לא להיות כפויי טובה

הוויכוח על יום העצמאות הפך כבר למשעמם ונדוש, ובצדק. ובכל זאת, נקודה אחת חשובה לענ"ד, ששואלים עליה הרבה, ונוגעת לשאלה מאד יסודית שמשפיעה גם על ההכרעות במאבק כמעט מדי יום, ולכן יש לה חשיבות עצומה.

מאז שאני לא חוגג כמו כולם ביום העצמאות, מצאתי את עצמי מתמודד עם הטענות בתוכי שאני "כפוי טובה", "חסר אמונה" וכדומה - תוצאה של הצעקות אותם שמעתי מפי רבנים שהרביצו בי בילדותי את תורת האמונה במדינה.

עברו כמה שנים עד שחזרתי להאמין לעצמי שאני לא כפוי טובה, ושכשאני מתכוון באמת בתפילת קבלת שבת במזמור "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה" - לא פעם בשנה ביום העצמאות אלא בכל שבת ושבת פעמיים, אני מלא בהודיה לה' על הנפלאות שעשה אתנו בדור האחרון, לא פחות ממדליקי המנגלים ומניפי הדגלים.

היום אני יודע לענות שבעיני לציין את הניסים שעשה ה' לנו ואת קריאתו הגדולה עבורנו לחזור לארץ - דווקא באותו היום שבו בחרנו להחמיץ את ההזדמנות, ובמקום לכונן את מלכות ישראל ולהקים מדינה יהודית אמתית - בחרנו לטעות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ולהגיד להקב"ה "לא תסעוד ולא תכסוף" - זוהי כפיות הטובה.

מי שמאמין בהשם יתברך, ומסוגל לראות ששיבת ציון, נס קיבוץ גלויות, וחיסול הגלות כל אלו מעשה ה' שאוהב את העם שלו, ורוצה לגאול אותם גם כאשר הם חוטאים, צריך להיות מסוגל להשתחרר יותר בקלות מהכלים שדרכם ה' חולל את הניסים, שהרי אלו בסך הכל כלים, תחנות בדרך שבה ה' מוליך אותנו אל הגאולה השלמה.

הבחירה דווקא ביום הכרזת המדינה כדי להודות על הניסים שעשה ה' מציינת את הבחירה שלנו ואת מעשה ידי האדם.

במקום להודות לה' על הניסים שעשה עמנו, ולהתחרט על הבחירות המוטעות שלנו, שבאו לידי ביטוי דווקא ביום זה.

יום של תשובה

אם כעם שאחרי כל החסדים שעשה ה' איתנו - בחרנו להקים מדינה ככל הגויים, ובמקום לקרוא בשם ה' - לקבל על עצמנו חוקים שיעמדו מעל לחוקי התורה והמצוות. ואם כציבור יראי השם - על כך שלא השכלנו לשמוע את קול הדוד הדופק, ולפעול להקמת מדינה על פי תורה.

בימים אלו, שבהם הנאמנות למדינה הפכה למכשול הגדול ביותר בדרך למדינה יהודית באמת. ימים שבהם בשל השעבוד והיניקה מהממסד, בגלל אותם חוקים וממשלה שקיבלנו לפני שבעים שנה - נמנעים יראי השם להתאגד ולפעול לפי הדרך שהתורה מצווה אותנו.

בימים שבהם מסתבר שכל כך התרגלנו למושגים שהונחלו לנו במערכת החינוך הקלוקלת ובתקשורת הפושעת, עד כדי כך שגם אצל יראי ה' כבר ברור שמה שדמוקרטי הוא נכון וטוב, אבל מה שכתוב בתורה נמצא בסימן שאלה. 

דווקא כאשר אנחנו נזכרים בניסים שחולל ה' לעם ישראל, ובלב מלא הודיה לה' שזיכה אותו לחזור לארץ ישראל ולראות בפריחתה - אסור לנו להיות כפויי טובה, ולשכוח לשם מה הביא אותנו ה' לארץ ישראל, ומה ה' דורש מאתנו.

כי מי שמאמין בה', יודע שלא בן גוריון, צה"ל או המדינה, הם שהביאונו עד הלום - אלו לכל היותר היו שליחים, טובים או רעים, כל אחד לפי עניינו. וממילא, מצוות יישוב הארץ והאחריות שלנו לצעוד הלאה לגאולה, נמשכת גם בלעדיהם.

כיהודים יראי שמים יום העצמאות צריך להיות עבורנו יום של תשובה והתבוננות (אחרי ההודאה לה', על כל השפע שיש לנו, הודאה שאותה אנחנו נותנים כל יום ויום).

לחזור בתשובה על ההחלטה שלנו כעם, להקים מדינה שמורדת בה', ומציבה את המשמעות שלנו כעבדי ה' במקום השני במקרה הטוב. ותשובה על האחריות שלנו כציבור יראי ה', שלא הייתה לנו מסירות הנפש וכוח האמונה, להקים מדינה על פי תורה, כפי שהיה נדרש מאתנו.

מהפכת התשובה כוללת קודם כל חרטה - חרטה על המחשבה שניתן לייצר מכנה משותף לעם היהודי שאינו בָּטֵל ומשועבד להשם יתברך, גם אם "בדרך שאדם הולך, בה מוליכים אותו".

עלינו לתת תשומת לב למה שהפסדנו ולזמן היקר שבזבזנו, ללא מקדש וללא כבוד יהודי אמתי כשאנחנו נאחזים ב'סוכריה' ושוכחים את החזון. ואז מיד אחרי החרטה, צריכה לבוא קבלה לעתיד, שהרי "אין דבר אבוד", ואפשר היום, היום! לשנות את המצב אם רק נשכיל לוותר על האחיזה הכל כך עיקשת בממסד הקלוקל.

כך לא נראית מדינה יהודית

באחד הסיפורים הידועים של ר' נחמן מברסלב, הוא מספר על בעל עגלה שהיה מסיע סוחר גדול עם סחורה יקרה מאד – יין הונגרי, שהיה ידוע באותם ימים כיין משובח באופן יוצא מן הכלל.

לימים, אותו בעל עגלה התגלגל לפונדק שבו ישבו עוברי אורח ושתו יין, שלדעתם היה כל כך משובח עד שהחליטו שהוא יין הונגרי.

ביקש בעל העגלה לטעום מהיין, ומיד אמר: זה לא יין הונגרי. הם כמובן מאד התעצבנו שאיש פשוט כל כך, מביע את דעתו בענייני יין, אבל הוא אמר להם: אותי לא תוכלו להטעות, כי אני טעמתי יין הונגרי אמיתי. סיום הסיפור הוא שהשיכורים לא הקשיבו לו ודחפו אותו החוצה מהפונדק.

הנמשל המקורי של הסיפור מדבר על תורתו הייחודית של רבי נחמן מברסלב, אבל סיפור זה צף אצלי בדרך כלל בימים אלו של תחילת חודש אייר, כי במשך השנה אנחנו עסוקים הרבה מאד במאבקים מזדמנים: בצרות פרטיות, ובגזרות שמתחדשות עם הזמן, פעם אלו מאבקים על ארץ ישראל, ופעם אלו מאבקים על עניינים של קדושה, וכו'. מאבקים אלו תופסים את זמננו, ולפעמים אפשר לטעות ולהתבלבל שהם הבעיה אתה אנחנו מתמודדים.

בעשרים השנים האחרונות סבל עם ישראל מבעיות באהבת הארץ. הספק בזכותנו על הארץ הביא להקפאת בנייה, הרס מאחזים, תוכניות גירוש ודיבורים על מסירת שטחים.

מאבק ממוקד בנושא (בסגנונות שונים) וסיבות נוספות גרמו לכך שהמצב השתנה לטובה - רעיון העוועים של מסירת שטחים כמעט ירד מהפרק לחלוטין, מאחזים רבים עומדים לקראת הסדרה, ובשטח ישנם גם הזדמנויות להקמת יישובים ומאחזים חדשים והתרחבות ההתיישבות.

אפשר לטעות ולחשוב ששיפור המצב מלמד שהכול עניין של זמן, והנה, כשם שמצב ההתיישבות השתנה, ככה הדבר מוכיח שהבעיות אינם מהותיות, אלא ניתנות לשינוי.

אבל למה הדבר דומה? לאדם שיש בגופו מחלה קשה שמקננת, ומחלה זו מולידה תסמינים חריפים של פצעים שונים על הגוף, והרופא נותן לחולה משחות שמרפאות את הפצעים.

במשך השנים צצו סימפטומים רבים לאותה המחלה, המציאות של ניסיון להפוך את עם ישראל ל"עם ככל העמים", הוליד תופעות בעייתיות רבות, שהם תסמינים של הבעיה המרכזית – לצערנו בכל פעם אנחנו מתמקדים בסימפטום, ומתרכזים בו, ואז כשהוא מבריא - חוזרים לישון, עד שהמחלה מתפרצת בסגנון אחר...

לא תמיד התנגדה מדינת ישראל ליישוב הארץ, אפילו להפך. בקום המדינה, היו מנהיגיה קיצוניים בהרבה מאנשי הימין של היום, הם גירשו בפועל עשרות אלפי ערבים ומחקו כפרים שלמים.

הסיבה שאמונתם התערערה נובעת מהניסיון לתת תוכן חדש, זר ומנוכר למושג עם ישראל. לעם ישראל יש חיסון טבעי, והיהודים מאליהם, חוזרים לאהבת הארץ, אבל כל עוד לא נרפא את המחלה, התסמינים ימשיכו להופיע בכל פעם בסגנון אחר. (כמו שרואים היום למשל בנושא הצבא).

ימים אלו של תחילת חודש אייר, הם הזדמנות להרפות מהמאבקים שמעסיקים אותנו ביום-יום ולהיזכר מהי הבעיה האמתית. להזכיר ולהיזכר מהו היין הונגרי, ולמצוא את הדרך להטעים אותו לכל עם ישראל, כי מי שטעם יין הונגרי, יותר לא יעבדו עליו לעולם.

מגן דוד

הברכות שאותן אנחנו מברכים אחרי קריאת ההפטרה, מעבירות לנו את המסר שדברי הנביאים אותם קראנו אינם רק סיפורים מהעבר, אלא נבואה על העתיד - חזון שאמור לסמן עבורנו את הדרך גם בהווה.

בברכות אלו האמינו יהודים גם בעומק שנות האינקוויזיציה ש"דבר אחד מדבריך, אחור לא ישוב ריקם", התפללו "רחם על ציון כי היא בית חיינו". וקיוו לשמוח יחד עם אליהו הנביא במהרה.

ברכות אלו מציירות את החלום עליו חלמו יהודים בשינת הגלות, התגשמות חזון הנביאים, שמחת ציון בבניה, והעיקר: חזרת מלכות בית דוד, ביאת המשיח. "על כסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו". עם שלם, שזוכר שה' נשבע שנרו של דוד מלך ישראל לא יכבה לעולם ועד, גם כשהוא מרגיש שעל כסאו יושב זר, ואת הכבוד המיועד למנהיג האמיתי נחלו אחרים.

אין דבר שמסייע לציור האמתי והשלם של הגאולה כמו התפילה. לא תפילה שהופכת לטקס, או להצהרת עמדות אלא תפילה אמתית וכנה לבורא עולם.

כשעומדים לפני בורא עולם, קשה לשקר, כשמבקשים ממנו שיעזור לנו לתקן את המציאות, ברור שהכל נעשה לכבודו. כשאנחנו פונים אליו ומייחלים "כי בשם קדשך נשבעת לו", כבר אין כל ספק שהמנהיג אליו אנחנו מייחלים הוא מנהיג צדיק, מנהיג שיפרסם את שם ה', ויתקן את הגן הנפלא שהתקלקל.

הברכה השלישית ברכת "מגן דוד" (הסמל המסחרי שנעשה בו שימוש זר), מספרת את התפילה של ימינו. אנחנו לא רוצים להסתפק בעצמאות, וקיום גרידא. אלא מייחלים להנהגה שתמשיך את דרכו של דוד מלך ישראל, "עבדך משיחך", הנהגה כזו שכבר לא נרגיש בה שעל כסאו יושב זר.

את החלום הזה צריך להפוך לדגל, לצייר אותו ולשרטט, למצוא את הדרך ולהביא אותו לכל יהודי, כי את הגאולה השלמה, כנראה שלא נוכל להביא מכוח הפחד, או כדי להימלט מהצרות.

אין בכוחה של מסירות נפש שנובעת מחוסר ברירה, ומתוך שאיפה ל"מקלט בטוח" ותו לא, להביא גאולה שלמה.

גאולה כזו יכולה לבוא רק מתוך רצון כנה בטוב האמתי, רק על ידי גיבורים שיהיו מוכנים לוותר על חיי הנוחות שיש בידם כרגע, על השפע, והטוב, כדי לבחור בשלמות.