מעשה בחמישה דגלים

מה יכול להיות מרגש יותר מלראות בארץ ישראל הריבונית חיילים יהודים צועדים בסך ומניפים מגן דוד בדגל. לא כסימן השפלה של טלאי הצהוב.

אלא דגל מגן דוד כחול שדומה לים ולכיסא הכבוד על רקע לבן כשלג, כמעשה לבנת הספיר עם רקיע תכול מעליו ומתחתיו.

"תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כיסא." (מנחות, מג)

אכן, כאן התכלת שבציצית מזמינה לאמונה. אך גם גאוותם של ישראל חשובה היא עד מאוד.

אחזתי בדגל להניפו שלא יעשו ישראל אגודות-אגודות זה מניף דגלון עלי רכבו וזה בגינתו ונהרה שפוכה על פניהם כאומרי הלל בכל יום. ואילו חבירו בגדי חולין לו כאבל בבית חתנים.

אחזתיו בדגל והרפנו, שנראו לפני באותה השעה ארבעה דגלים תבנית ודמות אחת להם. מה הרפה ידיי כל אותה שעה?

השתוממתי מה ראה בעל מחלוקת קטן זה שבליבי להעלות לפני מראות משנים עברו. חיזקתי ידיי ואימצתי ליבי והנפתי דגלי אל על – התבדרו מולו ברוח סערה נלעגת ארבעת הדגלים שמים כוונותיי למשל ושנינה.

עלו בראשי דברי הלל ש"בשעת המכניסין פזר, בשעת המפזרים כנס". אמרתי יש דברים בגו. ישבתי תחתיי ובשעת המנפנפים קיפלתי הדגל, לא מתוך שמחה של מצווה אלא בכובד ראש כנפרד מאהוב ההולך למדינת הים.

אומרים אתם, דברי הבאי אומר אתה לנו. מה דגלים אלו שראו עיניך ומה היה להם. ובכן אספר:

מעשה ראשון בדגל מקופל - ילד רך בשנים הייתי ויושב הייתי בבית חמד טובע בים חולות עד לאופק. בעיר ימית היה הבית. על דלת הבית תלתה אימי דגל. דגל זה לא התנופף ברוח, ולא זכה למקל משלו. דגל זה ננעץ בדלת הבית. על פני כל רוחב הדלת. יום בא ותכונה רבה באה עימו חיילים וחיילות באו ביתנו. שמחתי שמחת ילד וגאוות ילד, שחשובים אנו כל כך שחיילות תקפלנה את בגדינו וחיילים יסדרו את בתינו. זוכר אני גאווה זו של ילד כשהחיילת ארזה את משחקיי. ואחרי "משחק" האריזות הועלינו על משאית צבאית גדולה, כך על המצעים והרהיטים ולפתע עם התרחק הבית ולמראה טרקטורים נוראים המקרקרים את קירות הבית

ראיתי את חורבן הבית. נזכרתי ושאלתי אודות הדגל שקיבל את הבאים לבית בסבר פנים יפות. אמר לי אבי, דגל זה קופל בידי חיילת והרינו גולים איתו. אמרתי לו דגל זה נתלהו בבית אליו אנו גולים.

נאנח אבי ואמר דגל זה שקופל בשם צה"ל על ידי חיילים יהודיים שהרסו נטוע ישוב מקיפולו לנאות את דלת בתינו שבימית שיבנה מהריסותיו – ואותה המדינה שאסרה תתיר ותשלח החיילת שקיפלה הדגל ותתלהו באותו מקום כבראשונה. שהפה שאסר הוא הפה שיתיר.

ילד הייתי ולא הבנתי מה עניין פה לכאן. אך מיני אז הדגל נשאר אי שם מקופל בארון ביתנו ולא חזר להיות מונף גם בשעת המנפנפים.

מעשה שני בדגל מורד – חג היה מחגי תשרי באולם יצחק אשר במערת המכפילה. וביום חגינו היה גדול יום אידם של הישמעאלים. התפילה הארוכה התארכה לה. והישמעאלים דחקו פנימה והצבא בינותינו לבינם שומר על אלו מפני אלו.

עמד נער שראה כי אוזלת יד ואפס עצור ועזוב, לקח ביד תקיפה דגל ישראל נופף בו ועלה חיש מהר אל המנרב, דוכן הדרשות המוסלמי ותקע בו את הדגל. באו החיילים וביקשו להוריד הדגל. רגע לפני נוגעם בו נשמעה זעקתו של ר' מוישה לוינגר:  "אל תעזו לגעת בדגל!" אמר ושנה. אך לחייל נעשה כהיתר והדגל הורד יחד עם כבוד ישראל.

מעשה שלישי בדגל בראש מגדל –  בחור הייתי בקבר יוסף בעת שמדינת ישראל מסרה את השליטה בעיר הברית שכם לידי ישמעאלים אשר רוממות שלום בגרונם וחרב פיפיות בידם. הצבא החל להיערך ל"שלום" המיוחל על ידי מיגון המתחם בכמה בטונדות ובמגדל שמירה מתנוסס לתפארה – ועל המגדל דגל, דגל ישראל.

מובן שתחילה הכל נראה נופת צופים ולבד מהישיבה שניתנה בהגבלות שונות ומשונות "השלום" פרח. אדוני הארץ החדשים החלו ל"ממש" את אדנותם והצרו, הפריעו ועיכבו את השיירות הממוגנות בואכה יוסף. ואחרון הגדיל באיומי רובים, טענות ומענות דרשו במפגיע להוריד את הדגל. מובן שגם לחיילים הם לא אפשרו לעלות לשמירה במגדל.

ואנו? נאבקנו על הדגל... למה? יאמרו בגויים... איך יכול להיות שמדינת ישראל וצבא ישראל יתנהגו בפחדנות כזאת בשטח הריבוני שלה.

ומה עם הדגל? מובן שהורד לארץ וכוסה בחרפה. רק כדי ש"הפריץ" החדש לא יתמלא חימה. אך הישמעאלים לא אמרו די, עד שזמן לא רב לאחר מכן נרצחו חיילים בנוסעם לעזרת היושבים בציון של יוסף הצדיק. וכך הדגל הלבן נצבע אדום. וכיסה על הארונות של ששת הקדושים.

מעשה רביעי בדגל על הכובע ודגל על הזרוע – 

כשירדתי מהמגדל בערבו של יום, דממת השקט פצעה את האוויר ובנגוע כפות רגליי באדמת ארץ עזובה התפוצצה הפקעת שבליבי ובכיתי את המקום שניטלו ממנו יושביו.

ובנחלי דמעותיי ראיתי אותם עם דמדומי שחר ממלאים את האופק המוני אוטובוסים פורקים חיילים וחיילות צועדי בסך ולראשם לאות כובע כחול עם דגל לבן ועל זרועם רצועת דגל. ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד. ולא הייתה רוח באיש מפניהם. כי קפאה ארשת פניהם ובסבר חמור באו חדר לפנים מחדר והגלו איש ואישה יונק ואיש שיבה. ושישה מתנתקים אחזו בכנף איש יהודי על כפיים ישאוהו יטילוהו ככלי אין חפץ בו לאוטובוסי המגורשים. את כל אלה ראו עיניי. ים של כובעים,

בכחול

לבן

גלים כחולים לבנים שוצפים

של זרועות.

מעשה בדגל.

יצחק נתיב

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה