הצדיק אבד – רבי שריה דבליצקי

בתחילת השבוע שעבר ליוו רבבות עמך בית ישראל את אחד ממאורי דורנו למנוחת עולמים – הגאון הצדיק רבי שׂריה דבליצקי זצוק"ל, אשר עלה השמימה בליל שבת פרשת מטות מסעי בחצות.

כמה גדולה האבדה. אין לתאר ולשער איזה מבוע של אור וחיים אנו חסרים כעת.

אי אפשר להקיף במילים את אישיותו הגדולה החובקת עולמות. תחומים שלכאורה מנוגדים אחד לשני שימשו אצלו יחדיו בשלום – גדוּלה בנגלה וגדוּלה בנסתר, עיון ומחקר, בלשנות ובירורי נוסחאות יחד עם רוממות הרוח וכוונת הלב, זריזות ומתינות, העמקה ופשטות, שאר רוח ודקדוק הדין, כללי כללים ופרטי פרטים, עצמאות מחשבתית ושמרנות מסורתית, מוסר וחסידות, איש רוח ואיש המחובר היטב לעסקי העולם, מתח של דרישה עצמית ושאיפות גבוהות יחד עם שלווה של חיבור אל נקודת ההווה, שלמות הדעת והליכה תמימה אחר רצון ד', אמת ושלום.

הרב שׂריה זצ"ל נחשב מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, וכן מגדולי המקובלים (כמעט לא תמצאו ספר קבלה שנכתב בדורנו שלא ביקש לעטר את ספרו בהסכמתו של הרב שריה), וחיבר חיבורים רבים בשני התחומים.

אין כאן המקום להאריך בתיאור התחומים הרבים בהם התייחד והיה גדול בהם. אך אחד התחומים שוודאי אפיינו את חייו הוא יראתו שקדמה לחכמתו. הרב יעקב עדס אמר עליו שהיה "עבד ד'", שבכל עת ובכל תנועה חשב מה רצון ד' בדבר. את כל חכמתו השקיע בבירור המדויק של רצון ד' על פי דקדוק ההלכה, עבודת ד', והנהגות הקבלה. פעמים רבות רק תלמידי חכמים בעלי בקיאות גדולה בספרות הראשונים יכלו לרדת לעמקם של הנהגותיו, שמצדו נהג בהם בפשיטות ובהצנע, ולהבין מאין יוצא מקורם. את כל מאמציו ריכז בעבודת תיקון המידות בעקביות וביסודיות, ובהתבוננויות ארוכות של חשבון נפש. מקורביו העידו שבימי חודש אלול הִרבה בעבודה זו, עד כי בימים הסמוכים לר"ה העביר לעיתים ימים שלמים בהשתקעות בחשבונו של עולם.

24 שעות ביממה היה עבד ד'. עבודת יומו החלה בעוד לילה, בעת שקם זמן רב קודם עלות השחר לטבילה, המשיכה בתפילת ותיקין ארוכה, שאת מנהגיה הייחודיים סיכם בספרו "וזרח השמש", והסתיימה בלילה לאחר תיקון חצות. לכל זמן ומועד בשנה היתה את העבודה המיוחדת לו, שאותה חווה בכל עומקה, מתוך לימוד רחב של מגוון ספרי הקודש – הלכה, קבלה, ראשונים ואחרונים, חסידות, מוסר, כתבי הרב קוק. חלק נכבד ביותר מהשנה העביר בצומות ותעניות – ימי שישי, יו"כ קטן, שובבי"ם, בין המצרים, אלול.

וכל עבודתו בעבודת בוראו היתה רצופה בנתינת מקום מרכזי ליחסי אדם לחברו. שמירת הלשון מופלגת, חסדים יומיומיים, הארת פנים ויחס מכבד לכל, העברה על מידותיו, והשקעה רבה של מחשבה ותכנון יסודי כיצד להתייחס לזולת על הצד הטוב ביותר. פעם, בעת שחצה את הכביש בדרכו לבית הכנסת, שאל אותו אדם מבוגר מעולי רוסיה לאן מגיע אוטובוס פלוני. הרב השיב שאינו יודע, ומיד הוסיף לשאול את הלה "מאין אתה?", וכך התפתח ביניהם דיבור התעניינות של 2 דקות.

את היחס הסבלני לזולת שילב בחשבון ההלכתי של קיום המצוות שבין אדם למקום. למשל, באחד מכתביו האריך לבאר כיצד ניתן בדקדוק הלכתי לפרוס את בדיקת החמץ על פני כמה ימים, בין השאר בכדי להימנע מלחצים וכעסים מיותרים.

כך, מתוך יראתו הקודמת, השקיע את מירב זמנו היקר בדברים שאינם מסבים לאדם הישגים, הצלחות, ותוצאות מדידות, אבל אלו דברים העומדים ברומו של עולם. תפילותיו וברכותיו, בכל ימות השנה, נאמרו כדרכו בקודש, מתון מתון, מילה במילה כמונה מרגליות.

כחלק מעבודת המידות, התרחק עד הקצה האחרון ממחלוקת, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, ונשאר נקי מכל מעורבות בוויכוחים ציבוריים, מעל כל המגזרים, והיה מקובל על כל החוגים.

האמת בטהרתה היתה נר לרגליו. היה קשוב לכל אדם שבא לדון עמו בסוגיה זו או אחרת, על אף הפער הגדול ביניהם בחכמה ובשנים, ובעת הצורך היה מודה על האמת וחוזר בו גם כהודאה לדברי הקטן. הרב זצ"ל לא היסס לפרסם את דעתו גם כשהיא היתה מנוגדת למקובל וגררה אחריה תרעומות לא קטנות. היה לו אֵמון רב ובריא בעצמו שאִפשר זאת. היה ברור לו שאם הוא עשה את מירב ההשתדלות, בירר את דעתו, כיוון את ליבו, התפלל, והגיע לכלל דעה מוצקה בכל נושא שיהיה, אז הוא הולך עם זה. וזה מה שהביא אותו לעצמאותו. הוא לא שייך את עצמו לדרך מסוימת, הוא למד מכל החוגים ומכל העדוֹת, והלך בדרכו גם כשזו איננה מקובלת, ולא התחשב במה שיאמרו על כך.

כל כך היה מרוחק מגינונים וחיצוניות, דלתו פתוחה לכל, ללא שעות קבלה, ללא "חצר" וללא לִשכה. כל דרכיו היו בנחת וביישוב הדעת, ללא ברקים ורעמים. הנכנס לבית הכנסת שלו ולא הכירו מקודם, היה מתקשה להאמין שהסבא החביב, עם הזָקַן הצמוד, שיושב לו נינוח ליד ארון הקודש, הוא תלמיד חכם עצום מגדולי הדור, פוסק ומקובל, "קודש קודשים", – כפי שהגדירוֹ אחד המספידים.

אחד משילובי ההפכים, שאישית הטביעו בי את חותמם והשתדלתי אף לדבר על כך עם הרב זצ"ל ולברר את דעתו בעניין, הוא השילוב בין הדרישה העצמית הגבוהה לבין השלווה, המתינות, וההתרחקות מן הלחץ. הרף שהציב הרב לעצמו בתחומים רבים היה מאוד גבוה, ויחד עם זאת כל מהלכיו היו ביישוב הדעת, בהתבוננות, עם נתינת רווח בין פרשה לפרשה. היתה בו השלמה עם המציאות הנוכחית כפי שהיא, וחיבור לד' מתוכה, מתוך המקום הנוכחי בו אני נמצא, יחד עם מבט השואף קדימה.

בכל תנועה ודיבור שלו היה ניכר שנבעו מתוך חירות של שיקול דעת, ומתוך יראת שמים. כך יכול היה, לדוגמא, להושיט יד לאורח ולומר לו "שלום עליכם", באמצע אמירתו פסוקי תחנונים הנאמרים בקול לאחר התפילה. במובן זה, הוא לא היה דמות הניתנת לחיקוי וקשה למצוא את "ממשיך דרכו" (מעבר לכך שהיתה לו גדלות מיוחדת בתחומים רבים כנ"ל), שכן מעשית אמנם ניתן לנהוג בהנהגות שנהג בהן, אך היכולת לתמרן בין עניינים מנוגדים ולשקול מחדש במה לנהוג ובאיזה תנאים, עד היכן ומתי לחדול, שמורה היתה בתוך לבבו ונבעה מרוחב דעתו.

כמה רב החיסרון. כמה מורגש החלל שנוצר. יהי רצון שנזכה כולנו להתבשם מדרכיו הנעלות ולהתרומם על ידן לחיים אמיתיים יותר.

"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו". ובבניין ירושלים ננוחם.