רבי הלל הלוי מפאריטש נולד בעיירה חומץ בשנת תקנ"ה, לאביו רבי מאיר מחסידי טשרנוביל. כבר בילדותו היה בקי בש"ס ופוסקים, למד ספרי קבלה והתפלל עם כוונות האריז"ל, ונודע בכינוי 'העילוי מחומץ'. רבי הלל נשא אשה עוד בטרם היה בר מצוה ועל כן זכה לכינוי 'חול המועד', כיוון שהתעטף בטלית קודם שהניח תפילין. כאשר הגיע לידיו ספר התניא הפך לחסיד חב"ד, אך למרות מאמציו לא זכה לראות את פני האדמו"ר הזקן.
בשנת תקע"ח נשלח ע"י האדמו"ר האמצעי "לקבץ גשמיות ולזרוע רוחניות" בישובים החקלאיים שהקים הרבי במחוז חֶרסון, וכך הפך רבי הלל למורם הרוחני של עשרות אלפי יהודים. הוא הקדיש את חייו להפצת תורה וחסידות ומסר את נפשו על אספקת מזון כשר לחיילים היהודיים שבצבא הצאר.
בשנת ת"ר התמנה לרבה של העיירה פאריטש שברוסיה הלבנה, ואחר כך עבר לכהן כרבה של בוברויסק הסמוכה. רבי הלל נהג לרשום כל דבר ששמע מרבותיו ולהוסיף ביאורים, וכן הלחין ניגונים חסידיים עמוקים. דברי תורתו כונסו בסדרת ספרי "פלח הרימון", בספר אמרי נועם, ועוד.
רבי הלל זכה להאריך ימים ולהסתופף עוד שנים רבות בְצֵל אדמו"ר הצמח-צדק. בתשעה באב תרכ"ד שהה בעיר ניקולאייב וצם למרות שחש חולשה. היה זה יום חמישי בשבוע, ובמוצאי הצום ביקש שיקחו אותו במהירות לעיר חרסון, מפני שמעולם לא נסע בדרכים בערב שבת אחרי חצות היום. הוא נסע כל הלילה והגיע בצהרי יום שישי לחרסון, שם הסתלק ביום שבת קדש י"א באב, "שבת נחמו" תרכ"ד, ושם מנוחתו כבוד.
באחת מנסיעותיו של רבי הלל, נקלע למקום בו היו יהודים מעטים מאוד. רבי הלל השתוקק להתפלל ערבית במנין, וביקש מבעל האכסניא שיאסוף כל היהודים באזור. האכסנאי התאמץ והזיע, ולבסוף התכנסו באכסניה תשעה יהודים – כל יהודי הסביבה. שאל רבי הלל את בעל האכסניא: בכל האזור אין עוד יהודי? חשוב טוב! אז נזכר האכסנאי שבמרחק של כמה וכמה פרסאות גר יהודי, אך הוא מתבולל, נוהג כגוי גמור ונשוי לנכריה. אין שום סיכוי שיבוא להצטרף למנין.
רבי הלל אומר מיד לנסוע אליו ולהציע לו שלוש עשרה רובל בדיוק כשכר טרחה, לא פחות ולא יותר, בכדי שיבוא להשלים מנין. רבי הלל אמר, וצריך לעשות. קמו היהודים ונסעו אל אותו מתבולל ודפקו בדלת באמצע הלילה. בעל הבית התעורר בכעס גדול וניגש לדלת תוך שהוא מקלל את מי שהעיר אותו, כששמע במה מדובר החל מקלל עוד יותר ואמר לאנשים שבפתח שיסתלקו. מחמת הצעקות קמה אשתו הגויה, ושאלה במה מדובר. כששמעה את ההצעה, גערה בבעלה, "כמה שוטה אתה? כל לילה אתה קם בשביל להרוויח כמה גרושים, וכאן אתה מוותר על שלוש עשרה רובל?!" ליהודי לא נותרה ברירה, אז הוא קם ונסע...
ישב היהודי בצד, בלי להתפלל, ורבי הלל עצמו עבר לפני התיבה והתפלל בנעימה אלקית. אותו אחד רק יושב ומקשיב בלי לומר דבר, ובסוף התפלה שאל את האנשים: מי זה שהתפלל? השיבו לו שזהו רבי הלל מפאריטש, צדיק גדול מאד. היהודי נדהם, ונזכר כי בילדותו יצאו כל בני העיר לקבל את פני רבי הלל, שהיה כבר צדיק מפורסם ועבר באותה עיירה. סוף דבר, נכנס היהודי המתבולל לחדרו של רבי הלל אחרי התפלה, ודיבר אתו במשך שעתיים. לא ידעו ולא שמעו בחוץ מה הם מדברים, רק שמעו אותו בוכה, וכשיצא, קם ונסע לעיר אחרת. עזב את אשתו הגויה וחזר בתשובה שלמה. כל המנין הזה, עם כל הטרחה והעסק, היו בשבילו.
בסיפור זה פועל רבי הלל כגדולי הצדיקים, העוסקים בירידה לעמקי הקליפות והוצאת יקר מזולל. עבודת הצדיקים של רבי הלל סוכמה על ידי הצמח צדק במשפט אחד: "צדיק במעשה כמוהו לא היה בעולם שלש מאות שנה". בדרך כלל, כשמדברים אודות רבי הלל מפאריטש, את מרכז הבמה תופסת עבודת הלב שלו בתפילה ובעבודת המידות. אולם למרות היותו סמל ודוגמה לעבודה שבלב, דווקא במעשה הגיע רבי הלל למדרגת צדיק. כפי שנראה, בסיפורים רבים מורגש עד כמה הייתה שלמות המעשים נר לרגלי רבי הלל.
בנפש, כוחות המעשה הם נצח הוד ויסוד, כשביניהם היסוד הוא הקשור ביותר לגוף והמעשה בעולם החיצוני, המלכות (ומכאן גם היכולת להוציא מן הדיוטא התחתונה את אלה שנפלו). מכיוון שהיסוד הוא הספירה המזוהה ביותר עם הצדיק, "וצדיק יסוד עולם", הרי שהצדקות במעשה היא 'סוג הצדקות' העיקרי מכולן. כדברי הרבי מליובאוויטש, "המעשה הוא העיקר". תכונה עיקרית של יסוד הצדיק היא שליטה מוחלטת בגוף – בפרט בשמירת הברית, אך לא רק בכך:
לרבי הלל היה בית קטן, ובו רק חדר מגורים אחד. החדר היה מחולק בוילון, כשבחלק הפנימי שהו בני המשפחה, ובחיצוני ישבו תלמידיו ולמדו. מטתו של רבי הלל עצמו היתה מונחת מתחת לוילון, במקום ששייך חציו למשפחה וחציו לתלמידים. פעם אחת באו התלמידים לשיעור הקבוע, וראו שרבי הלל שוכב וישן על המטה. אמרו אחד לשני: "שא, שא – ער שלאפט" [הוא ישן]. מיד קם רבי הלל וקרא: "ער שלאפט? ער איז א בעלבי'ת אויף מיר? אז איך זאג ער שלאפט, שלאפט ער וכו'". [הוא ישן? אתם חושבים שהוא (הגוף) בעל הבית שלי? כשאני אומר לו לישון הוא ישן (וכשאני אומר לו לקום הוא קם)]! ואכן, כך היה בכל יום: בצהרים שכב לישון, נרדם ברגע שנשכב והתעורר ברגע שתמה חצי שעה.
זאת ועוד, לא רק מתוך הרגל נשמע לו גופו: ממנהגיו של רבי הלל היה שלא לנסוע בעגלה על פני גשר, כי אם לעברו ברגל ולאחר מכן לחזור ולעלות על העגלה. באחת הנסיעות, ישב רבי הלל בעגלה ונמנם, כשהעגלה התקרבה לגשר. פתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, התעורר רבי הלל מעצמו וירד מהעגלה בטרם עלתה על הגשר.
התבטאות מופלאה נאמרה עליו כבר כשהיה אברך צעיר, בראשית דרכו בחב"ד. הוא עמד בפינת בית המדרש והתפלל, ורבי זלמן זעזמר, מגדולי המשפיעים ומי שקירב את רבי הלל עצמו, ישב עם החסידים והתוועד. תוך כדי ההתוועדות הצביע עליו, ואמר: הסתכלו על האברך בפינה. הוא כבר שחק את גופו עד שאין לו גוף (במובן זה שהגוף איננו "מאן דאמר" על חייו)!
פן נוסף בצדקות המעשית של רבי הלל, הוא מסירותו הגדולה לכל מנהג ודקדוק שקיבל על עצמו. כלשון אדמו"ר הצמח צדק, רבי הלל היה "חצי רבי". ככזה, אחז במנהגים השייכים לשורש נשמתו, ומסר עליהם את נפשו ממש:
הידור נוסף היה לרבי הלל, להזהר מכל חשש וסרך של שעטנז. לפיכך לא לבש בגדי צמר, לא הוא ולא מושפעיו, והקפיד שלא לשבת על שום דבר מרופד: לא ספה, לא מושב עגלה ולא כסא מרופד, פעם אחת הוא נכנס ליחידות אל הרבי הצמח צדק, והרבי כיבדו לשבת (בדרך כלל ביחידות, החסיד עומד והרבי יושב. אבל כשמדובר בחסיד חשוב, לפעמים הרבי אומר בפירוש לשבת). היה לרבי ענין ארוך לדבר איתו, וזה לא ענין לעמידה. אך דא עקא, הכיסא בחדרו של הרבי היה מרופד. מה עשה רבי הלל? העמיד פנים כיושב, ולמעשה ישב באויר שעה וחצי עד שהסתיימה השיחה (אולי מזה היה לו השבר...).
כשיש ליהודי מסירות נפש אמיתית על מנהג טוב, יש בכך משהו משיחי. לכן, יש לנהוג בה גם בפני הרבי, ועם זאת, יש לשמור גם על ההתקשרות אליו. רבי הלל היטיב להכיל את הפרדוקס הזה, והרבי הצמח צדק אף זיכה אותו בכך מספר פעמים:
פעם אחת היה צורך דחוף לכתוב מכתבים לרשויות, והרבי הצמח צדק הטיל את התפקיד על רבי הלל. היה זה יום ששי אחרי הצהרים, ולרבי הלל היה מנהג, שיש לו אסמכתא גם בשולחן ערוך, לא לשלוח מכתבים ביום ששי אחרי הצהרים. כאן אין ברירה, אין אפשרות לשבת על האויר. או שאתה עושה מה שהרבי צווה, או שלא. בלב כבד מאוד כתב רבי הלל את המכתב, הניח במעטפה והכניס לתיבת הדאר, נגד מנהגו. מאוחר יותר, בסעודת ליל שבת, ישב הצמח צדק עם בניו וצחק "אתם חושבים שאני ניצחתי אותו? הוא נצח אותי! הדוור הוציא מהתיבה את כל המכתבים, חוץ מהמכתב הזה...".
בפעם אחרת, הייתה מלשינות נגד תנועת החסידות ונגד הרבי הצמח צדק. הצאר דרש שלושה מכתבים של התנצלות והכחשה של המלשינות, משלושת הרבנים הגדולים של עדת החסידים: הרבי עצמו, רבי הלל ורבי אייזיק מהומיל. אם לא יישלחו המכתבים, הייתה צפויה גזירה קשה מאוד. הרבי עצמו נסח נוסח למכתב, וכל אחד מהשלושה היה צריך לכתוב ולשלוח, אבל רבי הלל לא היה שלם עם חלק מן המכתב. לא היה בטוח שזה אמיתי במאה אחוז לפי הראש שלו. בעיה הלכתית בוודאי שלא הייתה, הרי אפילו לשקר שקר גמור מותר בכדי להציל יהודי, וקל וחומר כאן כשמדובר ברבי ובכל עדת החסידים. למרות זאת, רבי הלל לא יכל לסבול את המחשבה לחתום על משהו שאינו אמיתי לגמרי, והוא ישב בבית המדרש בליובאוויטש והתחיל לבכות על שלא יכול לצאת מזה ולא יודע מה לעשות. בכה שעה ועוד שעה עד שפתאום הגיע טלגרמה שהגזירה בטלה, ולא צריך לשלוח את המכתב.
בסיפורים אלה נכרכה מסירות הנפש יחד עם סייעתא דשמיא, המהווה חותם אלוקי על מנהגיו של רבי הלל.
ככלל, נצרכת זהירות מופלגת בקבלת מנהגים בכדי שלא לעטות מעיל הגדול מכפי מידתנו. על כך מרחיב הרבי הרש"ב בפרקים האחרונים של קונטרס העבודה, המזהירים מפני רמאות עצמית במנהגים. ברור כשמש שרבי הלל ידע איזה מנהג לקבל על עצמו, ומהסיפורים אודותיו נתן ללמוד כיצד מזהים מנהג של אמת: אם האדם אמתי עם עצמו ועם מנהגיו, ומקפיד עליהם במסירות נפש, תגיע לבסוף סייעתא דשמיא גלויה ותגמור בעדו במקום שכלו כל הקיצים. ומי יודע? יתכן שהרבי הצמח צדק כיוון לכך מלכתחילה, כשדרש מרבי הלל לחתום על המכתב...
ונסיים בסיפור מעין הפתיחה – כיצד מתוך מסירות הנפש על מנהגים, מרים רבי הלל יהודי אחר למעלה גדולה:
פעם נגזרה גזירה מטעם הצאר לקצוץ את הפאות. לרבי הלל היו פאות ארוכות, וכמובן לא היה מוכן להוריד אותן. כשהחלה אכיפת הגזרה נכנסו חיילים חמושים לביתו של רבי הלל בכדי לגזור את פיאותיו. רבי הלל תפס בחזקה את הפיאות ולא נתן לנגוע בהן. החיילים התחילו לחבוט בחרבותיהם על ראשו וכתפיו והצדיק צעק בקול גדול, אך לא הרפה מהפאות.
שכנו של רבי הלל היה חייט, לא צדיק גדול, אך היו לו קשרים בצבא הצאר כיוון שהיה תופר לפקידים מדים מיוחדים ויפים. כששמע החייט את הצעקות, נכנס מיד, ונתן לפקידים ושיחד אותם בכך שיתפור עבור כל אחד מהם מדים חדשים ומהודרים. כשיצאו החיילים, פנה רבי הלל לחייט ואמר לו שבזכות מעשהו, הוא מבטיח לו שיקבר על ידו לאחר מאה ועשרים.
רבי הלל לא נפטר בעירו, אלא בחרסון הרחוקה, ושם נקבר. החייט האריך ימים הרבה אחרי רבי הלל, ובסוף ימיו נסע לבקר את משפחתו באזור חרסון, נכנס לאכסניה, ושם נפטר בפתאומיות. היה זה אמצע החורף והשלג כיסה את הכל, והחברה קדישא לקחו את ההלך האלמוני לבית העלמין, מצאו מקום שאין בו מצבה ושם קברו אותו. רק באביב, לאחר הפשרת השלגים, נוכחו החברה קדישא לראות שקברוהו סמוך לרבי הלל מפאריטש, ששנים רבות לא נקבר לידו אף אחד. פחדו החברה קדישא שעשו משהו לא ראוי, ושלחו מברק לעיירה שלו לשאול מי היה אותו חייט אלמוני שקברו ליד רבי הלל. בתשובה קבלו את הסיפור הזה, והבינו שכך התקיימה הבטחתו של רבי הלל.
