למה לטרוח לכתוב?

לומר את האמת, כששבוע הספר מתקרב אני לא יודע למה אני טורח לכתוב רומנים בכלל. אני אף פעם לא מרוויח מהם כסף. למעשה, אני מפסיד כסף. לרוב, כנהוג היום, אני צריך לשלם עבור ההדפסה, ועוד יותר, כדי שהמפיץ ובעל חנות הספרים ירוויחו על שעות העמל הארוכות שלי, אני בדרך כלל צריך למכור להם את הספרים בפחות ממה שספר עולה לי. על כן באופן פרדוקסלי גם אם ספר יהפוך לרב מכר, ככל שימכרו יותר ספרים כך אני מפסיד יותר כסף. אז למה לכתוב? סופרים אחרים מרגישים אותו הדבר. למה אנחנו צריכים להיות פראיירים? אנשים אחרים מקבלים תשלום עבור עבודתם - למה אנחנו לא?

את הרומן "טוביה בארץ המובטחת" כתבתי לפני עשרים שנה. לפני כמה שנים פרסמתי את ההמשך שלו, "קומי אורי!" ובשבוע הבא כרך שלישי "שאגת הארי" מופיע. יכול להיות שבמהלך השנים קראו את הספרים חצי מיליון אנשים, אבל לא ראיתי שקל של רווח. אנשים המתינו בתור כדי לשאול את הספר מספריות. הם העבירו את זה מיד ליד. אנשים הראו לי עותקים בלויים ומרופטים שהם יותר סלוטייפ מנייר. אז אני יודע שהספר נקרא, אבל גם אם קורא רוכש את הספר, לאחר שהמו"ל, המפיץ וחנות הספרים יקחו את חלקם, בניכוי כל עלויות הפרסום, לא נשאר כלום לסופר. אם אתה לא כותב נגד היהדות, נגד המתנחלים, נגד צה"ל ומדינת ישראל, אתה לא יכול להרוויח כסף. אפרים קישון, שהחזיק בדעות ימיניות, נאלץ לעזוב את הארץ כדי להתפרנס. אם תכתבו סרט על חסיד ברסלב והאתרוג שלו המתרחש במאה שערים, אולי תקבלו מקרן הקולנוע הישראלי כסף עבור ההפקה, אבל אם הגיבור הוא מתנחל אידיאליסטי שגר בבית-אל, מילוי בקשות למענקים הוא בזבוז זמן.

בהקדמה ל"אורות התשובה" הרב קוק כותב: "אנכי הנני נדחף מעצמותי הפנימית לדבר על דבר התשובה..."

לצערי, אני יכול להזדהות עם הדחף הפנימי הזה. בבית הספר היסודי באמריקה, הייתי תלמיד סורר. העונש המקובל היה העתקת דפים של מילון "וובסטר". זכרתי את המילים ואת המשמעויות שלהן. תוך שנתיים הצלחתי להשלים את הנפח השמן של המילון ובכך לבנות אוצר מילים נרחב. גם אני אהבתי לקרוא. לעתים רחוקות נרדמתי לפני שגמרתי לקרוא רומן. לפני שסיימתי את התיכון, קראתי את רוב הקלאסיקות של ספרות המערב ואת כל המחזות של שייקספיר. לפני שגמרתי שנות הנעורים מילאתי ​​מחברות בשירים, סיפורים קצרים ונובלות. כשהייתי בן שלוש עשרה, שלחתי כתבה למגזין, אבל הוא נדחה. בלי להתייאש כתבתי סיפור נוסף והוא התקבל על ידי מגזין אחר. הרגשתי אילוץ פנימי לכתוב כדי לבטא את הצונמי של דמיונות ורעיונות שמילאו את מוחי. מכיוון שלא יכולתי להתאים את עצמי לדרישות המרובעות של אוניברסיטה רגילה ולשבת בהרצאות על נושאים שלא עניינו אותי, נרשמתי לבית הספר לקולנוע וביליתי חלק ניכר של ארבע שנים בחושך בצפייה בסרטים. לאחר שכתבתי כמה רומנים בוסריים שמעולם לא ראו אור, חברה גדולה בניו יורק פרסמה סוף סוף את עבודת ידי. תסריט שכתבתי נעשה לסרט הוליוודי. אחרי שהפכתי לבעל תשובה, המוזה הספרותית בנשמתי לא נטשה אותי. מאז כתבתי עשרות תסריטים וספרים במגוון רחב של נושאים יהודיים. הדחיפה הפנימית נמשכת, כמו הפיצוצים הבלתי פוסקים על פני השמש. בעזרת השם, שני רומנים חדשים יוצאים לאור הקיץ, אחד מהם בצרפת בו הכתיבה שלי מצאה קהל לא צפוי. בנוסף יוצא לאור כעת אוטוביוגרפיה מאוירת בשם "מהוליווד לארץ הקודש". כמו הרב קוק, אני לא צריך לחכות למוזה או להכריח את עצמי לכתוב - אני צריך להכריח את עצמי שלא לכתוב. אם עוברים כמה ימים ללא כל מאמץ יצירתי, אני נהייה עצבני ומדוכא. בעוד אני מתאר את עצמי כדוגמה, יש עוד כותבים כמוני ברחבי הציבור הציוני-דתי בישראל, ואחוז גדול מהם חיים בתסכול כי פירות העשייה שלהם לעולם לא מוצאים קהל לקבל השראה מכישרונותיהם - כי לא משתלם להשקיע מאות שעות ליד המקלדת ללא תגמול כספי, ומכיוון שקהילת הדתית-לאומית מעולם לא פיתחה תשוקה גדולה לספרות (בניגוד לעולם החילוני) כשהעולם הפנאי שלהם כבר מלא בספרי קודש למיניהם. אז איפה זה משאיר סופרים כמונו?

הרב קוק כותב:

"מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות. אי אפשר לו להסגר בתלמודו לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצר אותה ממהלכה" (אורות הקודש א, עמ' קע"ז).

מעת לעת משרד החינוך, משרד התרבות ומפעל הפיוס מעניקים לסופרים מענקי סיוע למאמציהם היצירתיים, אך אין די בנדיבות הזו. בישראל יש אוכלוסייה קטנה. נדיר שאמן יכול להתפרנס מאמנותו. אם ישראל תיצור תרבות ישראלית אמתית, הפצת אור התורה לעולם, באמצעות שופר הקולנוע, הספרות, המוזיקה והציור, יש להקצות סכומי כסף מתאימים למטרה לאומית חיונית זו, לעידוד העשייה האמנותית - ויש למצוא דרכים לחלק את הכסף בצורה הוגנת, לכל הסופרים והאמנים, ולא רק לאיקוני השמאל הפוליטי שרוב הכסף מהקרנות מוזרם אליהם.

בנוסף יש לי הפתעה בשבילכם. האלילים של השמאל אינם סופרים גדולים כל כך. התקשורת השמאלנית נותנת להם הרבה תשומת לב כדי לתת במה לדעות השמאלניות שלהם, זה הכל. אולי הם יודעים איך לחבר מילים בצורה נחמדה, אבל ספרות רצינית היא הרבה יותר מזה. הרומנים שלהם מלאים בשנאה עצמית, ריקנות וייאוש. הדמויות שלהם מתביישות להיות יהודיות. בספרים ובסרטים שלהם אין אלוהים, או שיש אל אכזרי הנתון לביזוי.

יש הרבה סופרים ואומנים בישראל שמחזיקים בדעות ימניות וציוניות, אבל הם מפחדים לגלות את דעותיהם. אם הם ימניים מדי או רואים את המתנחלים באור חיובי, התקשורת והברנז"ה יקבור אותם. בצד שני, אם אנחנו מוציאים ספר לאור באופן עצמאי, ציבור יחסי קטן קונה אותו. רוב הליכודניקים והרבה דתיים-לאומיים מעדיפים את הספרים וסרטי המתח שבאים מאמריקה, וחרדים וחרד"לניקים לא אכפת להם כלל מספרי רומן או סרט. מדוע להתאמץ לכתוב ספר או להפיק סרט שאף אחד אינו מעוניין לראות? אנחנו עצמנו לא מעריכים את הסופרים והאומנים של הציבור שלנו. לצערנו הרב, הרבה מן העורכים של העיתונות שלנו, ושל המנהיגים הפוליטיים שלנו, של המורות לספרות באולפנות שלנו, גם מאמינים שהסופרים הטובים בארץ הם אלילי השמאל. גם הם ספגו את שטיפת המוח של התקשורת העולמי וחושבים שהייאוש והחושך הם ספרות אמתית, וחושבים שאומנות מיוסדת על ביקורת, על ציניות, ועל הריסת כל דבר קודש, היא אמנות משובחת. ואם יש קצת פריצות כתבלין פיקנטי, אז זו ספרות ואומנות בשיאה.

יש לנו רק את עצמינו להאשים. מעבר להערכה לזמרים של המגזר הדתי, אנחנו מעולם לא טרחנו לכבד ולהוקיר את הסופרים והאומנים שלנו. בעזרת השם האסימון יתחיל ליפול והשינוי הנדרש בדרך. הספרות של עם ישראל, עם הספר, היא לא רק תורה. הרב קוק מדגיש את תפקידה החיוני של הספרות בהבאת גאולה לעולם: "הספרות תתקדש וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות – הרמת היסוד הרוחנית בעולם בכל עילויו". ("אורות התחיה", פ' ל"ז; ראה גם אורות התשובה ט"ו, י"ב). כן יהי רצון.