן אריה לייב – מבניו של ר' מאיר הגדול מפרמישלן, תלמיד הבעש"ט – והיה תלמיד מובהק לרבי מרדכי מקרמניץ. לאחר פטירת אביו בתקע"ג, מילא את מקומו בהנהגה החסידית. מצעירותו עסק רבות בצדקה ובדאגה לעניים, ונודע כצדיק פשוט ועניו האומר את שיחותיו ותורתו ברמה המתאימה גם לפשוטי העם ואף בלשונות הגויים. נודע גם באהבת ישראל גדולה ולימוד סנגוריה על פושעי ישראל, וכן ברוח הקודש גלויה ומופתים רבים מספור שחולל. נפטר בכ"ט אייר תר"י, ודברי תורתו וסיפורים עליו נכתבו בספרים "אור המאיר", "דברי מאיר" ו"מרגניתא דרבי מאיר".

חֹדש אחד, בזמנו של אדמו"ר הצמח צדק, שרר חורף קשה, עננים כסו את השמים ושלג כבד ניתך ארצה. עברו וחלפו הימים וטרם התאפשר לחסידים בליובאוויטש לקדש את הלבנה מפאת העבים שכסו אותה. בהגיע הלילה האחרון לקידוש לבנה, הצטערו החסידים מאוד וכתבו פ"נ לרבי (פדיון נפש) בבקשה שיעורר עליהם רחמים רבים, העננים יתפזרו, הלבנה תתגלה וכולם יוכלו לקדש אותה כהלכה. הרבי קבל את הפ"נ, קראו בכובד ראש ויצא החוצה, אל מתחת השמים מלאי העננים. הרבי יוצא, ובעקבותיו המוני החסידים, מביטים השמימה ומחכים למוצא פי הרבי. פתח הרבי את פיו ואמר שברצונו לספר סיפור:

מעשה וקרה כעין זה אצל הצדיק רבי מאיר מפרמישלן. כל החסידים היו שרויים בצער גדול על העבים שכסו את השמים ואף הם נמלכו וכתבו פ"נ לרבם, רבי מאיר, בבקשה שיפעל שהעננים יתפזרו ותראה הלבנה. רבי מאיר מפרמישלן יצא החוצה עם כל החסידים, ובעודו אוחז בידו מטפחת אמר: ברצוני לספר לכם סיפור, סיפור על משה רבינו. יודעים אנו שכל ארבעים השנים שהיו בני ישראל במדבר, הקיפו אותם ענני הכבוד מכל הצדדים. אכן עננים מיוחדים, שמרגישים בהם אלקות ממש, ועדיין, מסתירים הם את הלבנה. אם כן אפוא, כיצד קדשו בני ישראל את הלבנה בכל אותם השנים? כך היה, בכל חדש עת הגיע הזמן לקדש את הלבנה, היה יוצא משה רבינו מאהלו ובידו מטפחת, אותה נשא השמימה ובה נופף. משה מנופף והעננים, ענני הכבוד, מתפזרים הצידה ויוצרים מעין חלון דרכו נראתה הלבנה. וכך יכלו בני ישראל לקדש את הלבנה במדבר.

תוך כדי הסיפור, נופף רבי מאיר בעצמו במטפחת כמדגים את פעולתו של משה, וכמו אצל משה רבינו, התפזרו העננים והתגלתה הלבנה. כשסיפר זאת הצמח-צדק, נופף אף הוא במטפחתו, העננים התפזרו והחסידים קדשו את הלבנה בשמחה.

אחד אחרי השני, נקרעים מסכי הענן של הסיפור בדרך אל הלבנה. רבי מנחם מענדל מספר על רבי מאיר המספר על משה רבנו, וכל אחד מהם מפזר במטפחת את העננים בשמים [סוד הי"ג ממין שבאויר קדמון – שֹרש י"ג מדה"ר (כמבואר בעמק המלך שער אוי"ק פ"ה) שמעורר הצדיק על מנת שתראה הלבנה]. בולט כאן כוחו של הסיפור לקשר אותנו אל הדורות הקודמים, להזדהות איתם ולפעול מכוחם. תוך כדי התחושה שאיננו יכולים לעשות דבר, רק לספר על מה שהיה. וכך, מכח צדיקי הדורות הקודמים מתחולל הנס.

מעניין לראות, כי פער הדורות בסיפורים איננו דומה כלל. בעוד רבי מאיר מספר על משה רבנו, שחי אלפי שנים לפניו, רבי מנחם מענדל מספר על צדיק שקדם לו אך במעט. ניתן ללמוד מכך כי במידה מסוימת, מימות הבעל שם טוב ואילך, צדיקי החסידות הם הקשר הקרוב ביותר למשה שניתן למצוא [וכמו שרבי לוי יצחק מבארדיטשוב אמר על עצמו, שהוא מקבל חמישי ממשה רבינו – משה, אחיה השילוני, הבעש"ט, הרב המגיד והוא]. רבי מאיר מפרמישלן חי בעולם בו האלוקות גלויה לעין, ועל משה רבנו הוא מספר כשם שמספרים על צדיק בן זמנו. לכן, כאשר הוא מביט אל השמים, במקום לראות את הסתר פני הלבנה הוא חוזה בענני כבוד.

מסופר על רבי מאיר מפּרמישלן, שבית הטבילה שבעירו שכן בתחתית הר גבוה. כשנעשתה האדמה בוצית וחלקה, היו אנשי העיר הולכים מסביב להר כדי שלא יחליקו וינזקו, ואילו רבי מאיר גם אז היה יורד דרך ההר. פעם אחת התארחו בעיר כמה אברכים שלא החזיקו מצדיקים, ובראותם שרבי מאיר הולך דרך ההר גמרו אומר שגם הם יעשו כן. וכמובן כשניסו לרדת דרך ההר מיד החליקו וניזוקו. שאלו אצל רבי מאיר: כיצד הולך הוא דרך ההר גם בשעה שאף אחד אינו יכול לילך שם מבלי ליפול? והשיב: "אַז מ'איז צוגעבונדן אויבן פאַלט מען ניט אונטן" (כאשר קשורים למעלה לא נופלים למטה).

באימרתו, שהפכה לפתגם חסידי קלאסי, מבטא רבי מאיר את סגנון חייו כולו: להיות בתוך העולם ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. כאשר מחוברים לשמים ניתן ללכת על הקרקע גם כשהיא חלקלקה וטובענית, ולראות בערפל כבד ענני כבוד. ליסוד חסידי זה מקום אצל כל אחד ואחת בעבודת הנפש, כאשר האדם עוסק בענייני העולם מתוך התקשרות לה'.

על משה רבנו, שבסיפור הקודם היווה השראה לרבי מאיר, נאמר: "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו". בחסידות מפרשים זאת, כי אצל משה לא היה הבדל בין שרש הנשמה למעלה לבין התגלותה בגוף. אצל כל אחד אחר, גם אצל צדיקים גדולים, קיים פער בין האופן בו נראית הנשמה כשהיא למעלה ובין התגלותה למטה. אם בעולם האצילות הנשמה היא "חלק (מ)ה' עמו", הרי שבירידתה היא מושפעת מהעולמות בהם היא עוברת והופכת לאישיות עצמאית. משה רבינו הוא היחיד שדבר בשם ה' ללא כל עירוב של הבנה אישית, או תמונת עולם מגושמת. לכן בכחה של התורה שהוריד לקשר לה' גם את המציאות הגשמית והגסה ביותר, כעור בהמה ההופך לספר תורה קדוש.

מבואר בתניא, שאצל כל אחד מאיתנו קיים ניצוץ מנשמת משה. ניצוץ זה מעניק לנו את היכולת לחוש, ולו במשהו, את הבהירות הזו. לשם כך, עלינו להיקשר לשרשרת הצדיקים ולהזדהות עמם, כפי שעשו הצמח צדק ורבי מאיר מפרמישלן.

נוסף לשלושת הצדיקים המוזכרים בסיפור בפירוש, נחבא בו גם צדיק נסתר: המשיח בעצמו. הוא מופיע בדמות הירח, שהתחדשותו מזכירה לנו בכל חֹדש מחָדש: דוד מלך ישראל חי וקים! כפי שהלבנה המתמעטת שבה ומתמלאת, כך מלכות בית דוד שנפלה קום תקום. ההתקשרות למשה רבנו דרך סיפורי הצדיקים תביא להתפוגגות ההסתר, ולגילוי אורו של משיח.