סיפורו של נעדר - יחידת הכלבנים לישראל

ייעוד: להגביר את ההבנה ההדדית בקרבנו, ולאפשר שיח מיודע ומעמיק יותר בין קבוצות ומגזרים שונים בחברה הישראלית.

מטרות: להציע כתבות דיוקן, להביא שיחות קבוצתיות בסביבה הטבעית ולתעד אירועים המערבים את מי שגר (בהווה או בעבר) ברחבי יו"ש או משרת באזור.

גישה: נקודת מבטי תהיה תמיד אישית, על רקע מכלול התפיסות והכישורים שאני מביא. אין לי כל כוונה לשפוט או להעריך "חיצונית" מחשבות או מעשים כלשהם. אני מבקש לשקף הוויות וחוויות באופן רגיש, מורכּב ואמין. אשתדל לכתוב תמיד "בגובה העיניים", מתוך שאיפה כנה להקשיב ולהבין.

והפעם: סקירה על "יחידת הכלבנים לישראל" (יכ"ל) שמרכזה בכלבייה בכפר תפוח, והדגמת פעילותה המבורכת.

פעילות מקדימה

בשעות אחר הצהריים של יום רביעי, המוקד של יחידת הכלבנים האזרחית החליט לסווג אירוע שהתקבל מוקדם יותר כ"אירוע של נעדר בסיכון גבוה ביותר". בהתאם לכך, ולאחר אישור המשפחה, דוברוּת היחידה הפיצה ברשתות החברתיות את תמונתו ואת הפרטים המזהים.

בסביבות השעה שש ורבע בערב, הוחלט להקפיץ ארבעה כלבי הצלה, כלב גישוש וכלב גוויות – מתוכם ארבעה מהכלבייה בכפר תפוח. במקביל הוקפצו כלבנית וכלב מתל אביב, צוות תשאול מירושלים, צוות עזר מנתניה, ועוד שלושה אנשי צוות מבית שמש. סדר הכוחות כלל בסופו של דבר שלושה כלי רכב, שישה כלבים ואחד-עשר אנשי צוות.

לקראת השעה שמונה בערב הוקמו חפ"ק מאולתר ונקודת כינוס לכל הכוחות בתחנת הדלק בצומת הכניסה המרכזי של העיר. במקביל נפתחה האפליקציה של היחידה לתיעוד מסלולי הסריקות של כל צוות מחפש.

היציאה לשטח והחיפוש הכלבני

יצאתי עם ידידי, אהרן שטרייכר – הדובר המיתולוגי של יכ"ל – לחיפוש נעדר באחת הערים בצפון הארץ. תפקידי המיועד: תשאול אנשים הנוגעים לעניין, כדי לכוון את החיפוש ולהביא לאיתור הנעדר.

דמדומים. אנו מצויים בעיצומו של החורף, מתכרבלים במעילים. יחזקאל [שם בדוי] יצא מהסנטוריום הפתוח שבו הוא מתגורר מזה כארבע שנים ביום ראשון אחרי הצהריים – לפני שלושה ימים תמימים – ומאז נעלמו עקבותיו.

הגענו אל המוסד, השוכן בראש גבעה בבניין רחב ידיים המוקף בגדר אבן, בליווי שני כלבנים מנוסים ומסורים: משה בנימיני וצבי וויטי, השוכנים בכלבייה בכפר תפוח. הם נהגו את הכלבים טדי וזלמן, כלבי הצלה – פשפוש באוויר (המזהים בני אדם באמצעות הבל פה הנישא ברוח).

משה מספר על פרק הזמן שחלף מתחילת החיפושים של הכלבנים ועד לסיומם: "אנו מגיעים לקצה החוט שהוגדר על ידי מפקד היחידה – מבנה הסנטוריום. מתברר במהרה כי חיוני להפעיל כלבים בשטחים טרשיים מסולעים, וחרוצים כאלה.

צבי ואני מחלקים בינינו גזרות – אני וטדי לוקחים על עצמנו את הצד השמאלי מכיוון היציאה; צבי וזלמן – את הצד הימני. עידן ואהרון יוצאים למשימתם. בינתיים, אני מחזיק ברצועה, וטדי מושך אותי לעבר השדות החשוכים. אחרי מטרים ספורים, אני משחרר את טדי ומורה לו להתחיל בחיפוש. טדי רץ כחץ מקשת, כאחוז אמוֹק, בטוח בעצמו כאילו בעוד שנייה ימצא את הנעדר.

אני ממתין בסבלנות, נותן לו להירגע מעט, ואז אנחנו מקיפים את הגדר הסובבת את הבניין. אחרי כמה עשרות מטרים, אנו נתקלים בשער חלוד, פתוח לרווחה, המוביל לחצר אחורית של הבניין.

החצר נראית נטושה; אני מכווין את טדי, הוא נכנס פנימה ואני אחריו. בתוך החצר אנו מוצאים גרוטאות למכביר, וטדי רץ סביבם תוך שהוא מעיר את החתולים הישנים שנת ישרים. לאחר סיור קצר בחצר, אנו מגלים כמה חדרים נטושים שחבויים מתחת לבניין. בעוד אני מתלבט האם להיכנס לשם, טדי פורץ בסערה לתוכם, ואני בעקבותיו. בתוך החללים האפלוליים, אנו מגלים עשרות פגרי חתולים וציפורים.

ריח חריף של ריקבון נישא באוויר. באטימת האף – לפחות זה שלי – אנו ממשיכים לסרוק. בסיום הסריקה אנו יוצאים לאוויר הצח, נושמים נשימה ארוכה, יוצאים מהפרצה בגדר ומעיפים מבט אחרון פנימה כדי לוודא שלא החמצנו ולו מילימטר אחד במהלך הסריקה.

אני מעודד את טדי, ואנו ממשיכים בסריקה בתנועת זיגזג, נגד כיוון הרוח, כדי להקל עליו בהרחה. לאחר סיום הסריקה בשדה, אנו עוצרים להפסקה קצרה, נחים, שותים, ואז – ממשיכים בסריקות. אנו מזַכים תא שטח נוסף, שחלקו מישור וחלקו ערמות פסולת. טדי מביט בי בעיניים כָּלוֹת, כאילו הוא מבין את המצב. אני מלטף אותו בעדינות ובחיבה.

בשלב הזה, גם אני מתחיל להתעייף [...]. אנחנו אוגרים מעט כוח, ואני מעודד את עצמי שבמהרה נמצא את הנעדר. אני שולח שוב את טדי, ואנחנו ממשיכים בסריקות. כאן כבר השטח סבוך פחות, אבל מלא בבורות. שמץ של ייאוש נתגנב לליבי, אבל אני מזכיר לעצמי שאם אפסיק לחפש ואלך לישון, ייתכן שמישהו כאן בשטח – שהלך גם הוא לישון, או אולי נפגע באופן כלשהו – לא יתעורר לעולם [...]. אני נושא תפילה שמישהו – מישהו – יאתר כבר את הנעדר... ואז, לאחר דקות ספורות של סריקה, מתקבלת הידיעה [...]".

העבודה המסורה של הכלבנים – שבמקרים רבים הם אלה המגיעים לנעדר, ולא פעם אף מצילים חיים – אִפשרה במקרה הזה לסרוק ביעילות שטחים סבוכים נרחבים, ואף לשחרר צוותים לפעילוּת נוספת.

התשאול והיציאה לחיפוש הרגלי

התחושה הייתה של בית רפאים. קולנו הדהד במסדרונות, עד שהאחות הראשית יצאה אלינו, והזמינה אותנו למשרדה, השוכן במבנה קטן בקִדמת הבניין הראשי.

מסתבר כי יחזקאל כמעט שלא יצא מפתח המוסד, כפי שהאחות הראשית הסבירה, במבטא רוסי כבד: "הוא לא מכּיר את הסביבה; לא יודע אפילו לנסוע באוטובוס לבד, לא מסתדר. הוא חשש אפילו להוציא את האשפה אל המכולה שמחוץ לגדר". בניגוד ל"דיירים" אחרים, שיוצאים לעבוד במפעלים מוגנים, יחזקאל עובד בתוך גבולות הבית כעוזר בחדר האוכל.

ביום ראשון, הצוות ראה את יחזקאל בשעה שלוש ושלושים אחר הצהריים. מאחר שלא הגיע לארוחת הערב בשעה חמש ושלושים, נערכו אחריו חיפושים, לפי הנוהל. הוא לא נמצא, והדאגה לשלומו גברה. בבירור עם הדיירים, היו מי שסיפרו שיחזקאל הכריז שהוא יוצא לקנות לידידתו גלדיולה [שם בדוי], הדרה במוסד יחד איתו, פיצה. "מה פיצה?", הם שאלו – "פיצה, גלדיולה", הוא השיב.

"האם יחזקאל מסתדר אם אנשים?", אני שואל – "יחזקאל, כמו רבים מעמיתיו הדיירים חולה סכיזופרניה, מסתדר עם אנשים, כולם אוהבים אותו [...]" – "כיצד נזהה את יחזקאל?" – "הוא לבש כובע מצחייה ספורטיבי, מעיל אפור ומכנסי ג'ינס כחולות, ונעל נעלי ספורט. אין לו תיק, כי הוא לא יוצא מגבולות המוסד. אין לו טלפון נייד, והוא לא מבין בדברים כאלה" – "יש בקִרבת מקום פיצריות?" – "אין פיצריות בסמוך לכאן, רק בעיר עצמה" – "והוא לא יצא אף פעם לקניות?" – "לא, אף פעם. מדי פעם, הוא ביקש מדיירים לקנות לו סיגריות, עוגיות וקולה מדמי הכיס שקיבל".

תחושתי הייתה שלא מדובר במקרה אובדני. לפי החלטתו של מייק – מפקד היחידה – הכלבנים נותרו בסביבת המוסד וגיששו את דרכם באפלה במורד הגבעה הטרשית. אנחנו החלטנו לעשות את דרכנו בכביש הצר המוליך ממורד הגבעה לכיוון העיר – בדרך המלך מבחינת יחזקאל, ולא בתוך השדות.

המשכנו בכביש עד לצומת דרכים, שבה ממוקמת "פיצוצייה". בדלפק ניצבה בחורה צעירה. כאשר הצגנו לה את תמונתו של יחזקאל, היא התבוננה היטב בתמונה והשיבה כי היא מכּירה רבים מהדיירים במוסד, "אבל את זה אני לא מכּירה". אין פלא בכך, שהרי יחזקאל לא יצא מגבולות הבית. עמדנו בצומת, עובדי עצות. מאחר שהזכרנו פיצה, המוכרת פנתה אלינו שוב ואמרה שבצומת הבא ישנה אכן פיצרייה.

מיהרנו לפיצרייה, הממוקמת שני רחובות משם, קרוב לשעת הסגירה. העובדים התבוננו בתמונה ואמרו שהם חושבים שאכן הנעדר היה שם בתחילת השבוע – "איכשהו, הוא נראה מוכּר". הם לא יכלו למסור לנו פרטים נוספים, אבל ציינו שיש פיצרייה נוספת שני רחובות מכאן.

הזדרזנו לשם, אבל המוכר לא זיהה את יחזקאל, ולא יכול היה למסור לנו מידע נוסף. לא נותר לו אלא לאחל לנו "בהצלחה". מכאן, דרכנו לא הייתה ברורה: האם יש פיצרייה נוספת בסביבה? השעות נקפו, והחנויות נסגרו בהדרגה.

התחושה העמוקה הייתה שיחזקאל נמצא בסביבה, אבל התקשינו להצביע על הכיוון שבו הלך, ועל קורותיו בימים האחרונים. אחרי הכול, כמי שסובל מדמנציה – כפי שהתברר בעשרות חיפושים – הוא עלול לאבד את דרכו, ולהלך ללא מטרה ברורה.

מעט לפני השעה אחת-עשרה, הטלפון הנייד של אהרן צלצל. על הקו היה מייק, מפקד היחידה: "אזרח מסר לנו זה עתה הודעה כי יחזקאל נראה בחצר כולל של אחד הרבנים [הנחשב לאחד המקובלים הגדולים בעירו, והידוע כמחזיר בתשובה, משקֵם צעירים במצוקה ועבריינים שהשתחררו מבית הסוהר, ואוסף לחיקו דיירי רחוב ובני אדם אחרים המצויים במצוקה].

בדיקה בשטח המידע הטלפוני

חזרנו בזריזות לרכב, ושמנו פעמינו לכיוון הכולל. כאשר נכנסתי לאולם הישיבה המאולתרת – וחלפתי על פני השולחן העמוס דברי מאכל, שתושבי האזור תרמו לדיירים הנזקקים – מצאתי גברים ישובים בחבורות קטנות מסביב לשולחנות ולומדים דף גמרה.

הצגתי בפניהם את תמונתו של הנעדר אך ללא תגובה מצידם. לאחר דקות ארוכות, אחד היושבים מסביב לשולחנות ביקש לראות שוב את התמונה. הושטתי לו את הטלפון הנייד, והוא פנה לחברים ושאל: "אתם לא מזהים אותו? נראה לי שהוא הסתובב כאן לפני כמה ימים". חושיי התחדדו, אבל מכיוון שעבר זמן רב, לא היה ברור לי אם הוא שוהה עדיין בסביבה, או הלך – מתוך בלבול, או חוסר הכּרה – למקום אחר, לא נודע.

איתור הנעדר והשיבה הביתה

יצאתי אל אהרון, שנותר בפתח המתחם, תוך שהוא חש מידה מסוימת של רתיעה למראה הסביבה ולגבי האנשים המאכלסים אותה. אהרן העיר כי הסתכל מסביב וראה שאנשים ישנים על מזרונים באולמות ובחדרים שמסביב לחצר.

פניתי לעבר האולם מימין לשער הכניסה. בפתח קיבל את פניי אדם מבוגר, לבוש למחצה. על הרצפה, מכוסים בשמיכות, היו מוטלים אנשים נמים את שנתם. הצגתי בפני האדם בכניסה את תמונתו של הנעדר, ושאלתי אם אולי ראה אותו.

"יחזקאל?", הוא שאל – "כן, יחזקאל", עניתי – "יחזקאל סוליימן?" – "יחזקאל סולמיין?" – "יחזקאל סוליימן???" – "סוליימן"!". למרבה ההפתעה, הוא הצביע על המזרון למרגלותיו: "סוליימן, סוליימן... באו לקחת אותך". ראשו של סוליימן הזדקר בפתאומיות מתוך השמיכה. הוא הביט בי בעיניים משתאות: "אמרת יחזקאל סוליימן" – "כן, סוליימן" – "אבל זה אני, זה אני סוליימן" – "יאללה, סוליימן, קדימה, תתלבש. באתי לקחת אותך הביתה" – "לא הביתה, למוסד!" – "כן, למוסד" – "אני מתלבש, אני מייד מתלבש", אמר וקפץ כנשוך נחש – "תתלבש... נלך" – "לגלדיולה, נלך לגלדיולה?" – "לגלדיולה. יש פיצה?" – "פיצה? אכלתי פיצה!".

יחזקאל מחייך אליי חיוך גדול: "איפה הייתם? חיכיתי לכם הרבה זמן!" – "כן, התעכבנו קצת, אבל בסוף הגענו; קח את הדברים ובוא, ניסע מכאן" – "אבל אין לי דברים" – "אז בוא בלי דברים. לא נורא. תחזור הביתה למיטה" – "למוסד" – "כן, למוסד".

אנו נעים לעבר הרכב, יחזקאל מדדה אחרינו. אני מנחה את אהרן לשבת מאחור, לצידו של יחזקאל, "מי יודע מה הוא עשוי לעולל". אנחנו משייטים לעבר המוסד – כן, המוסד! שקט מתוח. "איפה היית כול הימים האלה, איפה הסתובבת?" – "אני יודע? פה ושם" – "קנית פיצה?" – "גלדיולה, פיצה". ברור שלא נוכל להוציא ממנו מידע נוסף כלשהו.

אנחנו עולים במעלה הגבעה, יחזקאל נִדרך, אבל ניכּר שכוחותיו אזלו. בשער הכניסה, מקבלים את פנינו משה וצבי, והכלבים זוקפים את אוזניהם. חיוך נסוך על פניהם, עם ההבנה שבזה תם החיפוש, והם יכולים לחזור – שבעי רצון – אל המיטה הקורצת בכלבייה בכפר תפוח.

יחזקאל מתקשה לצאת מן הרכב. אהרן תומך בו ומוביל אותו בצעדים מתונים אל תוך החצר. האחות הראשית והמטפלת האישית ממהרות להקביל את פנינו: "מה, איך מצאתם אותו?" – "הוא נמצא".

המטפלת המסורה אוחזת בידו של יחזקאל ושואלת בחיבה: "יחזקאל, מה נשמע, איך אתה מרגיש, אתה זוכר אותי?" – "איך אני יכול לזכור אותך, עבר כל כך הרבה זמן". עננה קלה יורדת על פניה של המטפלת, אבל נעלמת במהרה – ככל הנראה מתוך הרגל והיכּרות עם האנשים המסורים לטיפולה. אנו מעלים את יחזקאל במדרגות – לאט ובטוח – אל חדרו בקומה השנייה. "גלדיולה – אני אלך לגלדיולה" – "מחר, גלדיולה ישנה, עכשיו למיטה" – "טוב, מחר, גלדיולה ישנה, למיטה".

אנו מסייעים ליחזקאל להיכנס למיטה, בחדר החמים והמוכּר לו. "טוב, ליל מנוחה – אבל לא לצאת יותר – אין יותר פיצה" – יחזקאל מהנהן, ומגיב בחיוך ממזרי: "גלדיולה, פיצה".

סוף מעשה

אנו חוזרים אל החפ"ק. כאן מתאספים כל המתנדבים שהגיעו מקצות הארץ כדי לקחת חלק בחיפושים.

זהו הזמן לסיכום ולהפקת לקחים: "המבצע הסתיים לשביעות רצון מלאה".

מפקד היחידה והמתנדבים מתפנים לסעוד את ליבם. האווירה נינוחה ונעימה... אנו מתפזרים בלחיצת ידיים ובטפיחה על השכם: "עבודה טובה!".

השעה שתים‑עשרה ושלושים. הכלבנים שבו לבסיסם בכפר תפוח בשעה אחת ארבעים-וחמש לפנות בוקר. שינה נעימה, עד להקפצה הבאה.

יחידת הכלבנים לישראל

מפקד יכ"ל, מייק גוזובסקי, נולד ברוקאווי, ניו-יורק: "גדלתי במשפחה דתית, הקטן מבין שישה ילדים. היינו היהודים והלבנים היחידים בשכונה שכול היהודים ברחו ממנה, ואפשר לומר שגדלתי עם שחורים ועם היספאנים". אביו של מייק היה חוזר בתשובה, אבל גם מדען ומהנדס. מייק גדל להיות "ציוני נלהב".

אחיו הגדול סטיבן הוא שהביא לראשונה הביתה ספרים של הרב מאיר כהנא. עם הזמן, הוא נשאב לפעילויות של "הליגה להגנה יהודית". ב-1982 עלה ארצה במסגרת תוכנית מתנדבים.

ב-1991, לאחר הקמת ישיבת "הרעיון היהודי" בכפר תפוח, מייק חזר לארצות הברית כדי לעשות נפשות לתנועת כהנא חי ולגייס כספים בעבורה.

לאחר רצח הרב בנימין זאב כהנא, בסוף 2000, חזר ארצה. בתקופה זאת – שבה "האינתיפאדה השתוללה, יהודים נרצחו, והממשלה תכננה למסור את השטח לערבים" – מייק הגה את הרעיון להקים בכפר תפוח, שבו התיישב עם גרעין של חברי "כהנא חי", ובהם גם הרב בנימין כהנא – מערכת הגנה על היישובים ביהודה ושומרון, שאותו כינה "הגדוד העברי".

"הגדוד" היה אמור לגייס מתנדבים כדי למנוע חדירות של מחבלים לישובים, ולאפשר המשך קיום יהודי – ולו חלקי – ביהודה ושומרון, במקרה שממשלת ישראל תחליט על נסיגה חד-צדדית מהאזור. אולם בשל התנגדות רשויות הביטחון, ניסיון זה לא עלה יפה.

לאחר זמן, מייק נתקל בכתבה בעיתון שכותרתה: "כלבים יכולים להציל חיים". בכותרת המִשנה נכתב בין השאר: "'אם היו מכניסים את הכלבים לפעילות שוטפת בכל יחידות המשטרה, כפי שנהוג בעולם', אומר כלבן ותיק, 'היינו יכולים למנוע אסונות'". מייק נדלק על הרעיון.

היחידה התחילה עם שלושה כלבים שהובאו מחו"ל; מאז הוכשרו ונמסרו מאות כלבי שמירה והגנה לאנשי ביטחון, רבש"צים ומשפחות ברחבי הארץ.

בעלון לקראת הקורס הראשון נכתב: "נפתחה ההרשמה לקורס מאבטחים וכלבנים [...]. הקורס יתקיים בגבעת תפוח מערב. לידיעתכם, אפשר להציל נפשות ולמנוע פיגועים וחדירות של מחבלים לתוך יישובים על ידי הפעלת צוותי מאבטחים עם כלבים מאומנים".

התפתחות היחידה – חיפוש הנעדרים

מה שהחל כרעיון שמטרתו לספק הגנה לתושבי יהודה ושומרון מפני חדירת מחבלים על ידי אילוף כלבי הגנה וביטחון, התפתח לכדי עולם שלם של התנדבות והצלה ברחבי הארץ. לדברי מייק, "אני מחפש נעדרים ומאלֵף כלבים כדי להגן על יישובים בין השאר בגלל העבר שלי עם הרב כהנא. הרב לימד אותנו לאהוב יהודים במעשים, לא בדיבורים, ואת זה אנחנו ממשים ביחידת הכלבנים. זוהי הצלת חיים יומיומית, בלי חשבונות".

"יחידת הכלבנים לישראל" (יכ"ל) עוסקת כיום במשימות הבאות: "הגנה על יהודים עם כלבי ביטחון; איתור נעדרים עם כלבי הצלה; איתור וחילוץ נעדרים מאתרי הרס; חינוך בנושא כלבי עבודה והצלת נפשות לציבור הרחב ולחיילי צה"ל; תוכנית שמירה על בתי ספר ויישובים; תוכנית העשרת נוער בסיכון והכשרתם להיות כלבנים ולהציל חיים; מתן בית חם לחיילים בודדים המסייעים בחיפוש אחר נעדרים; גיוס מתנדבים מרחבי העולם העולים לארץ-ישראל, במסגרת יחידת הכלבנים".

מתנדבי היחידה הם בחלקם חיילים בודדים, נערים בסיכון, ומתנדבים צעירים מהארץ ומחו"ל. לדברי מייק, "ברחבי הארץ קיימים כ-200 מתנדבים, עשרות בודדות מהם פעילים בגרעין הקשה, חלקם עם כלבים, חלקם ללא כלבים.

על פי פקודת המשטרה, "נעדר" הוא "כל אדם שהיה אמור להגיע לביתו או לכל מסגרת אחרת שהוא לן בה, ולא חזר לאותה מסגרת במשך זמן סביר, ומקום הימצאו אינו ידוע, לרבות מטייל שלא הגיע ליעד המתוכנן".

"נעדר לטיפול מיידי" מוגדר כנעדר השייך לקבוצות הבאות: קטינים עד גיל 12; קשישים מעל גיל 70; חולים ומוגבלים הזקוקים לאשפוז או לטיפול תרופתי שבלעדיו חייהם בסכנה; חולי נפש המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים; אנשי כוחות הביטחון – כגון חיילים ואנשי משטרה – וכל אדם אחר שקיימת סכנה לחייו".

 *********

שימו לב: 
תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.