רק לא להגיד את זה

הכניסה לישוב קדומים.

שלט גדול מקדם את פני: "נוהל הכנסת פועלים.. משעה .. עד שעה.. " על החתום: ביטחון קדומים.

אני עוצר, מעיף מבט בשעון. אופס..

הגעתי בשעה הלא נכונה.

אסור לי להיכנס.

'ביטחון קדומים' אוסר עלי להיכנס לקדומים מתי שנוח לי.

אם הייתי רואה חשבון, רופא, סתם בעל עסק או אפילו מובטל, זה היה בסדר, אבל פועלים לא. לפועלים יש שעות כניסה מוגדרות.

בעצם, די מוזר הקטע הזה. רק בגלל שאני פועל אסור לי להיכנס בכל שעה לישוב בו מתגוררים בני משפחתי וחברים רבים? למה?

בית המעצר ניצן.

קצין המודיעין של השב"ס מבצע 'ראיון קבלה', על פי הנהלים, לוודא שאין לי "מסוכסכים" - אויבים פוטנציאליים מארגוני פשיעה מתחרים בשפת השב"ס.

אני מסביר לו שאני בכלל על רקע לאומני, צו מנהלי של האלוף. קטע של אידיאולוגיה יענו.

הוא מבין מהר.

"קחו אותו לאגף 5, ושימו עין שלא יתקרב לאינדיאניים, ברור?"

אינדיאניים?

דווקא נשמע מעניין.. חבל שלא נותנים לי להתקרב אליהם..

אחרי שתי דקות מתברר לי ש'אינדיאניים' הוא שם מושאל לאוכלוסייה מסוימת, דוברת שפה מזרחית ידועה, אשר מסיבות שונות הקשורות לשקט ולביטחון הפנים של הכלא אסור לנקוב בשמה המפורש.

במשך החודשים הבאים אני שומע אין ספור פעמים את הביטוי 'אינדיאני' מפי אנשי שב"ס, הכול בלחשושים, עם מבט פוזל לצדדים, שאף אינדיאני לא יידלק בטעות.

האינדיאניים נורא רגישים כידוע.

ישוב יוקרתי בשרון.

הנהלת הקאנטרי המפואר מעוניינת להגדיל את רווחי המיזם העסקי באמצעות פתיחתו לקהל מנויים נוסף, מעבר לתושבי הישוב.

אחרי חודשים ספורים ההחלטה מתבטלת.

ביטול המנויים הנוספים אינו נובע משיקולים כלכליים, ההיפך הוא הנכון. הביטול הזה מייצר משבר כלכלי קשה המאיים על עצם קיומו של המיזם.

מסתבר שבעיה קשה הטרידה את מנוחתם של באי הקאנטרי, תושבי הישוב היוקרתי.

המנויים הרבים שהעשירו את קופת הקאנטרי כללו גם 'תושבי כפרים' מהאזור.

זה לא התאים לתושבי הישוב היוקרתי. אתה מגיע למקום כזה כדי להירגע, לא כדי להרגיש חסר מנוחה ומאוים.

אבל אי אפשר להגיד ש'תושבי הכפרים' לא, ויהודים כן, נכון?

אז מה עושים? איך מונעים מ'תושבי הכפרים' להיכנס למתחם מבלי להגיד את זה?

אין ברירה. מבטלים את כל המנויים של אלה שאינם תושבי המקום. גם יהודים מכפר סבא ומהסביבה לא יוכלו להיכנס ולממן בכספם את תפעול המקום.

כעת הקאנטרי הפסדי, תושבי הישוב מסבסדים אותו במסיהם הגבוהים. החלופה, להגיד בקול ש'תושבי הכפרים' אינם רצויים כאן, גרועה הרבה יותר, כמובן.

מחסום אורנית.

הרכב שלפני עוצר, הנהג פותח חלון, משוחח עם איש הבידוק אשר דורש ומקבל תעודות, וגם תא המטען נפתח ונסרק היטב היטב.

כשמגיע תורי, אני פותח חלון, ואותו איש בידוק שואל אותי את השאלה ששאל כבר אלפיים פעם מתחילת המשמרת: 'מה שלומך?'

איזה יופי, מישהו מתעניין בשלומי.. לרגע אני כמעט מתפתה לספר לו מה באמת עובר עלי, באילו התלבטויות וקשיים אני בדיוק נמצא כעת.. אבל אז אני נזכר.

הוא לא מתעניין בי, הוא מתעניין בתשובה שלי. ליתר דיוק, בצורה בה היא תיאמר. לא מעניין אותו אם הכול אצלי בסדר או ממש גרוע, הוא מתעניין רק בדבר אחד: האם אני עונה במבטא מזרח תיכוני מסוים..

כי אם כן, הרכב שלי צריך להיבדק היטב היטב, בדיוק כמו הרכב שלפני. ואם לא, אני משוחרר לדרכי.

הגיוני, מה לעשות. עניין של סטטיסטיקה. בעלי המבטא המזרח תיכוני ההוא, מעורבים בטרור הרבה יותר מאלה שאינם בעלי מבטא כזה. זה הוכח מדעית באין ספור אירועים.

הדבר המתבקש הוא אם כן, שתהיה איזו שהיא הפרדת מסלולים. מסלול לבעלי המבטא, החשודים יותר, ומסלול לאלה שאינם בעלי מבטא, כמוני. זה היה מייעל מאוד את ההליך. חיפשתי בשילוט, בסימונים השונים, אין.

אין הפרדה כזו. גם לא תהיה.

תפקיד אנשי הבידוק הינו סזיפי ומתיש. עליהם לשאול אחד אחד אלפי נהגים במשמרת את ה'מה שלומך?' השחוק, וכל זאת אך בכדי לזהות את בעלי המבטא. ואז, ההתייחסות אליהם תהיה לגמרי אחרת מאשר אלי, הם ייבדקו בשבע עיניים. אבל ההבדל הזה בצורת ההתייחסות לא יהיה כתוב בשום הוראה ובשום שלט.

רק בעל פה, רק באופן שלא ניתן להצביע עליו.

רק לא להגיד את זה

יש עוד דוגמאות רבות, כולנו נתקלים בזה יום יום. יש את הפרקטיקה, את ההתנהלות המעשית, ויש את מה מותר או אסור להגיד.

כולם יודעים מהי המציאות, אבל אסור לאף אחד להגיד את זה בקול, אחרת מערכות הצדק והתקשורת יתנפלו עליו כמו שהן יודעות לעשות.

אז כולם שותקים. מעדיפים לא לעמת בין המציאות לבין אי היכולת לדבר עליה. בגדי המלך החדשים..

הנקודה החיובית שבעניין היא שבוודאות יום יבוא וזה יתפוצץ. לא לעד ניתן יהיה לכלוא את היהודים מלחשוב ומלדבר. מסתבר, כמו בתחומים רבים אחרים, שיש פער גדול בין הדרך בה המערכת הממסדית פועלת לבין רצונותיהם ומחשבותיהם של היהודים, הכפופים זמנית לאותה מערכת.

בתהילים ישנו תיאור הגאולה העתידית כשיטפון פתאומי "כאפיקים בנגב". הציור של התפרקות מכבלים מלאכותיים ופתיחת הסכרים עשויה לבוא לידי ביטוי דווקא בהקשר לסכרים שבנינו לעצמנו. מי שחוסם היום את דרך הגאולה הם אינם הרומאים, הטורקים או הבריטים, אלא אנו, היהודים.

ברגע שנחליט אחרת זה יכול לקרות ברגע אחד. בשיטפון.

רק צריך להשתחרר.