מי אינו מכיר את סיפור קין והבל. קין מקנא באחיו הבל, הוא קם עליו לפתע והורג אותו.
ובכן, חז"ל מעדיפים לספר סיפור קצת שונה ממה שמוכר לנו. הנה כך אומר המדרש:
"וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" – אמר רבי יוחנן, הבל היה גבור מקין. שאין תלמוד לומר 'ויקם' אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו, שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו רחמים. מיד עמד עליו והרגו. מן תמן אינון אמרין טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך [- מכאן אומרים, אל תעשה טוב לאדם רע, ורעה לא תבוא עליך].
זהו הנוסח במדרש בראשית רבה[1]. במקור אחר הסיום הוא כזה[2]:
אמר לו המקום, אל תחמול אל זה הרשע. חס עליו הבל. אמר לו המקום, אתה חסת עליו והוא יהרגך.
רבי יוחנן מסתמך על הדיוק בפסוק "ויקם קין" – משמע שתחילה היה למטה והתגבר להיות למעלה. ומכאן אנו נרמזים לסיפור הנסתר: כאשר התחילה המריבה והבל הבין שקיןרוצה להורגו, התגבר עלקיןוהפילו. אבל אז התחנןקיןוהתחיל 'לנגן' על רגשותיו של הבל ועל התדמית שתהיה לו אם יפגע בו, מה תאמר לאבא? כאשר התחיל הבל לרחם ולהסס, אז התגבר עליוקיןוהרגו. מכאן אומרים: אל תעשה טוב לאדם רע, ורעה לא תבוא עליך.
אך נראה שלא רק הדיוק הלשוני עומד מאחורי הדרשה, אלא הרצון ללמד אותנו את הלקח החשוב מאין כמוהו. ודאי שרצח הוא איום ונורא, אך גם הוותרנות לרוצח חמורה מאוד.
נשים לב שלפי זה, האשם בסיפור אינו רק קין הרוצח, אלא גם הבל! יותר מזה: מה היה צריך להיות הסוף הטוב של הסיפור? אילו הבל היה נוהג כראוי, ההרוג הראשון בעולם היהקין. לאדם וחוה היה ודאי מאד קשה, אבל בעולם שיש בו רשע שופך-דמים - מוטב להרוג אותו מאשר לההרג על ידו.
ידוע ששפיכות דמים היא עוון חמור ביותר, "אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים"[3]. אבל צריך לראות את התמונה הכוללת: התורה מלמדת להבדיל בין טוב לרע, התורה מלמדת את מושגי הצדק, המשפט והגמול. ולכן, בגלל ששפיכות דמים היא חמורה כל-כך, צריך לדעת לפעמים לשפוך את דמו של הרוצח. "אמרה תורה: הבא להרגך השכם להרגו" – זה אינו חריג, יוצא-מן-הכלל המאפשר להתגונן למרות שפיכות הדמים, אלא התמודדות נכונה עם שופך הדמים.
כך עולה גם מהפסוקים על שפיכות דמים בפרשת נח. לא נאמר סתם: אל תשפוך דם. אלא: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" – כיון שהאדם נברא בצלם אלקים, כיון שחיי אדם חשובים כל-כך, לכן צריך להתייחס במלוא החומרה לשופך דם האדם.
בנוסף, הפסוקים מלמדים גם על החומרה של האדם הפוגע בחייו-הוא: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – מהשופך דם עצמו" (רש"י). חייך אינם שלך ואינם בידך, וכשם שאסור לך לרצוח אדם אחר, כך ממש אסור לך לרצוח את עצמך. לכן מובנת הטענה על הבל: גם אתה אשם במותך, כי אינך רשאי להתרשל בהגנתך.
האם צריך להסביר את הלקח לימינו?
הלקח מובן 1 כ"ט תשרי תשע"ו 00:44 אור