נדדה שנת המלך

בעולם המערבי תופעת נדודי שינה (אינסומניה) הופכת להיות מרכזית ונפוצה יותר, ושכיחותה עולה עם הגיל. הטיפול הנפוץ הינו על ידי כדורי שינה, שככל שהשימוש בהם תדיר יותר, כך מתרבות תופעות הלוואי שלהם, והמינון הנדרש הולך וגדל.

הצורך האנושי בכמה שעות שינה ביממה, איננו ברור לגמרי אפילו בקרב מדעני ימינו. עם זאת, ידוע ומורגש בפשטות שבמצבי חוסר שינה משמעותי, ההשפעה המידית והעיקרית תהיה על מערכת העצבים המרכזית, ולענייננו בעיקר פגיעה בנפש אך לא במישרין בגוף.

בחסידות מוסבר שגם כאשר אדם ישן המציאות שלו היא מציאות שלמה, וכל כוחות הנפש נמצאים ופועלים, אך בעוד אצל אדם ער הכוחות הם באופן מסודר וניכר החילוק ביניהם ומעלת הכוחות זה לגבי זה, באדם ישן הכוחות מצויים באופן בלתי מסודר עד שלא ניתן להבחין מי למעלה ממי (ולכן הגלות משולה לשינה שאז לא ניכרת מעלת ישראל על שאר האומות ודוק).

הסיבה לכך שבזמן השינה אין חילוק בין כוחות הנפש, היא שהכוחות מתעלים לשורשם, והנפש שואבת חיים, אך הגוף נותר כבוי. הרבי מליובאוויטש הסביר בכמה מקומות ש"נדדה שנת המלך" הוא גילוי אור במדרגה כה גבוהה עד שהוא מסוגל להאיר את הלילה ואפילו את ההסתרה שבתוך ההסתרה הנקראת "בלילה ההוא" (להרחבה ניתן לראות בד"ה בלילה ההוא תשכ"ה). זוהי הארה שאפילו אור היום אינו מסוגל להידמות לה, כפי שרואים במוחש, שאם אדם אינו ישן ביום זה בגלל שאין הוא רוצה לישון אך אם אינו נרדם בלילה, זה משום שאינו יכול לישון, מכאן שנדידת השינה היא אור גדול וחזק יותר אפילו מאשר אור היום, ודווקא היא מסוגלת להביא גאולה לגוף הגשמי.

שני החגים מדרבנן, חנוכה ופורים, דומים בכך שיש בהם עניין של פרסומי ניסא, אך חנוכה הינו חג "שקט" – נר איש וביתו, ואילו פורים הינו חג "רועש". בפורים ישנו העניין של חייב איניש לבסומי, ופרש"י – ביין, שעניינו גילוי רועש, נכנס יין יצא סוד. לעומתו, בחנוכה נקבע היו"ט בשמן שעניינו העלם.

ההבדל נעוץ בסוג ההצלה והנס שבכל אחד מהחגים, כאשר הצלה רוחנית השייכת לחנוכה ("להעבירם מחוקי רצונך") מתבטאת בשמן, ואילו הצלת הגוף ("להשמיד להרוג ולאבד") מתבטאת ביין. מו"ר הרב גינזבורג הסביר שהאמונה בביאת המשיח מאירה בחנוכה, ואילו האמונה בתחית המתים, שהיא בעצם התחיה של הגוף הגשמי מאירה בפורים.

המשנה במסכת מגילה (יט.) שואלת מהיכן יש לקרוא את המגילה על מנת לצאת ידי חובה ומביאה שלוש דעות, והגמרא מוסיפה את דעתו של רשב"י שקריאת המגילה היא לצורך "תוקפו של הנס" שעיקרו הוא בפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

על פי ספר יצירה, החוש של חודש כסלו הוא חוש השינה ופנימיותו בטחון. בחודש אדר מתעוררים מתרדמת החורף עד לשיא של "נדדה שנת המלך" שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה (עד שאפילו לא שמים לב בכלל שזו הסתרה) שהיא בבחינת "בלילה ההוא" מתעוררים לשמחה הגבוהה ביותר בכל השנה הבאה ממדרגת היחידה שבנפש.

הלשון השגורה בחז"ל כדי לתאר חולי באבר מסוים הינה חש, (כגון 'החש בראשו יעסוק בתורה') שמשמעותה גם שתיקה. ידועה אמרת חז"ל בפרקי אבות "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", וניתן לפרש שהשתיקה=מיחוש היא הטובה ביותר לגוף. הרב גינזבורג לימד שחודש אדר מכוון כנגד כח הרצון שבכתר, והכח הזה מסוגל להיכנס לפנימיות הנפש דווקא על ידי שתיקה, כמו "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

במשך היום הגוף הוא כלי העבודה של האדם, ואילו בלילה כאשר אדם ישן הגוף הופך כבוי. בשני המצבים האלה אין תחושה ממשית של הגוף. רק כאשר נודדת השינה בלילה מתחילים באמת להרגיש (לחוש) את הגוף.

אם כן, ניתן לומר שכאשר שנתו של אדם נודדת, אין זאת אלא הארה גדולה המסוגלת לתקן אפילו את הגוף הגשמי של האדם. על ידי שתיקה (ללא ניסיונות ל'הכריח' את השינה) הארה זו תיכנס לפנימיות האדם ועד לדיוטא התחתונה ביותר (ההסתרה שבתוך הסתרה), ואז מתגלה שעיקר הבחירה של "אתה בחרתנו מכל העמים" היא דווקא הבחירה בגוף הגשמי של בני ישראל, ואין שמחה גדולה מזה.

לחיים לחיים