חישובי קיצים
חז"ל מספרים שיעקב אבינו לפני מותו רצה לגלות את הקץ לבניו, "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"[א], אבל מיד הקץ נעלם ממנו... מכל הדמויות בתנ"ך בולט דניאל שרוצה לדעת "עד מתי קץ הפלאות"[ב]. דניאל אמנם מקבל תשובה, אך היא נראית כמו כתב חידה, וכמו שנאמר לו "סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ"[ג] (וחשוב להבהיר שהמושג "קץ הימים", או "קץ הימין"[ד] אינו מושג אפוקליפטי מאיים של חורבן העולם, אלא גאולה טובה ומאירה).
חז"ל אף הוסיפו להזהיר "תיפח רוחן של מחשבי קיצים"[ה]! ובכל זאת, רבים מגדולי ישראל במשך הדורות עסקו ב"מקצוע המסוכן" הזה (מסוכן בגלל החשש מאכזבות וממשיחי-שקר). דוגמה לכך היא בדברי הרמב"ם[ו], שתחילה כותב בחריפות מדוע לא טוב ולא צריך לחשב את הקץ, ומיד אחר כך מביא בעצמו חישוב כזה, כאילו אי-אפשר להתאפק... אכן, יש גם משהו טוב בגילוי הקץ, כדי לעודד ולחזק, להגביר את התקוה והציפיה (והרי כולנו נשאלים ונתבעים "ציפית לישועה?"[ז]) וכדי להניע אותנו לפעולה.
הו, כמה קיצים כבר עברו עלינו... והנה הגענו לשנת ה'תשע"ה, חמשת אלפים ושבע מאות ושבעים וחמש שנים לבריאת העולם. על השנה הזו קיים "חישוב קץ", המתבסס על פסוק בפרשת פקודי "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם"[ח]. בכמה כתבי קבלה וחסידות נאמר שבפסוק זה רמוז קץ הגאולה[ט], וקיימת מסורת שאדמו"ר הזקן (לפני יותר מ-200 שנה) אמר שפסוק זה רומז לשנה שלנו.
פענוח הרמז הוא בדרך הבאה: המספר הכתוב בפסוק, 1775, מתייחס לשנות הגלות והחורבן. אמנם החורבן היה עדיין באלף הרביעי (לקראת סופו), אבל החשבון כאן מתחיל מהאלף החמישי, כיון שהאלף הזה הוא באופן מובהק "אלף שנות חורבן", הן לפי הפשט והן לפי הקבלה. וכך יוצא שה-1775 שנים מסתיימות בשנה שלנו, 775 (תשע"ה) שנים בתוך האלף השישי.
כעת מובן גם סדר המלים בפסוק, בהתאמה ברורה להיסטוריה שלנו: תחילה "הָאֶלֶף", אלף שנים ראשונות של גלות; אחר כך "וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת", עוד שבע-מאות שנים עד שנת ה'ת"ש (1939-40 למניין הלועזי) בה החלה השואה הנוראה; "וַחֲמִשָּׁה", אלו חמש שנות השואה, תקופה של "הסתר פנים"; "וְשִׁבְעִים", אלו שבעים השנים מהשואה עד השנה שאנו עומדים בה, שבעזרת ה' תהא שנת הגאולה. נותר רק להוסיף "אמן, כן יהי רצון".
האמת ניתנה להאמר שבדרך כלל איננו מתעסקים בחישובי קיצים למיניהם, שעלולים ליצור רושם כאילו היהדות היא איזה "הוקוס פוקוס" של חיזוי עתידות, והרי אנו מצווים "תמים תהיה עם ה' אלהיך" – "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות"[י]. ובכל זאת, אם התגלגל לפתחנו כזה רמז, ודאי שאין זה לחנם (ונתייחס אליו בתמימות-רצינות). לכן ננסה להבין מה אומר לנו הרמז הזה, מה עלינו ללמוד ממנו. לשם כך, נראה את הפסוק המדובר, "ואת האלף...", בהקשר המקורי שלו.
ובכן, בפרשת פקודי משה רבינו מוסר דין-וחשבון על מה שנעשה בכספים שניתנו לבניין המשכן. כל אחד מבני ישראל נתן מחצית השקל (מטבע כסף), וכל מתכת-הכסף שנאספה שימשה למלאכת המשכן. מחציות השקלים של שש-מאות אלף אנשים הצטרפו למאה ככר (כל ככר 3000 שקלים) שמהם נעשו האדנים למשכן (הבסיס שעליו עומדים קרשי המשכן). אבל מספרם המדויק של בני ישראל היה "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים"[יא] (603550), כך שנותרו עוד 3550 מחציות שקלים, שהם 1775 שקלי-כסף שלמים. מהשקלים הללו עשה משה ווים מכסף לעמודים של חצר-המשכן, וכן ציפוי לראש העמודים וחשוקים סביבם.
כעת, מה המשמעות הפנימית של זה? המספר שש-מאות אלף – "ששים ריבוא" – מסמל את השלמות של בני ישראל, ולכן מודגש שיציאת מצרים, מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל התרחשו כאשר בני-ישראל היו במספר זה. בפנימיות, מספר זה הוא "שורשי הנשמות" של עם ישראל בכל הדורות, וגם אם כיום יש ברוך ה' מליוני יהודים, כן ירבו, הרי המספר היסודי נותר שש-מאות אלף שורשים, המתפצלים לענפים וענפי-ענפים[יב]. לנשמות ישראל קשר הדוק לתורה – ככתוב בספר הזוהר "ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקדוש-ברוך-הוא"[יג], וכשם שיש ששים ריבוא נשמות ישראל כך "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" (ראשי תבות ישראל)[יד] – לכל יהודי אות בספר התורה. אגב, מכאן שאב הרבי מליובאוויטש את הרעיון הנפלא לכתוב "ספר תורה של כלל ישראל" שכל יהודי יקנה בו אות.
אבל מה קורה עם השארית, אותם "שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" העודפים (שבדרך כלל לא מתייחסים אליהם באופן מיוחד)? אומר החתם-סופר (רבי משה סופר, מגדולי הפוסקים האחרונים)[טו] שלאותם 3550 באמת אין אות בספר התורה!
מדרש מופלא אומר[טז] שמשה רבינו מסר דין וחשבון מדויק מה נעשה בנדבת המשכן (כדי שלא יחשדו בו), אך כאשר הגיע לאותם 1775 שקלים שכח מה נעשה בהם! עד שהקב"ה עצמו הזכיר למשה "ואת האלף... עשה ווים לעמודים". כעת מובן מה גרם למשה לשכוח: משה הוא נותן התורה לישראל, וכל יהודי מופיע לעיניו יחד עם האות שלו בספר התורה, אבל כאן יש יהודים מחוץ לחשבון הרגיל, ללא אות מיוחדת בספר התורה, ולכן משה, במבט ראשון, אינו 'קולט' אותם.
רגע, האם באמת יש יהודי שאין לו קשר לתורה? מהו סודם של אותם 3550 יהודים שמחוץ לחשבון?
ההסבר הוא שאלו יהודים שברובד הגלוי אין להם כל קשר לתורה, כל-כך מרוחקים מתורת ישראל עד שנראה שאין להם תקוה, חלילה. אבל ברובד עמוק יותר, היהודים הללו קשורים ישירות עם ה'. כלומר, נכון שהקשר הגלוי והרגיל שלנו לה' עובר דרך התורה והמצוות, ומי שאינו שומר את התורה כורת את חבל-התקשורת הזה – אבל יש קשר נוסף, פנימי ונעלם, קשר ישיר בין נשמות ישראל לה', ערוץ-תקשורת שיכול לפעול גם כאשר הקשר הרשמי דרך התורה אינו עובר (זאת כיון שהשורש הפנימי ביותר של נשמות ישראל גבוה יותר משורש התורה). אפילו משה רבינו אינו מזהה בתחילה את שורש הנשמה של אותם יהודים, עד שהקב"ה מראה לו את השורש הנסתר שלהם, הקשר העצמי שיש להם עם ה'.
את הקשר הזה חושפים בעלי התשובה. כך למשל, מי שכל חייו היה מרוחק מדרך התורה ולפתע משהו 'נוגע' בו והוא מתעורר לעשות תשובה, הרי אצלו 'נדלקת' הנשמה במקום הכי עמוק, בנקודה בה היא קשורה ישירות עם הקב"ה. מנקודה זו, היא יכולה לחזור ולבנות גם את הקשר דרך התורה, שכן אסור לוותר על הקשר הזה.
כעת נסגור את המעגל. אם "חישוב הקץ" שלנו נמצא בפסוק הזה, פירוש הדבר שדוקא באותם יהודים גנוז סוד הגאולה! העוצמה של בעלי התשובה הללו היא שתעורר ותנער את כולנו, ותהפוך את כולנו להיות בעלי תשובה, והרי "כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים"[יז].
אם כן, מה אנו עושים עם השנה הזו שלנו, תשע"ה? עלינו להתייחס אליה כהזדמנות מצוינת. חישוב הקץ לשנה הזו צריך לעורר אותנו לחשיבה נכונה כיצד לצרף את המעשים הקטנים שלנו לקרב את הקץ הטוב. ולמעשה, המשימה היא לפעול כמה שיותר בדרך החזרה בתשובה, לקרב עוד ועוד יהודים אל אביהם שבשמים, ולהפוך אותנו עצמנו לבעלי תשובה (כי מי אינו צריך לעשות תשובה?). יותר מזה, עלינו לפעול לא רק לתשובה במישור האישי-הפרטי, אלא תשובה במישור הציבורי, תשובה שמקרבת את הגאולה. אז מתי יבוא משיח? על השאלה הזו השיב המשיח עצמו "היום אם בקולו תשמעו"[יח] – ובעזרת השם עוד השנה.
מתוך דברים שנאמרו בכינוס תנועת דרך חיים, ו' תשרי תשע"ה
[א] בראשית מט, א. רש"י שם.
[ב] דניאל יב, ו.
[ג] שם פס' ט.
[ד] כלשון הכתוב שם פס' יג.
[ה] לפי סנהדרין צז, ב.
[ו] ב"אגרת תימן" הידועה שלו, וכדאי ללמוד את הדברים בפנים.
[ז] שבת לא, א.
[ח] שמות לח, כח.
[ט] ראה מאמרי אדמו"ר הזקן עה"ת, פרשת פקודי.
[י] דברים יח, יג, ופירוש רש"י שם.
[יא] שמות לח, כו.
[יב] ראה ספר התניא פרק לז.
[יג] זוהר ח"ג עג, א.
[יד] ראה לקוטי תורה פרשת בהר מג, ד, כיצד מגיעים למספר זה.
[טו] ספר 'תורת משה' על התורה.
[טז] זוהר ח"ב רכו, ב. וכיוצא בזה במדרש תנחומא פקודי ד.
[יז] רמב"ם הלכות תשובה ז, ה.
[יח] סנהדרין צח, א.
