דורשים פעולת תגמול!

הרצח הנורא של אורי אנסבכר השם יקום דמה, שהחריד את כולנו צפוי לדאבוננו לעבור אף הוא לסדר היום בעוד שבוע או שבועיים. כדרכו של עולם הלב הרותח יצטנן, ושמה של אורי יצטרף לרשימת השמות של נפגעי הטרור לצידן של קים לנבנגרוד, הדס קדמי, ונעמה הנקין הי"ד. ושאר נרצחות ונרצחי הטרור הערבי.

התפקיד שלנו – הציבור - לא לתת לזה לקרות. לא לשוב לסדר היום בעוד יומיים – שלושה עד לפיגוע הבא. הדרישה לשינוי המצב חייבת להימשך גם אחרי שכותרות העיתונים יחזרו לעסוק בבחירות ובפוליטיקה.

שרי הממשלה ממהרים להנפיק קלישאות ולעשות קולות של ניציות כדי להרגיע את הציבור. פעם זה הכרזות פומביות על עונש מוות, ופעם על גירוש משפחות מחבלים.

הפעם מיהרו השרים ללעוס שוב את "חוק קיזוז כספי הטרור", שהוא עוד חוק שאומר למעשה כלום, שהרי אבו מאזן כבר הצהיר שהוא ימשיך לשלם את משכורות המחבלים, המדינה מעלימה עין, ומקזזת את הסכום המדויק של משכורות המחבלים, וממשיכה להעביר כספים לארגוני הטרור החברים ב"רשות הפלסטינית".

מדובר באותה ממשלה שרק לאחרונה ניסתה לסכל את מאבקם של משפחות נפגעי טרור לקבלת פיצויים מרשות הטרור בארצות הברית, וכל זה כדי שלא לפגוע ב"תיאום הביטחוני" עם הרשות.

מדובר בממשלה שהעניקה חסינות לבנקים שעובדים עם הרשות הפלסטינית, כדי שאלו לא ייפגעו בכך שהם עוברים על החוק הבינלאומי כשהם משתפים פעולה עם ארגוני טרור מוכרזים כמו הפתח והחזית העממית. הבנתם את הטירוף? מדינת ישראל משמשת חגורת ההצלה של מממני הטרור,  ומגנה על ארגונים המשלמים משכורות לרוצחי ילדינו.

מול אחיזת העיניים של שרי הממשלה. מול ציניות חסרת לב של פוליטיקאים רודפי כבוד, ובעיקר מול אובדן הדרך המוסרית של מנהיגים שאינם מסוגלים להילחם ברוצחי ילדינו, יש ציבור רחב שהפוליטי קורקט לא הצליח לבלבל אותו והוא אינו מוכן לעמוד על הדם.

קולו של הציבור הזה צריך להישמע. קולו של הציבור שדורש הרתעה ודורש ביטחון, שאינו חושש לזהות את האויב, ומוכן לצאת למלחמה על שלום ילדיו, ועל כבודו של העם.

קולו של הציבור הערני, החם והחכם קורא לפעולות תגמול, כמו בימים עברו לפני שהמבוכה גברה, וחוסר האונים השתלט. הוא דורש להפסיק לעצום עיניים מול התמיכה הרחבה לה זוכים המחבלים ולהפסיק לשגות באשליות שעונש מאסר מרתיע מחבלים שצוחקים לחוקרים בפנים ומבטיחים שיבואו שוב לאנוס ולרצוח, לשסף ולדקור - כדי להיכנס לכלא.

הדרישה לפעולת תגמול היא צעד ראשון בהכרה שאין לנו עסק עם "מחבלים בודדים" או "פיגועי יחידים" כמו שמכנים זאת במלבנת הטרור של משרד הביטחון.

אין ספק, עונש מוות למחבל הוא מתבקש וטבעי, אך הדרישה לעונש מוות משתלבת באותה קונספציה אובדנית שעסוקה בעונשו של המחבל הבודד במקום להפנים שאנחנו עומדים מול עם אויב שנלחם נגדנו ועומד לצידם של המחבלים הנהנים ממעגלי תמיכה רחבים.

הדרישה לפעולת תגמול היא ההבנה שלא מדובר ב"טרור" אלא במלחמה, שאין מולנו "מפגעים" אלא אויב, לא בעיות נפשיות או מצוקות אישיות מניעות את רוצחינו, אלא הרצון לסלק אותנו מהארץ. ורק אם נגדע להם את התקווה נזכה לחיות בשלום ובשלווה.

הדרישה לפעולות תגמול היא בראש ובראשונה – החלטה שלנו שהפיגועים אינם לגיטימיים, כי כמה שהדבר מוזר להיאמר, מאחורי ההפקרות הביטחונית עומדת מעין הסכמה שבשתיקה, שהטרור הערבי הוא לגיטימי ושהגיוני שהאוכלוסייה הערבית מעניקה לו גיבוי.

תופעה הזויה זו נובעת מהבלבול וחובר האמונה מהספק המכרסם בזכותנו על הארץ. הדרישה לפעולות תגמול היא הכרה פשוטה בכך שהארץ שלנו.

הדרישה לפעולות תגמול נובעת קודם כל מהגיון בריא וישר כזה שביטא אותו משה דיין, שלא היה איש ימין במיוחד, כשאמר כך: "היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמינו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. משמעות פעולת התגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש והתראה שאם אותה ממשלה לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל יעשו הכוחות הישראלים שמות בארצה".

הדרישה לפעולת תגמול היא האומץ והגבורה להישיר מבט ולהבין שתעתועי הדו-קיום והכלת הטרור אינם אלא משאלות לב של מנהיגים מסורסים ופחדנים. שהמחשבה שהאויב יוותר על נשקו ויקבל את ריבונות העם היהודי מרצון היא נאיביות ילדותית אם לא עצימת עיניים מרצון של מבוגרים בלתי אחראיים.

היא נובעת מהאומץ להטיל על מעגלי התמיכה של הטרור הערבי את האחריות למיגורו, ולהיות ערוכים למערכה ארוכה כדי לשים קץ לפחד ולחשש של יהודים להסתובב בכל מקום בארצנו.

הדרישה לפעולות תגמול ממשיכה את מורשת גיבורי וחכמי ישראל, מדוד המלך ושמשון הגיבור ועד להוראתו המפורשת של הרבי מלובביץ' במכתב לרמטכ"ל בר לב שבו צפה כי "רק בכוחה של יראת העונש ופעולות תגמול ביכולתם למנוע חבלנות".

הדרישה לפעולות תגמול כל כך רחוקה מהמוסר המעוות שמנחה את "כוחות הביטחון", ומההנהגה המפוחדת שעסוקה בהכלת הטרור, אך דווקא ההתעוררות הציבורית והאומץ לפרוץ חומות מדומיינות של המותר והאסור להגיד מבשרת תקווה, שככל שהציבור יפנים ויעמיק במה שהייתה עושה הנהגה יהודית מתוקנת, גם אם זה רחוק כל כך מהמצב הדיעבדי שאנחנו נמצאים בו היום, יום אחד נקום ותהיה לנו הנהגה אחרת שתעשה את המתבקש וההגיוני כל כך.