וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג
הרבה אמונה דוחה הרבה מן החושך
במכת "ארבה" פרעה מציע למשה לצאת ממצרים בלי הילדים. משה דוחה את ההצעה, ומובן למה בני ישראל לא מתרעמים על משה שמתעקש ולא מתפשר. הם מבינים שבכל מחיר לא מוותרים על הילדים, אפילו לא למען החופש. אבל לפני מכת "חושך" זה לא כל כך פשוט. פרעה מציע לבני ישראל לצאת ממצרים עם הילדים, אבל בלי הצאן והמקנה. אם כן, למה לסרב להצעה הזאת?
מתברר שמשה לא רק מסרב להצעה, אלא גם מוסיף ואומר לפרעה: "לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה" - "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת". בני ישראל עלולים להתרעם על משה כשם שהתרעמו בתחילה ולומר לו שהוא זה שגורם לצרות שלהם. אבל הם מפיקים מעצמם כוחות אמונה גדולים ולא מתרעמים על משה כבתחילה, כאילו הוא מאריך את גלותם וסבלם.
לפני מכת "בכורות" נדרשים בני ישראל לכוח אמונה חזק מאוד. הרי משה בעצמו תמה ואמר לפרעה: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?". והנה משה דורש מבני ישראל לזבוח את תועבת מצרים לעיניהם, ולריח אפם. הם נדרשים לסחוב ברחבי העיר את האליל של מצרים, ולצלות אותו ביחד בשעה אחת. באופן שכל מצרים מריחה את ריח הצלייה. והם עומדים בזה. וזה מבחן האמונה הגדול.
אבות מלאכה בסלטי השבת
המשנה במסכת שבת (פרק ז ב) מונה 39 אבות מלאכה. בדרך כלל אנחנו מתעסקים עם מלאכת הבישול או המבעיר. הכנת הסלטים בשבת מאפשרת לנו ללמוד על כעשרה מאבות המלאכה הללו, כיוון שחכמינו לא אסרו עלינו את הכנת האוכל, משום עונג שבת, אבל לימדו אותנו את הגבולות של המותר והאסור. חשוב מאוד לשים לב להלכות הללו ולשנן אותן, כי אלה הלכות הנצרכות בכל שבת, וטעות בהן עלולה להביא את האדם ממצב של מותר למצב של חילול שבת.
במסכת שבת (קיט) מספרת הגמרא על חכמי ישראל, שהיו משתדלים להכין את כל צורכי השבת – כולל הסלטים – מערב שבת. ובאמת כך ראוי לנהוג. כי בכך מצמצמים את הסיכוי לטעות ולחלל שבת. "רַבִּי אַבָּהוּ - הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתַּכָּא דְּשִּׁינָא, וּמוֹשִׁיף נוּרָא (היה מלבה את האש בגחלים). רַב עָנָן - לָבִישׁ גּוּנְדָא (היה לובש סרבל לעבודה בשעה שהיה מכין הכנות לכבוד שבת). רַב סַפְרָא - מַחְרֵיךְ רֵישָׁא (היה חורך ראש כבש להכשרתו). רָבָא - מָלַח שִׁיבּוּטָא (מולח את הדג, לא מחמת כשרות אלא לתת לו טעם טוב). רַב הוּנָא - מַדְלִיק שְׁרָגֵי (מכין את נרות שבת). רַב פָּפָא - גָּדִיל פְּתִילָתָא (מכין את הפתילות לנרות). רַב חִסְדָּא - פָּרֵיס סִלְקָא (חותך את התרד לסלט). רַבָּה וְרַב יוֹסֵף - מְצַלְחֵי צִיבֵי (מכינים זרדים לאש). רַבִּי זֵירָא - מְצַתֵּת צִתּוּתֵי (מצית את האש בעצים דקים). רַב נַחְמָן בָּר יִצְחָק - מְכַתֵּף וְעָיֵיל, מְכַתֵּף וְנָפֵיק (היה נושא את מצרכי השבת על כתפו לתוך הבית). אָמַר: אִילּוּ מִקַּלְעִין לִי רַב אַמִי וְרַב אַסִי, מִי לָא מְכַתֵּיפִינָא קַמַּיְיהוּ? וְאִיכָּא אָמְרִי, רַב אַמִי וְרַב אַסִי מְכַתְּפִי וְעָיְילִי מְכַתְּפִי וְנָפְקִי, אָמְרִי, אִילּוּ מִקְלָע לָן רַבִּי יוֹחָנָן, מִי לָא מְכַתְּפִינַן קַמֵּיהּ". אמר רב נחמן, שהיה ריש גלותא: אם היו באים רב אמי ורב אסי, לא הייתי טורח לפניהם? ורב אמי ורב אסי היו גם הם טורחים לשבת ואומרים: אם היה בא רבי יוחנן לא היינו טורחים לפניו?
הגמרא (שבת עד ע"א) אומרת כי בורר היא מלאכה שיש בה גם דברים מותרים, גם דברים אסורים וגם דברים שהעושה אותם חייב חטאת. אחרי דיון ארוך אומרת הגמרא כי מותר לברור אוכל כדרך אכילה. דהיינו, כשם שהאוכל לוקח את האוכל ומניח את הפסולת, כך מותר לברור אוכל מתוך פסולת. לברור כדרך אכילה, ולא בנפה או במסננת. לברור תוך כדי אכילה, ולא שעה לפני האכילה. אמנם אם בוררים סמוך לארוחה – זה נקרא דרך אכילה.
אעפ"כ מותר לאדם לקלף תפוז או קלמנטינה, מלפפון או שום, שקד ואגוז, ולמרות שבקילוף אדם מוציא את הפסולת ולוקח את הפנים האכיל, אין זה נקרא בורר אם עושה זאת תוך כדי אכילה, שזו היא דרך האכילה. וכן כתב הרמ"א: "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי" (שכא וראה ביאור הלכה שם). ומותר להוציא את העלים המעופשים שנמצאים לפעמים בשקית חסה על העלים הנקיים שבתוכה, שהם כמו קליפה המותרת (שו"ת "קול אליהו", שבת שלט).
אסור לקלוף בקולפן, כיוון שהוא הכלי המיועד לכך. וגם כשמותר לברור - אסור לעשות כן בכלי. ולכן אע"פ שמותר לקלוף כי זו דרך אכילה - אסור לעשות כן בכלי המיועד לכך, דהיינו בקולפן. וגם ביום טוב אסור בכך (תקד ס"ע ג), אלא רק כשעושה שינוי.
לכן בסכין שמיועד גם לחיתוך וגם לקילוף - מותר לקלף. אבל קולפן, שהוא כלי של קילוף, אסור. ומכיוון שאין אפשרות לקלף בשינוי בקולפן, אלא רק בדרך הרגילה שלו - אסור להשתמש בקולפן בשבת וביום טוב. לכן מי שרוצה לבשל ביו"ט תפוח-אדמה, אסור לקלפו בקולפן (ועיין שו"ע תקו ס"ע ב בעניין ניפוי קמח, ועיין בביאור הלכה סי' שכ"א ד"ה מידי דהוה אבורר שמסתפק אם סכין מיוחד לקילוף או לקיצוץ אם מותר. "קול צופייך" במדבר תשס).
כתב הבן איש חי: "מכלל אבות מלאכות הנהוגות אצל האדם תמיד היא מלאכת הטוחן, ויש לה תולדות הרבה שהם מצויים לפני האדם ועוסק בהם בימי החול, ולכך צריך לו זכירה גדולה שלא ישכח ויעבור עליהם" (בא"ח משפטים ש"ש א). ובגמרא (שבת עד ע"ב): "אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן". רב פפא אומר כי מי שקוצץ עלי תרד – חייב משום טוחן. רב מנשה אומר כי מי שמפרק עצים עבים לעצים דקים גם חייב משום טוחן.
רש"י במקום מסביר שלא מדובר על חיתוך סתם שאסור, אלא על חיתוך דק. גם בתרד וגם בעצים. וכן נפסק בשו"ע (שכא יב) "המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן". על כן כשחותכים סלט ירקות בשבת, יחתוך את הירקות לחתיכות גדולות מעט ממה שרגיל לחתוך בחול, דהיינו כל חתיכה בגודל ס"מ בערך. במיוחד יש להיזהר בשום ובצל שנוהגים לקצוץ אותם דק דק.
איסור טחינה אינו אלא בגידולי קרקע, ולכן מותר לחתוך בשר מבושל, צלי, ביצה או גבינה דק דק לצורך אותו היום ואין בהם טוחן. ובלבד שלא יפורר או יגרור את הגבינה בקוצץ ירקות או במגרדת כפי שעושים בחול, אפילו בשביל לאוכלה מיד, שנראה כ"עובדין דחול". אבל מותר לגרר את הגבינה בסכין וכד' שאינו כדרך שעושים ביום חול (בא"ח משפטים ג. ועיין במש"ב ס"ק מ"ה ובביאור להלכה ד"ה מידי דהוה. ועיין בביאור הגר"א ס"ק י"ג ומג"א ס"ק י"ב).
אבל אסור לחתוך בשר חי על מנת להאכיל בו עופות או דגים, כי הוא לא ראוי לאכילה כשהוא חי (שו"ע שכא ט). אבל מותר לפורר הלחם דק דק לפני התרנגולים ועופות שבבית שמזונותם על האדם, הואיל דנטחנה התבואה קודם עשיית הלחם, דאין טחינה אחר טחינה (רמ"א סי' שיח סעי' יב. בא"ח משפטים א).
כשם שמותר לברור דרך אכילה, כך מותר לטחון דרך אכילה, שהרי בשעת האכילה האדם טוחן את האוכל בפיו קודם האכילה ומותר. וכתב הרשב"א (שו"ת חלק ד סימן עה) "מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפילו לבו ביום, ולאחר שעה", אבל אם מחתכו דק דק לאוכלו מיד – מותר. וכן דעת הרא"ש (סי' ה) המובא בבית יוסף.
השו"ע לא קיבל את דעתו ולא התיר לקצוץ ירקות דק דק סמוך לארוחה. אבל בכמה מקומות נהגו להכין סלט דק דק סמוך לארוחה, "ובמקום שנהגו היתר - אין למחות בידם, ורק צריך להזהירם שלא יעשו כן, אלא לאכול לאלתר או לסעודה שהיא סמוכה תוך שעה אחת. ופה עירנו בגדאד נוהגים היתר לחתוך דק דק, שעושין סלאט"ה מפירות וירקות בשבת, וצריך להזהירם שלא יעשו לצורך סעודה אחרת, שהיא אחר שעה אחת" (בא"ח ש"ש משפטים ב). וכיוון שיש מתירים אם אדם אוכל אצל חברו ומגישים לפניו סלט דק, לא ישאלנו ולא יימנע מלאוכלו, כיוון שלדעת הרשב"א דבר זה מותר, ועל כן אין לאסור את אכילתו.
אמנם אם קצצו את הסלט באמצעות כלי, אסור לאוכלו. כשם שבבורר התירו דרך אכילה, אבל לא התירו אם בררו את האוכל בכלי, כך הדין גם בטוחן. לכן אין להשתמש במגרדת או בקוצץ ירקות ידני (סלייסר), כי זאת דרך טחינה ולא דרך אכילה.
לדעת רב יהודה (שבת קמא ע"א) מותר לרסק גרגיר פלפל בקת הסכין לצורך הסעודה שהוא אוכל או עומד לאכול מיד, ואע"פ שהוא משתמש בכלי, אין זה הכלי המיועד לטחינה. אבל לרסק אותו בעלי ובמכתש – אסור. וכך פסק ה"שולחן ערוך" (שכא סעיף ז): "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה". ואם טוחנו במכתשת – חייב חטאת (משנה ברורה סימן שכא ס"ק כג).
ולכן אסור להשתמש בפלפלית, שהיא כמו מלחייה המכילה בתוכה גרגירי פלפל שחור שלמים, וכשרוצים להשתמש בה מסובבים אותה והגרגירים נטחנים ונופלים על האוכל. שגם מי שהתיר לטחון מיד כדרך אכילה, לא התיר שימוש במכשיר המיוחד לכך, אף שהוא ידני ואין בו שום דבר חשמלי.
מריסוק גרגירי הפלפל בקת הסכין למדו כי מותר לרסק בננה לתינוק בקת הסכין לפני האכילה בשבת, כיוון שאינו דרך טחינה. ובלבד שמכינים לו את האוכל תוך כדי אכילה או תוך שעה לפני האכילה - מותר. ואסור להכין לו אוכל במגרדת וכד', אע"פ שהיא ידנית, שזו היא דרך טחינה ולא דרך אכילה.
אסור לרסק במזלג תפוח-אדמה לפני האכילה, כיוון שזו היא דרך הטחינה. ואע"פ שבדרך כלל בימי החול מרסקים תפוחי-אדמה באמצעות מיקסר, לפעמים מרסקים כמות קטנה של תפוחי-אדמה במזלג, ולכן אסור לעשות כן בשבת.
ובעניין זה סיפר הרב זצ"ל: פעם התארחתי בסעודה שלישית אצל תלמיד חכם חשוב, שהיה נוהג לאכול אצלו הרב הגאון שהיו קוראים לו "סבא קדישא", הוא רבי שלמה אלעזר אלפנדרי זצ"ל. בשולחן היה סלט של סלק אדום, וניכר על הסלק שהוא נחתך דק דק בסמוך לסעודה. שכן אנחנו רגילים לחתוך אותו בערב שבת, ובשבת הוא מאבד את הברק המיוחד שלו. אבל הסלק שהוגש היה מבריק וטרי. שאלתי את בעל הבית: "מה זה?" ואמר לי, שעתה חתכו את הסלק במורג חרוץ – פומפייה.
אמרתי לו: "מחילה, חכם, והרי זה אסור"! והוא אמר לי: "זה מותר"! וכך התפתח לו ויכוח, הוא טען שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בזה היתר, ואני אמרתי שזה איסור "טוחן". בני המשפחה, שהיו תלמידי-חכמים, ניסו לומר כל מיני קולות, אך לא הייתה דעתי נוחה מזה, והוויכוח ההלכתי בינינו נמשך.
תוך כדי ויכוח, הוא יצא מהחדר והשאיר אותי עם בניו שדנו אִתו בהלכה זו. בינתיים הוא עיין בהלכה בחדר השני וחזר ואמר: "אני חוזר בי! זה אסור!". אשתו אז התערבה ואמרה, שאכל אצלה ה"סבא קדישא" ולא אמר כלום.
הסיפור לא נגמר. כנראה שבניו דיברו אִתו על הרב אלפנדרי זיע"א, והוא שינה שוב את דעתו. הלך אותו רב לראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל וסיפר לו את המעשה. אמר לו ראש הישיבה: "תבקש מחכם מרדכי, שיראה לך את המקור לאיסור". בא אלי אותו רב, והראיתי לו את דברי ה"שולחן ערוך". וכשראה זאת אותו הרב, הוא אמר לי: "והרי אנחנו ואבות אבותינו נהגנו בדבר הזה"! אמרתי לו, שאינני יודע אם אבותינו ואבות אבותינו נהגו בדבר הזה ואם בכלל בזמנם הייתה פומפייה. בכל מקרה – הלכה היא הלכה.
הלך אותו רב ושאל כמה וכמה רבנים, ביניהם הרה"ג יעקב עדס זצ"ל, והרה"ג חכם שלום אזולאי זצ"ל, אב"ד העדה המערבית, וכולם אמרו לו שאסור בשבת לעשות כן, כיוון שהוא כלי המיועד לגירוד. חזר אלי ואמר לי את תשובתם, וחזר ושאל איך הרב אלפנדרי זיע"א לא העיר להם כלום. אמרתי לו: "בוודאי שהרב אלפנדרי לא ראה מה שעשיתם במטבח, אלא חשב שהכנתם זאת מלפני השבת".
בגמרא (שבת עד ע"ב): "אמר רב אשי אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך". רב אשי אומר כי מי שמדייק בחיתוך של עצים או של אוכל, שכל החתיכות יהיו באורך שווה – חייב משום מחתך, שהוא אב מלאכה בשבת. ולכן מי שמכין אוכל בשבת, לא יחתוך אותו על-ידי סכינים מיוחדים שחותכים את האוכל בצורות מיוחדות, משולשים וכד', וכן אם הוא חותך בסכין – לא יעשה מהאבטיח או מהתפוח יצירת אומנות בחיתוך מדויק, שכן יש בזה משום מחתך.
יש לנו כלל שכבוש הרי הוא כמבושל. ולכן אסור לאדם לכבוש אוכל בשבת. דבר זה מצוי במי שכובש בביתו ירקות ומוציא אותם מתוך מי המלח בשבת לאוכלם ומוצא שהם לא נכבשו כל צורכם. אם הוא מחזיר את הירק לתוך מי המלח – הריהו כובש בשבת. אמנם אם המלפפון או הירק האחר כבוש כל צרכו והוא מחזירו כדי שלא יכמוש אבל לא להמשך הכבישה – מותר (עיין שכא ב).
כך נפסק בשו"ע "אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל; אלא מטבל כל אחת לבדה, ואוכלה" (עיין שו"ע שכא סעיפים א-ו). על כן כשמגישים צנון או מלפפון לשולחן, צריך להיזהר לא למלוח את הירק לפני הגשתו, כי רגילים לכבוש ירקות אלו וטעמם משתפר במליחה מוקדמת. אמנם מותר למלוח את הירקות הללו תוך כדי אכילה.
לישה שייכת רק בקמח ומים. אבל קמח קלוי לא נילוש, ואעפ"כ אסרו חכמינו ללוש אותו בכמות גדולה כי זה נראה כעין לישה. אלא מעט מעט שנראה דרך אכילה. ואם מערב קמח קלוי במשקה ונוצרת תערובת דלילה, מותר אפילו הרבה, ובלבד שיעשה קצת שינוי שישים את המשקה תחילה (שכא יד).
אמנם בסלט ירקות אין חשש לישה, כיוון שלא מדובר בקמח אלא בחתיכות גדולות. וכן כתב הבן איש חי (ש"ש משפטים יח) "וסלאט"ה שעושין מקשואין או שאר פירות וירקות, כיון דאין חותכים אותם דק דק לא שייך בהו גיבול (לישה), ומותר לעשותם בלילה עבה ואין צריך שינוי, ואף על גב דהמגן אברהם ז"ל החמיר להצריך בלילה רכה ושינוי, העיקר כמו שכתב הטורי זהב, וכן הסכים אליה רבה ותוספת שבת ושאר אחרונים, וכן המנהג פשוט".
אין להכין בשבת סלט ביצים שעשוי מביצים מרוסקות עם בצל ושמן או מיונז, כיוון שהביצה מפוררת לחתיכות קטנות מאוד, ועל-ידי המיונז או השמן נדבקות חתיכות הבצל והביצה לעיסה אחת. ומלבד איסור כעין לישה, עלול להיות בסלט זה גם חשש של טחינה בקציצת הבצל לחתיכות קטנות ובריסוק הביצה על-ידי המזלג. והוא הדין בסלט אבוקדו מרוסק עם ביצים, או בסלט חצילים עם טחינה או מיונז וכד'.
אמנם אם מישהו מתארח אצל אחרים, לא יימנע מאכילת הסלט, שהרי ייתכן שהכינו אותו לפני שבת. ואם הכינו בשבת, יש לסמוך על הדעות שמתירות קציצת הבצל וריסוק סמוך לארוחה. ובעניין חשש לישה ניתן לסמוך בדיעבד על הדעות שאין לישה אלא בדבר שבראשיתו היה כעין קמח (אשל אברהם תנינא, שכא).
אסור להכין סלט חומוס בשבת, הן מצד ריסוק החומוס והן מצד הלישה שיש בערבוב המוצר הסופי שאינו דליל. לעומת זאת מותר להכין סלט דליל בשבת כגון טחינה, אבל יש להיזהר שבמשך כל הכנתו יישאר הסלט דליל, שלא ייווצרו בו גושים של טחינה ומים, ודבר זה נעשה על ידי הוספת מיץ הלימון תוך כדי הערבוב מעט מעט. כמו כן יש לזכור כי גם בסלט זה יש להיזהר לא לקצוץ את שיני השום דק דק, שלדעת ה"שולחן ערוך" יש בזה איסור טחינה.
כתב הרמ"א: "ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה; ומכל מקום המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תבוא עליו ברכה" (שו"ע שכאי ט). ומלאכת ממחק היא החלקה של חומר הסותם חורים. וכגון שיש לו נקב בחבית והוא ממלאו בחומר סותם ומחליק את החומר הסותם מלמעלה. ובאוכלים אין איסור זה ולכן מותר. ורק אם מתכוון ליפות את המאכל – ראוי להחמיר, ואין להחמיר במריחת שוקולד או חמאה ומרגרינה על פרוסת לחם, כיוון שאפשר לאכול אותה גם בלי זה.
מותר לשים על סלט החומוס והטחינה פטרוזיליה ירוקה ופפריקה אדומה ושמן זית ירקרק, אע"פ שבזה הוא מייפה את הסלט, כי אין צביעה באוכלין. ובספר בן איש חי (ש"ש פקודי ג) כתב כי אע"פ שאין צביעה באוכלין – אם אוכל סלט סלק וכונתו "לצבוע - אסור גם באוכלין מאחר דכונתו לצבוע". ולכן אם כוונתו של האדם לצייר על החומוס או על כל סלט אחר באמצעות פפריקה והוא לא מפזר אותה סתם, וכן אם אדם שם על עוגה קרם וכד' ומתכוון לצייר את העוגה בקרם ובסוכריות צבעוניות – הרי זה כעין כתיבה שאינה של קיימא שאסורה לכתחילה.
אחרי קציר החיטים או השעורים או הקטניות, מפרקים את החיטים מהמוץ והתבן והקליפות באמצעות דישה. אעפ"כ מותר לאדם לקלף חיטים מהמוץ שלהם בדרך אכילה, הואיל והוא בשינוי מהדישה הרגילה, והוא מעט מעט תוך כדי אכילה. וכך כתב השו"ע (שיט סעיף ו) "אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו". והסביר הרמ"א כי בשינוי מותר, כיוון שהוא כלאחר יד ודרך אכילה.
בשקדים ובאגוזים יש קליפה ירוקה מעל הקליפה החומה הקשה, ויש מחמירים שלא להוציא את הקליפה הירוקה אלא רק את הקליפה החומה הקשה. כיוון שהוצאתה היא דרך אכילה ולא דרך דישה (משנה ברורה סימן שיט ס"ק כד). ובכל מקרה, אם יש לו גרעינים שחורים או גרעיני אבטיח וכד' שחלקם התקלפו וחלקם לא, לא ינפה אותם בכלי, ולא בשתי ידיו, "אלא מנפה בידו אחת בכל כחו" (שיט ז).
מותר לפרק את גרעיני הרימון מתוך הרימון בשבת, בין אם מקלף את הרימון כדרך שרגילים לקלפו ובין אם מכה עליו מלמעלה וכל הגרגירים נופלים (שו"ת "קול אליהו" שבת שפג).
בשו"ת "רב פעלים" (א' יט) שאל גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זצוק"ל איך מותר לחתוך גבינה בסכין. הרי הרמב"ם אסר לגבן גבינה משום בונה, ואם כן יש בו בונה ויש בו סותר. איך המשנה (שבת קכב) מתירה אפוא לחתוך גבינה בסכין, הרי "סותר הבנין שלה בידים"?
ותירץ "הן אמת דחתוך הגבינה הוי סתירה, עם כל זה כיון דחותך כדי לאכול לאלתר, אין סתירה זו 'דרך מלאכה', אלא הוא 'דרך אכילה', כי כאשר מניחה בפיו מוכרח לחתך אותה בלעסו אותה, והרי זה סותר הבנין בפיו, ומה לי סותר בפיו מה לי סותר בידיו ומניח לתוך פיו, דאע"ג דלא מצינו מעשה בנין בדרך אכילה, מצינו מעשה סתירה בדרך אכילה, כי כל מאכל סותר בניינו בלעיסתו, ולכן אם חותך בידו כדי לאכול לאלתר שרי, דחשיב דרך אכילה".
על-פי זה כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל כי מותר לפתוח קופסאות שימורים או בקבוקים ופחיות וכד', שהפתיחה שלהם נעשית סמוך לאכילה או לשתייה, והרי זו דרך שתייה ולא דרך סתירה או בניין של כלים (שו"ת "מאמר מרדכי" עמוד רלט).
בקידוש של ליל שבת אנו אומרים על השבת שהיא גם זכר למעשה בראשית וגם זכר ליציאת מצרים. כי שמירת השבת קדמה ליציאת מצרים וקדמה למתן תורה. ללמדך ששמירת השבת היא הגורמת ליציאה ממצרים והיא הגורמת לקבלת התורה. אנו מתפללים שלימוד הלכות שבת אלו יביא לנו גם את הגאולה השלמה וגם את גילוי כבוד מלכותו עלינו מהרה. אמן.
