הגמרא בירושלמי (תענית כג ע"א) משווה בין שלושת שבועות מפריצת חומות ירושלים עד החורבן לתהליך שעובר פרח השקד עד שנהיה פרי: "מִיוֹם שֶׁהוּבְקְעָה הָעִיר, וְעַד יוֹם שֶׁחָרַב הַבַּיִת, עֶשְׂרִים וְאַחַת יוֹם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַדָא סִימָנָא: 'מַקֵל שֶׁקֶד אֲנִי רוֹאֶה' (ירמיה א). מַה הַלּוּז הַזֶּה מִשֶׁהוֹצִיא אֶת נִצוֹ וְעַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר פֵּירוֹתָיו, עֶשְׂרִים וְאַחַת יוֹם. כַּךְ מִשֶׁהוּבְקְעָה הָעִיר עַד שֶׁחָרָב הַבַּיִת, עֶשְׂרִים וְאַחַת יוֹם".
פירוש הדברים הוא, שתהליכי צמיחה הם לא רק בעצים שצומחים, אלא גם בקלקול שמתעצם אם לא עוצרים אותו בזמן. כך היה מרן הרב אליהו זצוק"ל מדגיש את הפסוק בפרשת "בחוקותי" שמתאר תהליך דומה בשבעה שלבים. "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי - להיות עמלים בתורה. וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה – לא מקיים מצוות. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ - מואס באחרים העושים. וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם - שונא החכמים. לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת - מונע את אחרים מעשות. אֶת כָּל מִצְוֹתַי - כופר שלא צויתים. לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי - כופר בעיקר" (ויקרא כ"ו ע"פ פירוש רש"י שם). המסקנה: עצור את הקלקול בזמן, אחרת הוא ימשיך לגדול ולהתעצם.
בין המצרים - בעולמות העליונים
את המשמעות של שלושת השבועות אפשר להבין לעומק כשקוראים את הגמרא בירושלמי (מובא בטור) שאומרת כי אנו מצטערים על החורבן במשך שלושה שבועות "כנגד שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים שהתענה דניאל". ומה הייתה סיבת התענית של דניאל? בניין ירושלים שמתעכב על-ידי כורש מלך פרס. שבתחילה כורש כותב לכל ישראל: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א ב).
עם ישראל מתרפה במלאכתו, הזקנים בוכים על הבנייה במקום לשמוח על הבשורה. צרי יהודה ובנימין מקבלים אומץ ומעיזים לקטרג על ציווי המלך, וכורש מוציא צו הקפאה. על כך התאבל דניאל שלושה שבועות (רש"י דניאל י): "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים" (דניאל י).
צערו של דניאל, תפילתו ותעניתו עשו רושם גדול בעולמות העליונים, ומשמים שלחו אליו את המלאך גבריאל (בראשית רבה כא ה): "וָאֶשָּׂ֤א אֶת־עֵינַי֙ וָאֵ֔רֶא וְהִנֵּ֥ה אִישׁ־אֶחָ֖ד לָב֣וּשׁ בַּדִּ֑ים וּמָתְנָ֥יו חֲגֻרִ֖ים בְּכֶ֥תֶם אוּפָֽז: וּגְוִיָּת֣וֹ כְתַרְשִׁ֗ישׁ וּפָנָ֞יו כְּמַרְאֵ֤ה בָרָק֙ וְעֵינָיו֙ כְּלַפִּ֣ידֵי אֵ֔שׁ וּזְרֹֽעֹתָיו֙ וּמַרְגְּלֹתָ֔יו כְּעֵ֖ין נְחֹ֣שֶׁת קָלָ֑ל וְק֥וֹל דְּבָרָ֖יו כְּק֥וֹל הָמֽוֹן". המלאך בא לחזק את דניאל שלא ייחלש מצערו ויתייאש. "וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי, וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי". גם אם יעברו כמה שנים, נבואת הגאולה תתקיים במלואה וייבנה בית המקדש. על כן חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק!
המלאך גבריאל ממשיך לספר לו: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֘ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". התפילה והתענית פתחו את שערי השמים ודבריך נשמעו לפני הקב"ה, והם שנתנו לנו כוח גדול להילחם בשבילכם עם שר צבא פרס, שמנסה לעצור את הגאולה. "וְשַׂ֣ר מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם, וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי".
כנגד תפילתו ותעניתו זו של דניאל, תיקנו חכמים את שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, לתפילה ותענית למי שיכול. כי גם בימינו צריכה דרישת ציון תפילה ומאמץ גדול. ואי אפשר שלא להזכיר כאן את הצהרת בלפור, שכללה בתחילה את כל עבר הירדן המזרחי, ולבסוף הצטמצמה בספר הלבן לערב הירדן המערבי בלבד, ואחר כך לגבולות החלוקה. גם בימינו, כמו בימי דניאל, צריך להתפלל ולבקש על קיום ההבטחה האלוקית. ולדעת כי תפילתנו עם תפילת כל אחינו בני ישראל תעשה בשמים את הרושם הדרוש כשם שפעלה תפילת דניאל, וייתנו כוח למלאכי עליון אלה להכניע את כוחות הסט"א הנאחזים במקום הקודש ומנסים להרחיק אותנו מבניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו אמן.
שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן
הט"ז (תקנ"א ס"ק יז) כתב כי בגלל התענית של דניאל, נהגו לאסור אכילת בשר ושתית יין בשלושת השבועות או בחלקם. כך כתב השו"ע: "יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו; ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז" (שו"ע תקנ"א סעיף ט). "ואף על גב דבאבל גמור קיימא לן דאוכלין בשר ושותין יין, וכל שכן אבילות ישנה. הכא בעינן צערא טפי כיון דחרבן בית המקדש חמיר טובא" (כה"ח ס"ק קיט). כאן נוהגים דיני אבלות יותר חמורים מאבלות רגילה, כי עוסקים בחורבן בית המקדש.
בבית יוסף (תקנא) הסביר את הטעם שבגללו באבלות על בית המקדש החמירו באכילת בשר ובשתיית יין יותר מאבלות רגילה, ואומר שהסיבה היא לפי שבטלו הקרבנות והנסכים. כמו שמובא בגמרא (ב"ב ס ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָרַב הַבָּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפָּל לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן, בָּנַי, מִפְּנֵי מַה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר, וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ, נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעָכְשָׁיו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁמְנַּסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן - לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ מְנָחוֹת? אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת. פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל - שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ בִכּוּרִים? אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים. מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה - שֶׁכְּבַר בָּטַל נִסּוּךְ הַמָּיִם? שָׁתְקוּ".
ובאמת כתבה הגמרא: "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֶלִישָׁע, מִיוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּין הוּא שֶׁנִּגְזוֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא נֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא נִשְׁתֶּה יַיִן, אֶלָּא שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בָּהּ. וּמִיוֹם שֶׁפָּשְׁטָה מַלְכוּת שֶׁגּוֹזֶרֶת עָלֵינוּ גְּזֵירוֹת קָשׁוֹת, וּמְבַטֶּלֶת מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִכָּנֵס לְשָׁבוּעַ הַבֵּן. וְאַמְרִי לָהּ לְיְהוֹשֻׁעַ הַבֵּן, דִּין הוּא שֶׁנִּגְזוֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִישָׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים, וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּלֵה מֵאֵלָיו, אֶלָּא הַנַח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיִהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין".
על-פי דברי רבי ישמעאל בן אלישע, היה ראוי לאסור בשר ויין ונישואין כל השנה כולה, אבל זה בלתי אפשרי. ואף שרבי יהושע ביטל דברי הפרושין, היינו שלא יחמירו לעולם, אבל לזמן קט יכולין להחמיר (גר"א הגהות בחתם סופר). וכן כתב הבני יששכר (תמוז אב סוף מאמר א') כי הדעה שאומרת לא להתחתן בשלושת השבועות היא בגלל שראינו בגמרא כאן שמשחרב בית המקדש, רצו לאסור לגמרי לישא אישה. ולכן נמנעים מנישואים על כל פנים בג' שבועות אלו.
חידוש בגדים וברכת שהחיינו
דבר נוסף שנאסר בשלושת השבועות בעקבות חורבן הבית הוא יצירת בגדים חדשים. שכך כתוב בשולחן ערוך (תקנא סעיף ז): "יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה, ויש להחמיר בזה מראש חודש". והכוונה היא לאסור גם קנייה וגם יצירה. והטעם מובא בגמרא ירושלמי (פסחים ה"א. שו"ע ח): "נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מדעייל אב, מנהגא".
ובית יוסף הסביר כי בירושלמי ניתן טעם למנהג "מפני שבו פסקה אבן השתיה". ויש שואלים, הרי אבן השתייה קיימת עד היום ולא פסקה? וצריך לומר שהשפעת אבן השתייה פסקה. כאשר בית המקדש היה קיים, היינו מחוברים דרכו לאבן השתייה שממנה נבנה העולם והמשכנו דרכו את בניין העולם. וכשנהרס בית המקדש נפסקה פעולת הבנייה והתיקון של העולם. וזה שאמר דוד המלך בתהלים (יא) כי הרשעים שגורמים במעשיהם את חורבן הבית, הורסים את התשתיות של העולם. "כִּ֣י הַ֭שָּׁתוֹת יֵֽהָרֵס֑וּן צַ֝דִּ֗יק מַה־פָּעָֽל" (תהלים יא ג).
השולחן ערוך (תקנא סעיף יז) מביא הלכה נוספת שקשורה לבגדים חדשים, וגם היא חמורה יותר מאבלות רגילה: "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". וכתב מגן אברהם (ס"ק מ"ב) "דטעם האיסור כיון דהזמן ההוא זמן פורענות אין לברך 'שהחיינו לזמן הזה', אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו".
וכן כתב בספר חסידים (סימן תת"מ): "יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לתשעה באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וכו' לזמן הזה". והרי הזמן הזה הוא זמן פורענות, והמשנה מנתה חמש צרות שהיו לאורך הדורות בי"ז בתמוז וחמש בתשעה באב. שמגלגלים חובה ליום חייב. ולכן נזהרים מסכנה בימים אלו ולא עושים דין עם גוי בימים אלו.
כתב בחיד"א כי מכיוון שהטעם הוא הזמן ולא האבלות, נהגו לאסור שהחיינו גם בשבת וגם בי"ז בתמוז שחל בשבת ונדחה. ולא עוד, אלא שגם בליל י"ז בתמוז, שעדיין לא צמים, גם אז אסור לברך שהחיינו, כי הוא זמן פורענות. "וכתב שכן הוא המנהג בארץ הצבי שאין לומר שהחיינו מליל י"ז בתמוז" (כה"ח ס"ק רו- רז).
"וכתב שם בספר יוסף אומץ דגם בליל ויום עשירי אין נכון לומר שהחיינו דכיון דבכל יום עשירי היה שריפת ההיכל איך נאמר שהחיינו והגיענו לזמן הזה והיה יום מר מאד בעצמו וגמר החרבן" (כה"ח ס"ק רח).
מהסיבה הזאת, אין איסור לברך שהחיינו בצומות האחרים, צום גדליה, תענית אסתר או בעשרה בטבת למי שאינו מתענה, או בליל הצומות האחרים - גם למי שמתענה, כי הצומות האחרים אינם זמן של פורענות. ואע"פ שאנו נזהרים כי גם מי שלא מתענה לא יאכל מעדנים בצומות האחרים – אין איסור ברכת שהחיינו בכללם. ועוד צריך להיזהר לא לברך שהחיינו בצומות האחרים וכד' בפני רבים, שלא ינהג אדם היתר בדבר שנראה תמוה בעיני אחרים. ומטעם זה לא נהגו אבלים שקיבלו ירושה לברך שהחיינו, אע"פ שכך היו צריכים לעשות, שנראה כאילו הם שמחים על מיתת קרוביהם. ולא היא.
יש אומרים כי אם לקח בימי בין המצרים פרי חדש וברך עליו ברכת הפרי, יברך ברכת שהחיינו (כנה"ג חלק ב' אורח חיים סימן ל"ד ל"ה). והברכי יוסף הביא שתי דעות במנהג מהרח"ו. שבמקום אחד כתב בשער הכוונות "גם צריך להזהר למנע מלאכול בימים ההם שום פרי חדש ושלא ללבוש שום מלבוש חדש כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכת שהחיינו וכו', משמע דהזהירות הוא מלאכול, אבל אם הוא נצרך לאכול כנדון זה דכבר בירך ברכת הפרי יברך שהחיינו. ובמקום אחר כתב מה"ר יעקב צמח (בהגה בפרי עץ חיים שם) דסיפר לו בנו של הרח"ו ז"ל כי זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלין על שלחן אביו והפצירו בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלי ברכת שהחיינו".
על כן כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל: "אם שכח וברך על פרי חדש 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה', יש אומרים שיברך עליו 'שהחיינו' ויש אומרים שלא יברך - וכן נוהגים" (עיין שו"ע שם סע' יז. כה"ח שם ס"ק רד, ריד. מ"ב שם ס"ק צח).
בכה"ח (ס"ק חף) הביא את קושיית המגן אברהם ששאל למה נאסר לקנות או לתפור בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב או מר"ח אב. הרי כל שלושת השבועות לא מברכים ברכת שהחיינו. ואם כן כולם אסורים, ולא רק בשבוע או מר"ח. ותירץ שני תירוצים. א. איסור שהחיינו הוא לא מוחלט. שהרי אם יש לו ברית או פדיון הבן מברך שהחיינו. ולדעת הרמ"א אם יש פרי חדש שלא יהיה מצוי אחרי הימים האלה, מברך עליו שהחיינו. אבל איסור בגדים חדשים הוא בכל מקרה. ב. איסור בגדים חדשים הוא גם על בגדים ומנעלים שלא מברכים עליהם שהחיינו. כגון נעליים או גרביים.
שלא יסיח דעתו מאבלות
יש דברים שאסורים לעשות בשבוע שחל בו תשעה באב, או מראש חודש, כדי שאדם לא יסיח דעתו מהאבל לדברים אחרים. ואע"פ שלא אסרו על אדם לעבוד לפרנסתו מחשש שיסיח דעתו, כי זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. אבל יש דברים שמטרתם לכוון דעתו של האדם שירגיש את צער הפרידה מהשכינה, ואסור לאדם לזלזל בהם.
אחד מהדברים הללו הוא איסור כיבוס. שכתב עליו רש"י "דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים" (תענית כ"ט ע"ב). וכתבה הגמרא, כי מי שמקל לכבס בגדים לכבוד שבת בתשעה באב שחל בערב שבת "לייט עלה אביי". היה אביי מקלל על זה. וכל זה בגלל החומרה של הסחת הדעת ביום ט' באב עצמו.
עד כמה חמורה הסחת הדעת נלמד ממה שפסק הרמ"א לא ליתן בגדים לכובסת נוכרית לכבס ולהניח אחר תשעה באב. והטעם הוא כי מסיח דעתו מהאבלות בכך שנתן לנוכרית בגדים לכבס. ואפילו אמר לה לכבס אחר תשעה באב – גם אסור. מכאן נבין שהבעיה היא לא במשך הזמן שמקדישים לכיבוס הבגדים, אלא בעצם העיסוק בהם. ואף על גב דאמירה לעכו"ם בשאר איסורים בדרבנן שרי, מכל מקום משום חומרא דתשעה באב נהגו לאסור אף בזה.
ובאמת אין לך דבר שמסייע לאדם להרגיש את צער השכינה יותר מאשר הבגדים שאדם לובש בימים חמים אלו ללא החלפה. וככל שהוא מרגיש את חוסר הנחת יותר – כך הוא שותף יותר עם צער השכינה. וגם מי שאין לו אלא חלוק אחד – לא התירו לכבס אלא רק מראש חודש עד שבוע שחל בו. אבל בשבוע שחל בו אסור לו לכבס (משנה ברורה אות כ"ט). ולא התירו אלא לאישה שצריכה לכבס את בגדיה לצורך מצווה של שבעה נקיים (רמ"א).
ומכאן תשובה לכל השואלים אם מותר לראות סרטים, לשחק משחקי מחשב ולקרוא ספרי קריאה בשלושת השבועות. שהרי אם נאסר על אדם לתת בגדים לכובסת נוכרית שלא יסיח דעתו, על אחת כמה וכמה בדברים אלו שמטרתם היא להסיח את דעת האדם מצרות יומו. ועל כן צריך אדם לחפש כל מה שמדבר על צער הגלות וחסרונה, ומעלת הגאולה וברכותיה. ובזה יקיים את מצוות חז"ל וימשיך את דרכו של דניאל איש חמודות.
עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ
ובגיטין (דף ז ע"א): שלחו לו למר עוקבא בר חמא, זמר מנין לנו שאסור? שלח להם, שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים.
בספר ישעיה (פרק כד) מתואר חורבן של בית המקדש בהפסקת השירה: "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו: נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ, סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא: צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת, עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ". אותו מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ שהיה בתחילה בירושלים – גלה ובטל. לכן אין טעם לשמחה.
הגמרא בסוטה (דף מח) למדה מזה כי "משבטלה סנהדרין בטל השיר בבתי משתאות, שנאמר 'בשיר לא ישתו יין'". ובגמרא שם הביאו סמך לזה מהפסוק: "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם". ולמה זה קשור לסנהדרין? הסבירה הגמרא בתלמוד ירושלמי: "אמר רב חסדא, בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היו אומרים בשיר דברי נבלה, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהם הם אומרים דברי נבלה בשיר". כי השירים והשמחה שייכים לבית המקדש, וכל מה שיש לנו אחרי החורבן הם שירים של אויבי ה'. כמו שמזכיר דוד המלך בתהילים (קלז): "כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן" אבל הגולים אומרים: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?".
ובפסיקתא רבתי (פרשה לא) מסופר על נבוכדנצר שראה את הגולים שבאו לבבל יושבים ובוכים. קרא לשבטו של לוי ואמר להם: "הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לפני אלהיכם. מסתכלים אלו באלו ואמרו: לא דיינו שהחרבנו בית מקדשו בעונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה? מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם ב(עצי) ערבות שהיו שם, ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני ידיהם (בוהן היד הימנית) לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם".
לכן אמרו "איך נשיר" ולא אמרו "לא רוצים לשיר", כי הם לא מסוגלים לשיר. וכל כך היה חמור בעיניהם לשיר את שיר ציון ולנגן לפני הננס ההוא – נבוכדנצר. ולא שהם לגלגו על גובה קומתו. אלא שהרגישו כי זה חילול הקודש לנגן במקומות כל כך נמוכים ושפלים.
"אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם שלטתם בעצמיכם וקטעתם אצבעותיכם, חייכם! מה שלא השבתי לירמיה ולציון אני משיב אתכם על עזיבה ושכיחה שתבעו אותי. שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. ולא עוד אלא אתם שלטתם באצבעות ידיכם של ימין, אף אני 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'".
ולכן בשעה שכורש אומר להם שיעלו ויבנו את בית המקדש "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל" (עזרא א' ג') עלו הכהנים והלוויים וראשי האבות שנאמר "וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (שם שם ה') ואחר כך נאמר: "ָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם" (שם ח' ט"ו). ולמה לא מצא מבני לוי?
מסבירים רש"י ותוס' בגמרא (קידושין סט ע"ב) כי הלויים הללו היו בעלי מומים ולא יכולים לנגן בכינור, לעבוד בבית המקדש. לכן הוא אומר "וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם". מכאן אתה למד שלא רק הדור של החורבן היו קוטעים את אצבעותיהם, אלא כל הבנים ובני הבנים שלהם, היו קוטעים אצבעותיהם כדי שלא לשיר בחו"ל. שלא יתרגלו חלילה לחיים בגלות ולהתרגל למנעמיה.
אין ספק שהציפייה לגאולה כל שנה במיוחד בשלושת השבועות הללו מעוררת את שרי מעלה להילחם למען גאולתם של ישראל. והשנה ראינו אות לטובה, שהפסיקו הגויים מעצמם לבוא להר הבית. ונתן הקב"ה חכמה, בינה ודעת בראש הממשלה לא להתיר להם להיכנס בלי בדיקה שאין עליהם כלי נשק וסכינים, וכל זאת בגלל שפיכות הדמים שלהם במקום מקדש ה'. וגילו דעתם בזה שהמקום לא קדוש בעיניהם כלל. והרי זה סימן ואות לטובה מהקב"ה שהצער והתפילות והרצון של כלל ישראל לבניין בית המקדש נותן כוח בפמליה של מעלה להכרית את כוחות הרשע בשורשם. ויהי רצון שנזכה לראות את בית המקדש בנוי בכבודו ובתפארתו במהרה בימינו. אמן.
חזק חזק ונתחזק!
