צפו: הלכות צום תשעה באב שחל במוצאי שבת

בס"ד

פרשת דברים תשע"ח

שַׁבָּת חֲזוֹן

מהלכות ט' באב שחל במוצאי שבת

כסעודת שלמה בשעתו
בשעתו - בשעת מלכו ותקפו

הגמרא אומרת כי בסעודה מפסקת לפני צום תשעה באב לא אוכלים בשר ולא שותים יין, אבל "ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית כט ע"ב). ומסביר רש"י שהמילה "בשעתו" רומזת לכך ששלמה נטרד ממלכותו. "לפיכך הוצרך לומר 'בשעתו' - בשעת מלכו ותקפו". כי אח"כ באה נפילה (מלכים א, יא ו).

בשעת מלכו ותקפו של שלמה הוא בנה את בית המקדש, ובזכותו הוא זכה לגדולה: "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה" (מלכים א, י כג). הוא זכה גם לכבוד מכל מלכי תבל: "וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ", ומלך בכיפה: "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב" (מלכים א,  ה ד).

אחרי שעתו – נטרד ממלכותו

אחרי שנשותיו הטו את לבבו, עבדו עבודה זרה ולא מחה בהן, באה החולשה ואיתה בא הפחד: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת"  (שיר השירים ג ז. גיטין סח).

חכמינו מספרים, כי הקלקול התחיל בחנוכת בית המקדש. "באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש" (מדרש רבה במדבר י ד). אפשר שחכמינו הגיעו למסקנה הזאת מכך שבהמלכת שלמה המלך כתוב: "וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם" (מלכים א א מ. דברי הימים א כט כב). אבל בחנוכת בית המקדש לא נמצאו המילים "שִׂמְחָה גְדוֹלָה" ולא נבקעה בארץ לקולם.

אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבָּע רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה

עוד מספרים חכמינו בגמרא על שערי המקדש שהרגישו בחסרון השמחה הגדולה ותבעו את עלבונם. "כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּקֵשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבָּע רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר, 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶך הַכָּבוֹד'. רָהַטוּ בַתְרֵיהּ לְמֵבְלְעֶיהּ. אָמְרוּ, 'מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?'". שחשבו השערים ששלמה מבקש שהם יפתחו את השערים לכבודו (רש"י שם). "אָמַר לְהוּ, 'ה' עִזוּז וְגִבּוֹר'. חָזַר וְאָמַר, 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת, הוּא מלך הכבוד סֶלָה'. וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, (דה"ב ו) 'ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ', מִיָד נַעֲנָה" (שבת ל ע"א).

ובעת שבנה שלמה את הבית, ידע שסופו ליחרב

חכמינו מספרים כי לא רק השערים הרגישו שמשהו לא בסדר, גם מלאכי מרום הרגישו בכך. "בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פָּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְעָלָה בָּה שִׂרְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי" (שבת נו). אין ספק שגם שלמה החכם באדם הבין שמשהו לא בסדר, והרגיש שהבית הראשון הוא לא בית עולמים: "ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו (את ארון הברית) במקום שבנה שלמה" (רמב"ם בית הבחירה פרק ד א).

זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה

על כן כותב שלמה את "שיר השירים", שהוא משל לבני זוג שאהבו והתגרשו, ועתה הם מתגעגעים זה לזו ולא מצליחים להיפגש. והשיר הזה הוא משל לישראל והקב"ה, שלא מצליחים להיפגש כל זמן הגלות ושרים זה לזו. וכן פירש רש"י על "שיר השירים": "זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה" (רש"י שיר השירים א ב).

לכאורה היה ראוי ששיר על הגלות ייכתב על-ידי ירמיהו הנביא בעת החורבן ולא על-ידי שלמה בעת הבניין. אלא כיוון ששלמה ידע שהפירוד בין כנסת ישראל לאלוקים עתיד להגיע, הוא כתב את "שיר השירים" כגעגועים וכמיהה לגאולה שלמה. "ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו" (רש"י שם).

שמחתו בפניו ותוגתו בלבו

זו הסיבה שבגללה אנחנו משווים את הסעודה של שבת שקודם תשעה באב לסעודת שלמה המלך בשעתו. שזו סעודה שסועדיה יודעים כי אחריה עתיד לבוא הצער, וזו ההרגשה הפנימית שיש לכל מי שסועד בשבת זו.

על כן כותב רב שר שלום גאון, כי אע"פ שמותר לאכול בשר ולשתות יין בשבת זו "אין אנו רגילין כך. ואפילו בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית". וכ"כ אבי העזרי כי יש נוהגין שאין אוכלין בשר ואין שותין חמרא בסעודה המפסקת שאין חובה להעלות על שולחנו כסעודת שלמה, אך רשאי לעשות כן. והטור חולק על רב שר שלום גאון ואומר: ונראה לי דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אֵבֶל, הוא אסור. אֲבָל אם נמנע מבשר ויין מטעמי בריאות או טעמים אחרים – רשאי.

כן כותב המג"א שצריך לאכול בשבת זו בצער ובדאבון לב ולא עם חברים וכד'. ובכף החיים (תקנב ס"ק בן) ובמשנה ברורה (ס"ק כג) הביאו את דברי הבכור שור שתמה על דברי מגן אברהם הנז' וכתב דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה שלישית עם חבריו ומיודעיו ומונע שבת זה הוי ליה כאבילות פרהסיא ואסור.

בגדי שבת בשבת חזון
אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כי אם הכתונת לבד

הרמ"א (סי' תקנא סע' א) כתב על בגדי שבת בשבת חזון: "אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כי אם הכתונת לבד... אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע ט' באב בשבת ונדחה, שאז אין פורשין פרוכת של שבת. ומי שיש לו נשואין בשבת נחמו, מותר ללבוש בגדי שבת בשבת של חזון (מהרי"ל). וכתב המשנב"ר (ס"ק ו') שכיון שטעמו של הרמ"א להתיר כותנות הוא הזיעה - הוא הדין גם לגרבים וכד' שמותר אפילו בשבת שחל בו ט' באב. ולפי זה גם טלית לא ילבש את המיוחדת לשבת אלא את הטלית שמיועדת לימי החול" (משנ"ב ס"ק ה).

התירו לכבס משום כבוד השבת

הגר"א כותב על דברי הרמ"א "זהו חומרא בעלמא, אף אם היה אסור בכיבוס מראש חודש, הא התירו לכבס משום כבוד השבת", ובמיוחד שאמרו שצריך להעלות על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, הרי שצריך בשבת זו לא לנהוג אבלות כלל. ומפורש במעשה רב (קנא) ומובא במשנה ברורה שבווילנה נהגו ע"פ הגר"א ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. וכ"כ היעב"ץ בשם אביו הגאון החכם צבי שצריך ללבוש בגדי שבת אפילו בשבת שחל בו ט' באב, וכן אומרים על רבינו זלמן מלאדי בעל התניא (דברי נחמיה יו"ד שלג. ערוך השולחן ס"ק יא).

שלא ללבוש בגדים לבנים או חשובים כבגדי מועד

מרן ז"ל בבית יוסף (סוף סימן תקנ"ב) כתב דלא נהגו כמנהג שהביא הרמ"א ומותר ללבוש בגדי שבת. כן כתב גם הרדב"ז בתשובותיו (חלק ב' סימן תרצ"ג) וערער על המנהג שהביא הרמ"א וכתב כי "כל גלילות ישראל לא נהגו מנהג זה ויפה עשו שהוא נגד הדין". וכן נהגו בכל קהילות הספרדים שלא לשנות שבת זה משאר שבתות.

וכתב כף החיים (ס"ק יג) "ומיהו כתב השלחן גבוה אות ד' דהמנהג שלא ללבוש בגדים לבנים או חשובים כבגדי מועד. וכן כתב היפה ללב חלק ג' אות ב' דמנהגם שאין לובשים לבנים כשאר שבתות הקיץ כי אם מצבעונים אחרים כדרך שלובשים בשבתות החורף עכ"ל". ויש נוהגים שאין לשנות כלל ולובשים גם בשבת זו בגדים לבנים כמו שאר שבתות אך לא בגדי מועד. וכן הוא מנהג ירושלים ומנהג הרבה קהילות ישראל שלא לשנות מאומה, וללבוש בשבת זו בגדי שבת כרגיל. וללבוש גם טלית של שבת כמו כל שבת ושבת (כה"ח. נהר מצרים, נתיבי עם).

פרוכת ומפות שולחן

הרמ"א הזכיר בדבריו את הפרוכת שלא מחליפים בשבת זו למנהג חלק מהאשכנזים. וכתב המשנה ברורה שהוא הדין גם למפות השולחן, שמי שמחמיר בזה מחמיר גם בזה (משנה ברורה ז'). והיינו מפות שפורשים על שולחן בית הכנסת ובית המדרש. אבל בבית מותר לפרוש מפות לבנות על השולחן. וכאמור מנהג הספרדים שלא משנים בזה מכל שבת, וכן מנהג הגר"א והיעב"ץ (כה"ח תקנ"א ס"ק טו).

לימוד תורה בשבת חזון
ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך

כתב הרמ"א (תקנג ס"ע א) על ערב תשעה באב שחל בחול: "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב". והוא אומר שהלכה זו נכונה גם בשבת ערב תשעה באב "ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות, וכן לא יטייל ערב תשעה באב".

כיוון שנדחה – נדחה

ובספר כנסת הגדולה (תקנד הגב"י) דייק מדברי רמ"א אלו שיש איסור רק אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, שבמקרה זה יש בשבת אבלות בצנעה. אבל אם תשעה באב חל מלכתחילה באחד בשבת - מותר ללמוד בשבת זו (עטרת זקנים). והקשה על כך המגן אברהם ואמר, כי אם הטעם הוא מפני אבלות בצנעה – היה צריך לאסור לימוד תורה כל השבת. אלא כיוון שנדחה תשעה באב ליום א' – נדחה לגמרי ואין צורך לנהוג בכל השבת אבלות בצנעה (מלבד תשמיש שאין להקל אלא לזוגות חשוכי בנים או בליל טבילה). על כן כתב המג"א כי זו חומרה בלבד, אם כי לדעתו כיוון שאפשר ללמוד בדברים המותרים בט' באב – כך יעשה.

הלומד בשבת אחר חצות - לא הפסיד שכרו

לעומתו כתב הט"ז (ס"ק ב): "הרבה יש לי לתמוה בזה דאם אין איסור באכילת בשר ויין ואדרבה חוב עליו לאכול בשר בשביל כבוד שבת כמ"ש הטור ססי' תקנ"ב, ולמה נחמיר עליו שלא ילמוד משום אבילות, בפרט מי שיש לו שיעור שרגיל בכך בעת ההיא". על כן סיכם ש"הלומד בשבת אחר חצות - לא הפסיד שכרו".

וכן כתב הגר"א (ס"ק ט), שאיסור לימוד תורה בשבת הוא חומרה בעלמא, ואין לאסור לימוד תורה בשבת בכל שעה שהיא. וכן פסק הבא"ח (סע' י"ח) וכן הברכ"י (ס"ק ג), הלבוש, הט"ז, והמשנה ברורה שם. ויש לסמוך על המקילין בגלל חשיבות לימוד תורה.

ובעניין זה אמר פעם הרב אליהו זצוק"ל בבדיחות: מדוע אומרים עלי שאני מחמיר? הנה, יש מחמירים שלא ללמוד תורה בשבת של ערב תשעה באב. ואני מקל ואומר: אפשר ללמוד...

המעבר משבת לתשעה באב
איסור אכילה ורחיצה – מהשקיעה

כתוב בשולחן ערוך (תקנג ס"ע ב): "תשעה באב, לילו כיומו לכל דבר; ואין אוכלים אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים". ולכן משעת השקיעה אסור לרחוץ ולאכול דבר, בין בחול ובין במוצאי שבת, ולא מחכים לאיסור רק בצאת הכוכבים.

לבישת מנעלים – מצאת הכוכבים או ברכו

אמנם לעניין לבישת מנעלים – לא נועלים מנעלי תשעה באב בשקיעה, שלא לפגוע בקדושת השבת, ונועלים אותם רק בצאת הכוכבים או באמירת "ברכו" של ערבית (הקודם מביניהם), אם הוא אחרי השקיעה, שהרי "ברכו" הוא תחילת תפילת ערבית. וכשאומרים "ברכו" בערבית של שבת - הרי קיבלנו עלינו שבת (אם לא קיבלנו קודם), וכשאומרים "ברכו" במוצאי שבת של ערב תשעה באב - מקבלים עלינו כל דיני תשעה באב.

שליח ציבור - לפני ברכו; ציבור - אחרי ברכו

לכן כתב הרמ"א: "מותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות. מיהו בחול נוהגין לחלוץ מנעלים קודם שיאמר 'ברכו', ואם הוא שבת חולצים לאחר 'ברכו' מלבד שליח צבור שחולץ קודם 'ברכו', רק אומר תחלה: המבדיל וכו'" (תקנג סע' ב). וטעם ששליח ציבור חולץ לפני "ברכו", כדי שלא יתבלבל בעת עומדו על התיבה להתפלל. לכן הוא מסדר מנעליו קודם התפילה.

הרמ"א מדבר על מציאות שמביאים ביום שישי את נעלי תשעה באב לבית כנסת, ובשבת אחר הצהריים באים אנשים לבית כנסת כהרגלם עם נעלי שבת, ואחרי "ברכו" הם מחליפים בבית הכנסת את הנעליים לנעלי תשעה באב. אבל החזן, שאינו יכול להחליף אחרי "ברכו" כיוון שהוא מתפלל, יאמר "ברוך המבדיל" קודם "ברכו" ויחלוץ נעליו ויאמר "ברכו". ובכל מקרה אין שום היתר להביא את הנעליים ביד בשבת. ויש שאוסרין לקחת את ספר הקינות, בגלל שזו הכנה משבת לחול, שהרי צריך אותו רק במוצאי שבת. ויש מתירין להביאו עמו אם מעיין בו בשבת, שהוא צורך שבת.

ברוך המבדיל בין קודש לצום

בימינו נוהגים לאכול בבתים סעודה שלישית עד השקיעה, כיוון שמותר לאכול עד הרגע האחרון ואין חיוב להוסיף כמו תוספת שבת או יוה"כ. ולא עוד, אלא שאם מותר לאכול עד בין השמשות, אסור לאדם להחמיר על עצמו כיוון שהוא גורם אבלות בשבת.

אחר האוכל יברכו ברכת המזון וילמדו בבית עד צאת הכוכבים דברים שמותרים בתשעה באב. בצאת הכוכבים יאמרו הבעל והאישה והילדים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", יחלצו נעליהם, יחליפו בגדיהם לבגד חול שכבר נלבש פעם, ויבואו להתפלל בבית הכנסת (ועיין מג"א תקנג אות ג).

הבדלה במוצאי שבת
אין מוסיפים מחול על הקודש

בעניין הבדלה במוצאי שבת יש דעות שונות. יש אומרים שיעשו הבדלה על הכוס לפני צאת שבת, כמו שמקבלים שבת לפני כניסת שבת. ויש חולקים ואומרים שאפשר להקדים את כניסת השבת, אבל אין אפשרות להקדים את צאת שבת, ובמיוחד שאין להקדים את כניסת תשעה באב לתוך השבת. וכך הלכה.

מסתפקים בברכת מאורי האש ואתה חוננתנו

הרמב"ן סובר שלא עושים הבדלה על הכוס כלל במקרה זה. די בכך שהוא מבדיל בתפילה ב"אתה חוננתנו", ואחר כך יברך "בורא מאורי האש" כדי שלא ייהנה מהאור בלי ברכה. ואין אומרים ברכת הבדלה ביום ראשון, שכיוון שנדחה - נדחה. ורבים נהגו כך (וכן סובר הרדב"ז בסימן תרמב. ומובא בנהר מצרים. ועיין לשד"ח "בין המצרים" סימן ב' אות ו').

המבדיל בין גדול לתינוק

יש שהציעו לעשות הבדלה שלמה במוצאי שבת, ואת כוס היין ייתנו לתינוק לשתות, ודחו את דבריהם ממה שנאמר בגמרא (עירובין מ ע"ב) שאין לעשות קידוש בליל יום כיפור ולתת לתינוק לשתות "דלמא אתי למסרך". שבנתינת היין בליל כיפור או בליל תשעה באב אנו מחנכים אותו לשתות יין, והוא עלול להמשיך לעשות כן גם כשיגדל (והראשונים לא חששו לזה, כיוון שקידוש בליל כיפור יש כל שנה, והבדלה בליל ט"ב לא).

במוצאי ט' באב מבדיל על הכוס ואינו מברך

לדעת התוס' (פסחים קז ע"א), יש להשלים את ההבדלה על היין במוצאי התענית ביום א' בלילה. וכן כתב הבה"ג והרא"ש. וכן פסק השו"ע (בסי' תקנ"ו) "ליל ט' באב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר: בורא מאורי האש; ואין מברך על הבשמים. ובליל מוצאי ט' באב מבדיל על הכוס ואינו מברך, לא על הנר ולא על הבשמים". ובספר כה"ח (תקנו ה') הביא דברי הרמב"ן והרדב"ז בתשובה, ופסק שלא להבדיל ביום א' בערב מדין ספק ברכות להקל (עיין שו"ע רצט ו').

הבדלה למעשה

אנו נוהגים במוצאי שבת להתפלל בבית הכנסת, ואחרי תפילת י"ח אומרים קדיש תתקבל. אחר כך מברכים "בורא מאורי האש" בלבד, ומתחילים איכה וקינות. אחר כך אומרים "ואתה קדוש". ואין אומרים "ויהי נועם" או "וייתן לך". והספרדים נוהגים לומר "קדיש דהוא עתיד" (כה"ח טו), שיר למעלות, קדיש יהא שלמא ועלינו לשבח. בצאת הצום מבדילים על הכוס ומברכים "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל" בלבד (ולא חוששים לספק ברכות להקל, בגלל דעת הרמב"ן, כי כן נהגו. ובמקום מנהג – אין ספק ברכות להקל).

הבדלה לאוכלים בט' אב
האוכלים בתשעה באב - יבדילו קודם אכילתם

הברכ"י משם הכנה"ג כותב שחולה או מניקה או מעוברת שצריכים לאכול בתשעה באב - צריכים להבדיל קודם האכילה. מבדילים עם יין בלילה ומברכים "הגפן" "מאורי האש" ו"המבדיל". והחיד"א כותב בברכ"י שלא יבדילו בלילה, כיוון שאינם צריכים לאכול מבלילה, שהרי אכלו בשבת. ואם אינו צריך ליין, למה יבדיל וישתהו? על כן לא יעשה הבדלה בלילה בצאת השבת אלא ביום ראשון כשיצטרך לאכול.

ובהבדלה שעושים ביום ראשון - לא יברכו על בשמים, שזהו תענוג, אלא רק על "בורא פרי הגפן" וברכת הבדלה. ואת הברכה על האש יברכו רק בלילה כמו כולם. ואם צריך לאכול בלילה משהו חוץ ממים - יבדיל בלילה.

הבדלה על ענבים סחוטים

על פי ההלכה אסור לשתות יין בתשעת הימים, ובוודאי בט' באב, כאמור בשו"ע (סי' תקנב סע' ב) "יין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים, נהגו לאסור". ולכן מי שיודע כי יהיה צריך לאכול בתשעה באב - שיקנה ענבים ויסחט אותם ויעשה בהם הבדלה בט' באב, שהרי מבדילים על היוצא מן הענבים.

ענבים אלו שסוחטים בעצמינו הם עדיפים ממיץ ענבים שעברו עליו יותר משלושה ימים והוא כבר קצת בגדר יין. ואם אין לו מיץ מענבים שנסחטו - יקנה מיץ ענבים ויבדיל עליו. ואם אין לו - יבדיל על יין. ואם אין לו - יבדיל על בירה שהוא "חמר מדינה". וכן תעשינה הנשים שצריכות לאכול. וגם נשים שנהגו בכל השנה לא לעשות הבדלה - במקרה זה מותר להן.

"נחם" בברכת המזון

בשו"ע (תרי"ח) כתוב שחולה שמותר לו לאכול ביום כיפורים אומר מעין המאורע בברכת המזון. זאת אומרת שחולה האוכל ביום כיפור אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. יש ששאלו למה בהלכות ט' באב מרן השו"ע לא התייחס למי שחייב לאכול? רק הרמ"א כתב בתקנז: "מי שאכל בט' באב יאמר נחם בברכת המזון".

יש שהסיקו מכאן שלדעת השו"ע לא אומרים "נחם" בברכת המזון, וחששו להפסקה בברכת במזון (כה"ח תקנ"ז יא). אך הבן איש חי כתב (דברים כז): "חולה האוכל בט' באב אם היתה אכילתו מזמן מנחה גדולה - יאמר 'נחם' במקום 'רצה והחליצנו'. ואחר כך חותם את הברכה בנוסח: 'ותבנה ירושלם עיר הקודש במהרה בימינו. ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלם'". לפי זה נראה שדעת הבן איש חי היא ש"נחם" אינו הפסק בברכה, כיוון שכל הברכה השלישית נתקנה על ירושלים ובניין בית המקדש.

ובא לציון גואל
לא אומרים ויהי נועם – כי אין השראת שכינה

אחר הקינות אומרים "ואתה קדוש" (שולחן ערוך תקנט ס"ע ב). ואם חל במוצאי שבת אין אומרים "ויהי נועם". והטעם שלא אומרים "ויהי נועם" במוצאי שבת של תשעה באב, כי הפסוק הזה נאמר על השראת השכינה שהייתה במשכן, ואנחנו הרי אבלים על סילוק השכינה מאתנו (בית יוסף תקנט בשם הסמ"ק).

אומרים "ואתה קדוש" – כדי שלא יאחזו בנו הקליפות

וכתב כף החיים (תקנ"ט ס"ק ד) בשם הרמ"ק בספר גירושין כי הטעם לאמירת "ואתה קדוש" כי "לפי שאנו מראין אבילות ועצבות היה אפשר שיתעוררו הקליפות והוא מקום סכנה וניתן רשות למזיקין, לכן אנו מבטלין אותם על ידי אמירת סדר קדושה" (רמ"ק סימן פ"ט, ברכי יוסף אות א'). ועוד שהוא רמז לגאולה כדי שלא יתייאשו העם, ובפרט לרמוז לידת המשיח וכיוצא (המני"ח). דכתיב ביה: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". ועוד כתיב ביה מחילת עוונות לישראל. "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ. וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". ושמירת הברית והשבועה "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". ותפילה לישועה שלמה. "ה' הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ". ויהי רצון שיתקיים במהרה בימינו, אמן.