שוב שוד אלים בנגב.
כנופיית בדואים שדדה אתמול (ב') באיומי סכין, רכוש מנהגת שנסעה באזור עיר הבה"דים.
בפוסט שכתבה בפייסבוק, תיארה לינור אטיאס אלקיים את שהתרחש.
"הפייסבוק שלי לא תמיד מציג חיוכים. אלא גם את הצד הקשה שעוברים בחיים האמיתיים. הערב עברתי שוד מזוין. ניצלתי בנס.
נסעתי היום לעיר הבהדים. הצגתי בגאווה את כל אפשרויות הסיוע לחיילים נזקקים שיש כיום במערך הת"ש הודות לפיתוח תכניות שהובלתי בשנתיים האחרונות במסגרת תפקידי ובזכות התמיכה של הקרן לידידות. בדרכי חזרה עברתי שוד מזוין ע"י כנופייה מהפזורה הבדואית.
עצרתי בשולי הדרך החשוכה על מנת לסדר את ה-WAZE - לא היתה לי קליטת GPS. ותוך פחות מדקה שאני עומדת הם הגיעו.
הם היו שלושה רעולי פנים, אחד עם סכין שריתק אותי לכיסא עם זרועו. לא הצלחתי לזוז, גם לא נאבקתי בניסיון לזוז. אחד היה עם מקל ברזל, לקח את הנייד שלי, והמשיך לחפש חפצים ברכב. השלישי היה עם סכין גם. אלו היו כ-4 דקות ארוכות בהם הספיקו לדקור בסכין את הצמיג של הרכב, לקחת לי את מפתח הרכב מהסוויצ', לקחת את הטלפון הנייד ולקחו את הארנק.
בלשי משטרה דלקו אחריהם באותה העת במארבים, ולמזלי הם היו בסביבה ומצאו אותי כחמש דקות אחרי האירוע, כשאני בהיסטריה וחסרת אונים ללא יכולת תנועה. מפוחדת שמא יחזרו לגנוב את הרכב עצמו, מפוחדת שמישהו רע נוסף יעצור בצד... הבלשים אמרו שלמזלי דיברתי איתם בערבית וזה מה שכנראה גרם להם לא למשוך אותי לחשיכה ו... כי היו גם כאלו מקרים של אונס...
בליווי השוטרים מסרתי עדות, בכיתי לאמא, קראתי לעזרה של נהג מעיר הבהדים, התקשרתי למוקד של אלבר והם שלחו גרר לאסוף את הרכב. נסעתי לסניף של אלבר - שם קיבלתי רכב חלופי. הנסיעה לירושלים היתה מטלטלת. הרגשתי בורחת כל עוד נפשי בי וכל עצירה ברמזור הטילה בי פחד שאוטוטו יצאו ויפגעו בי שוב. ואני בלי נייד כדי לשוחח תוך כדי נהיגה לבד בחזרה לירושלים...
אחרי חיבוק גדול של אמא שישבה בחלון וחיכתה לי... אני מרגישה בטוחה ומוגנת. יודעת שאני צריכה להודות לקדוש ברוך הוא ששמר עלי. אולי בזכות כמה מצוות שעשיתי עמדה לזכותי הצלת נפשי".
