הסטטיסטיקה מלמדת שכאשר אדם מגיע לגיל 40-50,המכונה גיל העמידה או גיל המעבר, הוא חשוף יותר לבעיות רפואיות כרוניות, פונה יותר לרופאים ונוטל יותר תרופות באופן קבוע.
לאור זאת, רבים מתחילים להיבדק באופן שגרתי, מקפידים יותר על תזונה נכונה ועל פעילות גופנית קבועה. אחד הביטויים השגורים אותו אני שומע באופן תדיר הוא : "אין מה לעשות. הגעתי לגיל שאני חייב לדאוג לעצמי..."
התהליך הפיזיולוגי הברור היחיד שמתרחש בגוף האדם בגיל זה הוא שינוי הורמונאלי. במוח האנושי, האזור האחראי על הויסות ההורמונאלי הוא אותו אזור האחראי על הרגשות, ומכאן נלמד שישנו קשר הדוק ביניהם.
השינויים ההורמונאליים גוררים תופעות רבות ומגוונות בכל אברי הגוף כולל נשירת שיער והלבנתו, הפסקת המחזור החודשי, ירידה בתפוקת הלב ועוד. כל התופעות האלה הן תופעות טבעיות ורצויות ומסמלות את ההכנה של הגוף לפרק חדש בחיים, ובכל זאת, כאמור, לעתים קרובות הן מהוות פוטנציאל לחולאים.
לדעת רבן שמעון בן גמליאל במשנה (כתובות קי), אסור לכפות על מעבר דירה אפילו מנווה רע לנווה יפה, "מפני שנווה היפה בודק", ומסביר רש"י, בודק את הגוף ומתוך כך חולאים באים עליו. הגמרא ממשיכה ומבארת את הפסוק במשלי "כל ימי עני רעים וגו" והרי ישנם שבתות וימים טובים בהם גם עניי ישראל מתענגים, ואיך ייתכן לומר שכל ימיו רעים? ועונה הגמרא שזה מה שאמר שמואל ש"שינוי וסת (=הרגל) – תחילת חולי", ורש"י מבאר שינוי וסת, אפילו לטובה.
גם בהתבוננות פשוטה ניתן בנקל להבחין שכל תקופת מעבר וכל שינוי אפילו לטובה (גם מעבר דירה, חתונה - מעבר מחיי רווקות לחיי נישואין, יציאה לפנסיה, ואפילו כאשר ילד חוזר הביתה מגן הילדים), מהווה פוטנציאל לקושי רגשי וגופני כאחד.
אז איך עוברים בשלום את תקופת המעבר?
מצינו בזוהר על פרשת ואתחנן רסז ע״א: "תא חזי, האי רוחא בישא דשארי בין תרעוי, ווי ליה לבר נש דלא ידע לאזדהרא מניה, ולא רשים לפתחא דביתיה שמא עלאה קדישא דישתכח עמיה... כד נפיק לקטרגא ליה, כד עאל שווין ידייהו עליה דכתפיה ואמרין ליה ווי ליה לפלניא דנפק מרשותא דמאריה ווי ליה לפלניא בהאי עלמא ובעלמא דאתי".
הזוהר שואל שאלה פשוטה. מדוע התורה מצווה עלינו להניח מזוזה דווקא במעברים, ולא למשל סתם באמצע החדר? ועונה הזוהר, שישנה רוח רעה המצויה דווקא באותם המעברים, ואוי לו למי שאינו נזהר ממנה ולא כותב את השם הקדוש באותו מעבר... ואז כשאדם יוצא יש עליו קיטרוג, וכשהוא נכנס היא שמה ידיה על כתפיו ואומרת אוי לו שיצא מרשות קונו בעולם הזה ובעולם הבא.
ודבר נפלא אמר מו"ר הרב גינזבורג: "הברכה שמברכים על קיום מצות מזוזה היא "לקבוע מזוזה" – "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה". מכל הברכות שבתורה, זו הברכה היחידה שיש בה את הלשון 'לקבוע', שקובעים משהו, קביעת מציאות. מזוזה היא לשון לזוז, רק שה-מ עושה זאת כמו מזיז. אם הפירוש של מזוזה הוא מזיז, תנועה, למה קובעים את המזוזה? לכאורה לקבוע ולזוז אלה שני דברים הפוכים. לכן מסבירים: יש מושג שהרמב"ם משתמש בו – "כח המניע הבלתי מתנועע". יש דבר אחד שמניע את הכל, מזיז את הכל, אבל הוא בעצמו לא זז, לא משתנה, כמו שהפסוק אומר "אני הוי' לא שניתי", אבל דווקא משום כך בכוחי להזיז את הכל."
מהסוד הזה של המזוזה ניתן ללמוד כיצד לעבור בשלום את הרוחות הרעות. היכולת שלנו לזוז משלב לשלב תלויה באחד שמניע את הכל אך בעצמו אינו זז. התבוננות זו מביאה מרגוע עצום לנפש האדם, וממילא, כאמור, משפיעה גם על הויסות ההורמונאלי. אולי ניתן לומר שזה הרמז של שני השמות השגורים לגיל הזה – גיל העמידה וגיל המעבר.
ידוע שהרבי מליובאוויטש הורה לבדוק את כשרות המזוזות בכל עת צרה וצוקה, ומנהג ישראל לבדוק את המזוזות בחודש אלול לקראת המעבר לשנה החדשה. אמור מעתה : "אין מה לעשות. הגעתי לגיל שצריך להתחיל לדאוג לקב"ה..."
שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה
