מכות ופרחים. אפשר גם אחרת

שוב זה קורה.

לילה, כוחות משטרה פושטים על מאחז. הפעם זה גבעת רונן. איפה זה יקרה בפעם הבאה?

שוב הורסים בתי יהודים, שוב מנסים למנוע את המשך האחיזה שלנו בארץ ישראל.

ברמה האישית כל הרס כזה הוא טראומה, וגם פגיעה כלכלית, לפעמים ברמה של השקעת חיים. ברמה הלאומית יש כאן נסיון לשבור את רוח החלוציות, ואין ספק שזה משפיע. הרבה יוזמות בניה של יהודים נעצרו בגלל החשש מהרס. באמצעות פעולות ההרס השלטון תוחם את הישובים והגבעות, ומצליח לחנוק את המשך ההתפשטות במרחב.

אבל אפשר גם למנוע את ההרס.

אני לא מדבר עכשיו על רמת השטח, על עימות עם שכירי ההרס שחורי המדים. המאבק בשטח הוא דבר חשוב, אבל אם נשארים תקועים רק בו זאת בעיה. המערכת השתכללה עם השנים ולמדה לעבוד, מבצעית ומשפטית. המחיר של העימות גבוה מבחינתנו ובדרך כלל משיג רק תוצאות מינוריות, אם בכלל.

המאבק בשטח חשוב, בעיקר תודעתית, אבל יש קומה גבוהה יותר, נכונה יותר, טבעית יותר.

וכמה מפתיע, היא אפילו חוקית.

תסמונת האישה המוכה

התרגלנו למציאות שגרתית של הרס בתי יהודים, אשר מובל ומוכוון על ידי קציני צה"ל. גם אם בפועל ה'פועלים השחורים' הם שוטרים, הרי שכל שדרת הפיקוד הצבאית, מקצין הגמ"ר החייכן דרך המח"ט המוערך ועד לאלוף הפיקוד, כולם מלווים את המבצע, מפקחים עליו, ולמעשה המבצע קורה מכוחם ובידיהם.

יום אחרי ההרס, אותו קצין הגמ"ר נחמד, ואותו מח"ט מסביר פנים, ישובו ויהיו הכתובת לכל דבר ועניין מצד אנשי הישוב שבתי תושביו נהרסו באותו לילה.

קשרים לחוד, והריסות לחוד. לא קרב זה אל זה.

הקשר הרציף הזה אינו דבר שולי בעיני השלטון הצבאי. ממש לא. קציני צה"ל באיו"ש עושים רבות לבניית מערכת היחסים הזו, ולא רק בגלל נחמדות יתר, או בגלל התפעלותם מחזון ההתיישבות או מאנשי שיחם. זה חלק מהפקודה, לשמר את הקשר, בדגש על ימים קשים ורגעי משבר. החזקתי בידיי לא אחת פקודות מפורשות בעניין שהדגישו את חשיבות הקשר ואת חשיבות העל שיש לשימורו.

קציני צה"ל חייבים את הקשר הזה כמו אויר לנשימה כדי להיות מעורים בתהליכים, כדי לשמר את יכולת ההשפעה שלהם על הנעשה בישוב. וכשהרוחות סוערות, הקשר הזה חשוב מבחינתם פי כמה.

אז בלילה התושבים חוטפים מהמח"ט מכות, ובבוקר אותם תושבים רצים לקבל ממנו חיבוק.

"זה לא הוא", "הוא לא מתעסק בפינויים", "הוא דווקא מנסה לעזור", וכו' וכו'. לעבור ממציאות לאשליות זה קל.

ואם מקבלים גם איזה צ'ופר לפיצוי, אז בכלל.

אשה מוכה, אמרנו כבר?

הצעה: להתנות קשר ביחס הוגן.

עם קבלת המידע איום התראה על צפי להרס בתים, תפנה הנהגת אותו ישוב אל הגורמים הצבאיים הרלוונטיים, ותבהיר להם שאם מתבצע הרס, הקשר מתנתק. אבל לגמרי.

במקרה של פגיעה חמורה כזו, הגורמים הרשמיים מטעם הישוב מנתקים מגע. אין פגישות, אין טלפונים, אין עם מי לדבר. לא מזכירות, לא מזכיר, לא רבש"ץ .

לכמה זמן? תלוי בעניין, במידת החומרה. הכי טוב להגדיר את זה מראש. שיהיה ברור מהו המחיר.

למה לעשות זאת?

כי זהו הדבר הטבעי ביותר והמתבקש ביותר. לא הגיוני שאמשיך קשר עם מי שפוגע בחבר שלי והורס לו את השקעת חייו. לא עכשיו.

בנוסף, התביעה המוסרית שלנו מיהודי שהורס בתי יהודים באה ממקום של אכפתיות. כמו שאני רוצה בטובת השכן שלי ונלחם על ביתו, כך אני רוצה בטובת המח"ט ופועל לכך שיפסיק לפגוע ביהודים, כי זה לא טוב לו להיות כזה.

החלוקה המלאכותית הזו, בין המכות בלילה לפרחים בבוקר, משדרת לפוגע שהכל בסדר. מי שעושה כך מנצל את המח"ט או את קצין הגמ"ר, אבל לא באמת אוהב אותו. לא אכפת לו מהיהודי הטועה שבו, אלא ממה ניתן להרוויח מהקשר איתו.

אם לאחר זמן הפוגע יתנצל, יתחייב לשנות את דרכו, או אפילו יוכיח עם חלוף הזמן שינוי התנהגותי, יש על מה לדבר.

אבל בשעה שהריסות ביתו של תושב הישוב עדיין ניצבים מולנו, הדבר הטבעי ביותר הוא לנתק את הטלפון.

אני די בטוח שאם 'תג מחיר' ברור כזה יעמוד לפני מקבלי ההחלטות, והפעם מדובר בתג מחיר רשמי וחוקי, אירועי הרס רבים ייבחנו מחדש. לקציני צה"ל יהיה באמת מה להפסיד מכל אירוע כזה.