גאולה בניסן בימינו - שיעורו של הרב שמואל אליהו ​לפרשת תזריע-החודש התשפ"ב על ניסי חודש ניסן בתקופת מלחמת העצמאות.

צפו:

בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל

אראנו נפלאות

רבי יהושע אומר: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל" (ר"ה יא ע"ב). וכן כתוב במדרש: "משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל. שנאמר (מיכה ז) 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'" (שמות רבה טו יא).

משיח - כל השנה, גאולה - בניסן

והקשה בספר טורי אבן מהגמרא שאומרת "הריני נזיר ביום שבן דוד בא", שאסור לו לשתות יין בכל ימי החול שמא יבוא בן דוד באותו יום ויתברר שהוא אסור למפרע כל אותו היום (עירובין מג ע"א). ולכאורה היה צריך לאסור עליו יין רק בחודש ניסן.

וענה על כך בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן ריא) כי ביאת משיח היא תחילת הגאולה ויכולה להיות בכל יום מימי החול בשנה, אבל הגאולה בפועל תהיה בחודש ניסן. כמו שהיה בגאולת מצרים שמשה בא הרבה לפני שיצאו ממצרים בחודש ניסן (ע"ע בית שערים או"ח סימן קמב. מהר"ם שיק יו"ד סימן ריג).

גאולת ניסן בתש"ח

את דברי חז"ל אלו שנאמרו לפני אלפי שנים ראינו מתגשמים בעינינו בחודש ניסן של שנת תש"ח. באותו חודש התרחש אחד הפלאים היותר גדולים בגאולת עם ישראל. למעלה מחצי מיליון ערבים ברחו מארץ ישראל והשאירו אחריהם מסגדים, חנויות, בתים, שדות ורכוש רב בלי שום הסבר הגיוני.

מעטים מול רבים

הפלא הזה מתעצם כשזוכרים כי ערב מלחמת העצמאות בתש"ח היו בארץ פי שניים ערבים ממספר היהודים שחיו אז בארץ ישראל. 1,300,000 ערבים מול 650,000 יהודים, כשליש מהם ניצולי שואה.

מדינות ערב הצטרפו למערכה לצד ערביי ארץ ישראל, הצבא הסדיר של מצרים, סוריה, ירדן, עירק, לבנון וערב הסעודית. אליהם הצטרף צבא ההצלה של קאוקג'י.  לצידנו לא עמדו שום עם ושום מדינה. להפך, אפילו ארה"ב לא הסכימה למכור לנו נשק ותחמושת.

חסרי ניסיון מול מלומדי מלחמה

הערבים היו מלומדי מלחמה מנעוריהם. מלחמות בין השבטים הערבים הם הדבר היותר שכיח, וכל ערבי קנה לעצמו חרב או רובה להגן על חייו ולנקום את נקמת משפחתו. לעומתם עמדו היהודים שהיה חסרי ניסיון לגמרי בכל נושא המלחמה. אלפי שנים לא החזיקו נשק בידיהם, לא התרגלו לאומץ לב, תמיד היו בורחים מכל מערכה.

ידיים חשופות מול צבא חמוש

צבא ההצלה של ערביי ישראל קיבל מהבריטים את כל העמדות הטובות ואת רוב מחנות הצבא הבריטי המפונים. הבריטים גם נתנו לערבים את כל עודפי הנשק והתחמושת של הצבא הבריטי שעזב את הארץ. כל זה מלבד הנשק הרב שהיה להם – עשרות טנקים, מאות שיריוניות, תותחים קלים ותותחים כבדים. ליהודים, לעומתם, לא היה נשק להילחם בו, מלבד טנק אחד ושתי שריוניות שגנבו ממחסני הצבא הבריטי. היתרון המכריע והמשמעותי ביותר היה בתחום הכוח האווירי. למדינות ערב היו 60 מטוסים ו-14 מפציצים.

באותה שעה לא היה לנו סיכוי לסגור את הפער העצום בכלי נשק, כיוון שכל מדינות העולם, כולל ארה"ב, שהכירה במדינת ישראל, הטילו אמברגו נשק חמור וקפדני שאסר על מכירת נשק למדינת ישראל, והיא נאלצה לצאת להילחם בידיים ריקות על קיומה ועל חיי תושביה.

כישלון בטוח

כל המדינאים המומחים היו בטוחים שתבוסתה של מדינת ישראל הצעירה היא רק עניין של זמן. היתרון של הערבים היה מוחץ מדי. כולם העריכו שמדינת ישראל הצעירה לא תשרוד יותר מימים מספר, אולי שבועות.

זה היה ברור, אם הערבים היו מנצחים אותנו הם היו טובחים ושוחטים אותנו באכזריות. התקיים בנו מה שאמרה אסתר המלכה על המן וחבריו עושי דברו: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי: יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל" (תהלים כ"ב י"ז - י"ח). 

מלחמת השמד וטבח עצום

עבד א-רחמן חסן עזאם, מזכיר הליגה הערבית, הבטיח לעמים הערביים שכיבוש ארץ ישראל ותל אביב יהיה פשוט כטיול צבאי. הוא התרברב במצרים ואמר: "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד וטבח עצום, שיזכירוה כמו הטבח שערכו המונגולים ואת מסעות הצלב". בשיחה עם הציר הבריטי בירדן, על הכוח הצבאי היהודי, עזאם נופף בידיו ואמר: "אין זה חשוב כמה הם. אנחנו נטאטא אותם אל תוך הים!". כך גם אמר ראש הממשלה העירקי מוחמד א' סאדר לומר לסופר הערבי מוסא עלמי כי "די בכמה מטאטאים לגרש את היהודים לים".

הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ

על שעה זו ניבא ירמיהו ואמר: "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל' ז'). עליה הבטיח ה' ביד עבדיו הנביאים: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים" (ירמיהו ל' ח'). שחרור משיעבוד המלכויות הללו יפתח את שערי הארץ לשבים אליה מכל העמים. "כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ" (ירמיהו ל' ג'). 

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד

וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף

למרות היותנו מעטים וחלשים התקיים בנו: "וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים וְאַתֶּם לֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (יהושע כ"ג ט'-י'). 

הכלי שבו ה' קיים את הבטחתו היה הפחד. הבהלה הגדולה שאחזה בערבים גרמה להם לברוח מארץ ישראל כל עוד נפשם בם בלי שום היגיון. "וּנְתָנָם ה' אֱלֹקיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם" (דברים ז' כ"ג).

אין בעל הנס מכיר בניסו

הפלא הגדול הוא העובדה שהבריחה התרחשה בעיקר בחודש ניסן, כחודש לפני שהבריטים עזבו את הארץ. בכ' ניסן תש"ח ברחו ערביי חיפה באוניות ללבנון הקרובה. שבתאי לוי, ראש העיר היהודי של חיפה, לא הבין את גודל הנס שמתרחש מול עיניו וניסה לעצור את הבריחה. הוא שלח את ההגנה שתאמר לערבים כי לא יאונה להם כל רע אם הם יישארו בחיפה. הוא גייס גם את הקצין הבריטי הבכיר סטוקוול, המפקד של דיוויזיית הצנחנים הבריטית, שאמר לערבים שהם עושים משגה חמור. אבל הם לא שמעו לשניהם וברחו כל עוד נפשם בם.

הוועד הערבי העליון לעזיבת הארץ

אחת הסיבות ה"הגיוניות" שנותנים לבריחה הזאת היא העידוד שנתנו ראשי הציבור הערבי לציבור הערבי לברוח מהבתים שלהם. גם העידוד הזה הוא פלא עצום. אבל כך דווח באותם הימים העיתון אקונומיסט היוצא בלונדון (2.10.48): "בימים הבאים פנו השלטונות הישראליים, ששלטו עתה בחיפה שליטה מלאה, אל כל הערבים וקראו להם להישאר בחיפה, והבטיחו להם כי לא יאונה להם כל רע. לפי מיטב ידיעתי הייתה העצה שנתנו כל התושבים הבריטיים, שנשאלו על-ידי ידידים ערביים, כי ינהגו בתבונה אם יישארו.

גורמים שונים השפיעו על החלטתם לברוח. כמעט אין ספק, כי הגורם החזק ביותר היו ההודעות ששידר הוועד הערבי העליון, שקרא לכל הערבים לצאת מחיפה. הובהר להם, כי לאחר שיושלם הפינוי של הכוחות הבריטיים, יפלשו הצבאות של כל מדינות ערב לארץ-ישראל ויזרקו את היהודים לים. נרמז בבירור כי כל הערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסותם של היהודים ייחשבו לבוגדים. באותו זמן עדיין היה לערביי ארץ-ישראל אמון מסוים ביכולתה של הליגה הערבית לקיים את ההבטחות שנתנו דובריה".

כך גם אמר אבא אבן נציג ישראל בעצרת האו"ם ב-18 בנובמבר 1955: "מנהיגי הערבים המריצו בכל תוקף לצאת מישראל ולפנות את השטח לשם הטבח, שלאחריו ישובו כמנצחים". כך גם כתוב בדו"ח הוועד היועץ לפיתוח לאומי שליד הנשיא טרומן מ-7 במרס 1951 כתוב: "מנהיגים ערבים קראו לערביי ארץ ישראל לצאת בהמוניהם כפי שעולה מן העובדות המוכחות". שבעים שנה עברו מאז ואי אפשר להבין את ההיגיון של מנהיגי ערב אלא אם זוכרים את הפסוק מהתורה "וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף" (שמות כ"ג כ"ז).

בניסן - נס הבריחה של הערבים

מנוסה מבישה

עיקר המנוסה של הערבים התחיל מיד אחרי חג פורים. הערבים בכפרים ליד צפון תל אביב נטשו בלי שהחלה כלל המלחמה. כך מעידים הערבים על עצמם בעיתון הערבי א-צריח בחודש אדר ב' תש"ח (30.03.1948): "תושבי הכפר הגדול שיח' מוניס ותושבי כפרים ערביים רבים אחרים באזור תל-אביב המיטו קלון על כולנו בנוטשם את כפריהם על מִקנם ועל טפם. אי-אפשר שלא להשוות מנוסה מבישה זו עם עמדתה האיתנה של ה'הגנה'. כל היישובים המצויים באזורים ערביים. אך מה בצע בהשוואות, שהרי כולנו יודעים כי ה'הגנה' נחלצת לקרב באומץ לב, ואילו אנו נמלטים מפני המלחמה".

נס בדרך לכיבוש דיר יאסין

בסוף אדר ב' של אותה שנה שוחררה הדרך לירושלים. מי שחסם את הדרך וירה על שיירות אזרחיות שהביאו אוכל ומזון לירושלים היה הרוצח עבד אל קאדר אל חוסיני שעמד בראש הגדוד שנקראה "אל ג'יהאד אל מוקדס" (מלחמת הקודש למען בית המקדש). הוא וחייליו ישבו על ההרים מעל הדרך לירושלים והמטירו אש וגופרית על הרכבים שהסיעו יהודים או מזון לירושלים.

הרוצח הזה היה נערץ על כל הערבים שחשבו אותו לקדוש, והוא נהרג בזכות טעות שקרתה בליל כ"ח אדר ב'. שומר יהודי חשב שהוא חייל פלמ"ח וקרא לו בסלנג ערבי "תעלו יא ג'מעה". השומר היהודי לבש מדים בריטיים, ועבד אל קאדר חשב שהוא עריק בריטי וקרא לעברו "הלו בויס". מיד זיהה השומר שהוא חייל ערבי וירה בו והרגו.

לערבים זה היה שבר נורא. האליל שלהם נהרג על ידי היהודים. הם חששו שהיהודים יתעללו בגופתו, אבל היהודים כלל לא הבינו את מי הם הרגו. רק כשהם ראו את השבר במחנה הערבי הם הבינו איזה נס קרה להם.

הנס הגדול היה ביום הקבורה שלו, יום שישי, כ"ט אדר ב', ערב ר"ח ניסן שחל בשבת. הערבים קברו אותו ברוב עם על הר הבית. הלוחמים הערבים עזבו את עמדותיהם, והיהודים נכנסו לעמדות הללו ושחררו גם את הדרך לירושלים וגם את דיר יאסין, הלא היא שכונת הר נוף וגבעת שאול. בר"ח ניסן כבר היה הכביש לירושלים פתוח לרווחה.

תחילת ניסן - בריחת ערביי טבריה

חכמינו אמרו שהגאולה מתחילה בטבריה. "אמר רבי יוחנן ומשם עתידין ליגאל" (ראש השנה  לא ע"ב). המנהיגים הערבים של טבריה היו ממשפחת טברי שלא רצו להילחם עם שכניהם היהודים. במאורעות תרפ"ט הם לא נתנו לרוצחים הערבים להשתולל כמו בחברון, צפת, ירושלים ויפו.

המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שלא אהב את הדרך שלהם, סילק את משפחת טברי מהמנהיגות ומינה שונא ישראל צמא דמים להיות ראש המפקדה הערבית בטבריה, סובחי שהין שמו. מהלך שהוביל לסילוק כל הערבים מטבריה.

הרוצח הזה עודד צלפים ערבים לצלוף על יהודים מהכפר נאסר א-דין ומגבעת שייח' קדומי. שני כפרים ערבים אלו ישבו על ההרים בצד המערבי של טבריה. משם הם צלפו על בתים של יהודים והפילו עליהם פחד. בג' ניסן כבשו היהודים את שני הכפרים הללו, הפחד נפל על ערביי טבריה והם ברחו מטבריה בט' בניסן תש"ח (18.4.1948). לא נותר בהם עד אחד.

י"ג ניסן - הבריחה הגדולה מחיפה

בחיפה גרו בניסן תש"ח 144,000 תושבים, חציים יהודים וחציים ערבים. פועלים ערבים רבים מהחורן עבדו בנמל ובבתי זיקוק. כשהתחילו הקרבות בין היהודים לערבים הם עזבו את חיפה וחזרו לבתיהם. וכך החלה הנסיגה של הערבים מחיפה.

בליל י"ג בניסן תש"ח (22 באפריל 1948) החלה התקפה של מרגמות דוידקה ישראליות על עמדות הערבים. קול הנפץ הטיל אימה על מפקד הכוחות הערבים, אמין עז-א-דין, ובשעות הבוקר הוא ברח בסירה לעכו. הוא הסביר לחייליו שהוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אבל לא היה אחד שלא הבין כי הפחד אחז בו, ומיד החלה בריחה מטורפת של עשרות אלפי ערבים ללבנון באוניות, בסירות ובכל כלי שייט.

ט"ז ניסן - מבצע ביעור חמץ יפו

מבצע ביעור חמץ נועד לסלק את תושבי יפו, בית דאג'ן, יאזור וסאלמה. הערבים הללו היו קוץ ממאיר לתושבי תל אביב. הם היו צולפים על היהודים מהבתים שלהם וממררים ליהודים את החיים.

המבצע החל בט"ז ניסן, היום הראשון של חול המועד פסח. חיילי אצ"ל התקיפו את העמדות של הערבים וכך החלה בריחה הדרגתית של הערבים. בתחילה ברחו העשירים שבהם, אחר כך התגבר זרם הבריחה, ובסך הכל ברחו כ-80,000 תושביה של יפו וסביבתה ללבנון, למצרים ולרצועת עזה.

כ' ניסן - כיבוש קטמון והשכונות הדרומיות של ירושלים

הפחד האלוקי ממשיך לעבוד גם בירושלים. כך שוחררו בכ' ניסן השכונות הדרומיות והעשירות של ירושלים. השכונות הללו נכבשו במסירות נפש גדולה של חיילים יהודים שספגו אבדות גדולות. יותר מחצי מהלוחמים נהרגו בקרבות הללו, והאחרים שנשארו החזיקו את העמדות בשארית כוחותיהם.

פעמים רבות חשבו חלק מהלוחמים היהודים לנטוש את המערכה, במיוחד כשראו את הערבים ממטירים עליהם אש מכל עבר ופוגעים בהם בזה אחר זה. סמל המחלקה, רפאל איתן, שנפצע בראשו, המשיך להילחם מבעד לחלון כשהוא עומד על כיסא שעמד על גבי שולחן. המ"מ היה דוד אלעזר, והוא יצא מספר פעמים בראש קבוצות לוחמים, כדי להדוף התקפות ערביות.

התקפות הערבים התקרבו אל היהודים יותר ויותר והיהודים הבינו שאין להם הרבה סיכוי, אבל אזרו אומץ לא אנושי והמשיכו להילחם. באותה שעה התרחש הנס, גם פה באמצעות הפחד הגדול שנפל על המפקד הערבי, הפעם היה זה אבו דאיה. גם הוא סיפר לחייליו שהוא נוסע להזעיק תגבורת, וחייליו הצטרפו אליו לבריחה. האש הערבית נחלשה בהדרגה עד שפסקה, וכך שוחררה ירושלים.

כ"ב ניסן - כיבוש עין זיתים וביריה

תושבי עין זיתון היו ערבים רוצחים שבפרעות תרפ"ט התעללו ביהודי צפת. בזכות הייחוס הזה נבחר היישוב להתחיל בו את הכיבוש של הכפרים הערבים סביב צפת. היהודים חששו שהערבים שגרים ביישוב ביריה הסמוך יבואו לעזור לתושבי עין זיתים. על כן הם הציבו שמונה חיילים על הרכס שבין ביריה לעין זיתים.

בליל כ"ב בניסן החלו חיילי הפלמ"ח בקרב על עין זיתים. קרב שהסתיים עוד לפני שהוא התחיל. תושבי עין זיתים הערבים חששו מהנקמה של החיילים היהודים, במיוחד אחרי שהם שמעו בהגזמה מה שקרה בדיר יאסין, והם לא טעו. הנקמה לא איחרה לבוא. כך סיפר לי אחד מזקני העיר שנקם בקרב הזה את נקמת ההרוגים בפרעות תרפ"ט בצפת.

וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה

הפלא הגדול היה עם משה גרין ושבעת חייליו, שהיו הכוח שהיה אמור לחסום את הדרך בין ביריה הערבית לעין-זיתון, והתפרסו על גבעה החולשת על הדרך. עם אור הבוקר זיהו הערבים במשטרת כנען את החיילים היהודים שנמצאים בין שני הכפרים והחלו לירות עליהם מרחוק. למשה גרין ולחייליו לא הייתה ברירה אלא למצוא מסתור, והם רצו לכיוון היישוב הערבי ביריה לכבוש את אחד הבתים כדי להסתתר בתוכו מהאש. תושבי ביריה, שראו את שמונת החיילים היהודים רצים לקראתם, נבהלו, עזבו את בתיהם ורכושם וברחו בהמוניהם מהיישוב. כך התקיים בנו הפסוק " וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה" כמעט כפשוטו בחודש ניסן.

ר"ח אייר - בריחת ערביי צפת והגליל

הנקמה בעין זיתים והבריחה של ביריה גרמה לפחד גדול אצל תושבי צפת הערבים, והם החליטו לברוח מהעיר. הראשונים שברחו היו החיילים הירדנים, אחריהם ברחו הערבים המוסלמים של צפת, ואחריהם ברחו הערבים הנוצרים של העיר.

היהודים תושבי צפת היו רגילים לשמוע כל הזמן את הקללות של הערבים וההתפארות שלהם כי הם יבואו עוד מעט לאנוס ולשחוט את היהודים של צפת. אבל באותו בוקר בר"ח אייר הם התעוררו וגילו עיר שקטה. הם לא שמעו את הקללות והאיומים ולא יריות והפגזות, אבל לא העלו בדעתם כי הערבים החליטו לברוח מהעיר. לתדהמתם הם ראו מהגגות של העיר היהודית את השיירה הענקית של תושבי העיר שהולכים עם חמוריהם ומטלטליהם ועוזבים את העיר שגרו בה מאות שנים.

זה היה פלא שאין כדוגמתו. מי שהיה מפקד צפת היהודית, מאיר מיבר, סיפר לי כי כל ימיו הוא היה שואל את עצמו למה הערבים ברחו. הוא סיפר לי שהוא בחן את הסיפור שמספרים כי הערבים חשבו שיש ליהודים פצצת אטום ושלל אותה מכל וכל. מהיכרותו רבת השנים עם ערביי צפת הוא יודע שהם משכילים, עורכי דין ורואי חשבון, והם לא היו מאמינים לשטות כזאת. כך או כך, בעיניו זה היה פלא גדול וכך הוא נשאר.

בניסן עתידים להיגאל

אפשר לעצור את הפיגועים

אנו צריכים להתפלל לחזרת הנס הזה של בריחת הערבים גם בימינו אלו בהם מתרחש פיגוע רצחני מדי כמה ימים. אנחנו מכירים את הרצחנות הערבית מפרעות תרפ"ט, תר"צ ותרצ"א ועד ימינו אלו.

גורמי ביטחון אומרים שאפשר לעצור את שגרת הפיגועים הרצחנית שלהם בהחלטה אחת של ממשלת ישראל לגרש את כל המשפחה המורחבת של כל מחבל לעזה, לסוריה או ללבנון. האם זה אפשרי? בוודאי! צריך רק להחליט שלא מתחשבים בכל אלה שדם של יהודי שנרצח לא מספיק אדום וחשוב בעיניהם.

הניסים של ניסן מתחילים מאיתנו

צריך לזכור כי כל הניסים של חודש ניסן בהיסטוריה מתחילים מאיתנו. כך היו צריכים בני ישראל לשחוט את אליל מצרים בערב פסח כדי שה' יפסח על הבתים בפסח. כך היו צריכים בני ישראל להיכנס לים סוף לפני שהוא נקרע וטבעו בו כל המצרים. כך נתלה המן בחודש זה אחרי שבני ישראל צמים ומתפללים, ואסתר מסכנת את חייה בכניסה לארמון אחשוורוש.

גם עכשיו אנחנו צריכים להתחיל במצווה חשובה זו של "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג לג), וה' יגמור עלינו וישלח בערבים הללו פחד ואימה ויברחו מארצנו. מי שלא מאמין שזה אפשרי ייזכר ביוצאי מצרים שהאמינו בנס של קריעת ים סוף שראו בעיניהם, אבל לא האמינו בניסים שעתידים להיות להם בכיבוש הארץ והלכו אחרי עצת המרגלים. אסור להיות כמותם. צריכים ללמוד על הנס העתידי מהנס שכבר היה.

הניסים של ניסן בזמן חזקיה

מולך בחודש ניסן

כך היה בזמן חזקיה המלך שאביו אחז החטיא את עם ישראל וסגר את כל בתי המדרש ובתי הכנסת בנחלת יהודה. חזקיהו מתחיל את מלכותו בחודש ניסן בפתיחת דלתות בית המקדש "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד אָבִיו: הוּא בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן פָּתַח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיְחַזְּקֵם" (דברי הימים ב כט). הם מסיימים לטהר את בית המקדש מכל העבודה הזרה בט"ז ניסן, ומחליטים לעשות את פסח בחודש אייר.

וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם

חזקיהו שולח שליחים לכל עם ישראל "וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל". "וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ‍ם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב". אבל העם לועג להם: "וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם".

בסופו של דבר - קָהָל לָרֹב מְאֹד

חזקיהו לא מתייאש וממשיך בדרכו עד שלאט לאט הוא רואה ברכה בעמלו. בתחילה מצטרפים מעט אנשים "אַךְ־אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב כט יא ומלבים שם). אחר כך מצטרפים אליהם אנשים ממלכות יהודה: "גַּם בִּיהוּדָה הָֽיְתָה יַד הָאֱלֹקִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר ה'". אחר כך באים גם ממלכות ישראל: "וַיֵּאָסְפ֤וּ יְרוּשָׁלִַם עַם־רָב". ובסוף באו רבים רבים "לַעֲשׂוֹת אֶת־חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָ֖ל לָרֹ֥ב מְאֹֽד".

וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלָ‍ם

כל התהליך הזה מתרחש בחודשים ניסן ואייר, והמאמץ של חזקיהו נושא ברכה לא צפויה. למרות שנות הניתוק הארוכות של ישראל מיהדות בימי אחז המלך, בתוך פחות מחודש הוא מצליח להפוך את רוח העם ההולכת אחרי ע"ז לרוח שהולכת אחרי ה' הוא האלוקים. ולא בכפייה אלא בשמחה ככתוב "וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלָ‍ם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלָ‍ם" (דברי הימים ב ל).

ויהי רצון שגם בדורנו נזכה ללכת בדרכו ולראות הצלחה גדולה בניסן זה שבא עלינו לטובה ולברכה. אמן ואמן.

בשביעי של פסח, באותו לילה שהרב זצ"ל חלה, עמדתי בבית הכנסת ובתי הקטנה על ידיי. הרב בירך אותי ואת בתי, ולפתע פנתה הבת הקטנה לרב וביקשה שיברך גם את הבובה שהיא החזיקה בידיה. הייתי נבוך מאוד מהבקשה של הבת שלי. מדובר בבובה מפלסטיק, אבל לילדה שלי זה חשוב.

תמהתי מה יעשה הרב.

והרב הצדיק שלנו נעתר לבקשתה של הילדה הקטנה ובירך את הבובה שבידה של בתי שתזכה לשמח את הילדה. שהילדה תגדל להיות שמחה ומאירת פנים.

זה היה בשבילי השיעור הכי גדול בחיים על ענווה של גדול בישראל.

זהו סיפור שהנוגעים בדבר ביקשו לא לגלותו. אך כעת, כשלצערנו, מו"ר הרב זצ"ל עלה לישיבה של מעלה, כבר יש לנו רשות לספרו.

לפני שנים רבות, כינס חכם ישועה בן שושן זצ"ל מספר מקובלים גדולים ויחד הם הקימו בית דין. בבית דין זה הם דנו בענייני גאולה ולאחר דין ודברים וסנגוריה גדולה על עם ישראל פסקו כי עם ישראל כבר ראוי לקבלת משיח צדקנו.

מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל כיהן כדיין באותו בית דין של אהבת ישראל, שהרי, מי מתאים יותר ממנו ללמד סנגוריה כזו על כלל ישראל?

בית דין זה התכנס כמעט מדי שנה בשנה, ערך דיונים רציניים, והיה פוסק, שוב ושוב, כי עם ישראל אכן מוכן לגאולה.

בליל ההלוויה של מו"ר הרב זצ"ל, מספר שעות לאחר היוודע הבשורה המרה, ניגש חכם ישועה בן שושן זצ"ל אל בני משפחת אליהו וסיפר להם את הסיפור.

בפיו הייתה בקשה אחת: שמו"ר הרב ייטמן עם אותו גזר הדין שפסק בית דינו. בני המשפחה הסכימו לכך, ומי שהסתכל היטב בהלוויה, מבעד לדמעות, יכול היה להבחין שמבין התכריכים מבצבץ לו קלסר גדוש דפים. היה זה אותו קלסר בהם תייקו הדיינים הצדיקים את דיוניהם ופסיקתם שהגאולה צריכה להגיע.

"קח את זה איתך ותראה לבית דין של מעלה את הנימוקים שלנו כאן למטה", ביקש חכם ישועה ממו"ר הרב, "תאמר להם שעם ישראל, שעבר את כל גזירות השמד של הגויים ועדיין נשאר יהודי, כבר ראוי! תאמר להם שהגיע זמן הגאולה!"

תשובה כהלכה

שֶׁעָשָֹה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֵת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. קראתי בעיון את דברי הרב ביחס לחובת הסיפור על ניסי הגאולה האחרונה בליל הסדר, ולצערי לא הבנתי כלל את דברי הרב. החיוב "לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" לא התחדש בדור שלנו. גם בתוקף הגלות היה כל אחד מחויב בזה לפי בעל ההגדה, והרמב"ם שהביאו להלכה. וא"כ איך אפשר לומר שהחיוב הזה מתייחס לניסים שאירעו דווקא בדור האחרון? ועוד, היכן מצינו בפוסקים חיוב להוסיף ולספר על הניסים שאירעו לכל אחד בליל הסדר? העיון בגמרא ברכות יג ע"א הוא יפה וחשוב בתור דברי אגדה, אבל כלל לא נוגע לחיוב הלכתי בשום צורה שהיא. יש שם דיון על מה שיקרה בימות המשיח, זמן שאני חושב שגם הרב מודה שעוד לא הגיע.

היה לי נוח לפרש את דברי הרב בתור המלצה על דרך המוסר והכרת טובה, אך נשמע שכבודו בא לחדש חיוב הלכתי. אשמח להסבר.

 הדיון במשנה ובגמרא הוא דיון הלכתי גמור בשאלה האם מזכירים יציאת מצרים בלילה, והוא תלוי בשאלה האם יזכירו או לא את יציאת מצרים לימות המשיח. להלכה אנחנו מזכירים יציאת מצרים בלילה גם בפרשת ויאמר וגם בברכה אחרונה של ק"ש בערבית.

האם אנחנו בימות המשיח או לא? לפי הכלל שנאמר בגמרא ונפסק ברמב"ם: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד".

שיעבוד לאומות העולם היה מאז חורבן בית שני במשך 1880 שנה ונפסק בדור שלנו. לפי הגדרות חז"ל "ימות המשיח" מתחילים בהפסקת שיעבוד מלכויות.

הפסוקים שהגמרא מביאה הם מספר ירמיהו ועוסקים בקיבוץ גלויות. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם". וזה בוודאי מתרחש בימינו. כיוון ששני הדברים הללו מתרחשים בימינו אנחנו חייבים לקיים אותם. אינני מבין איך אנחנו יכולים לפטור את עצמינו מלשבח לה' על הניסים שהוא עושה בדורנו.

אין קושיה מהרמב"ם שלא הביא את הניסים של קיבוץ גלויות בנוסח ההגדה שלו, כי לא היה קיבוץ גלויות בימיו.

הניסים שהיו יכולים להצביע עליהם בדור הרמב"ם ובדורות שאחריו הוא "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". נס שהיה ביטוי לקיום ברית אבות בימיהם. בדורנו מתקיימת ברית אבות בקיבוץ גלויות ובניין ירושלים וכו', שלא היו בימי הרמב"ם והראשונים.

החיוב לספר על ניסי דורנו מפורש בהגדה: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָֹה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֵת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ. הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִֹמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָהּ". כן אנחנו מברכים בהגדה "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וכו' וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ".

כך כתוב בשו"ע (תפא) "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה". ומקור דבריו הוא מדברי הרא"ש שכותב כי זה הטעם שבגללו לא ישתה יין בין הכוסות שלא ישתכר. "ופי' הר"ם ז"ל טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא ולאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר". הרי הדברים מפורשים וכתובים שצריך לספר בניסים שעשה לנו ולאבותינו.

מובאות

מזכיר הליגה הערבית הבטיח לעמים הערביים שכיבוש ארץ ישראל ותל אביב יהיה פשוט כטיול צבאי. הוא התרברב במצרים ואמר: "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד וטבח עצום, שיזכירוה כמו הטבח שערכו המונגולים ואת מסעות הצלב"

הבריחה העיקרית של הערבים התקיימה בחודש ניסן תש"ח. יישובים רבים נעזבו בחודש זה על ידי הערבים לפני שהיהודים החלו לנצח אותם בשדה הקרב. בחודש הזה התרוקנו הבתים של הערבים כדי שהיהודים שעתידים להתקבץ מארבע כנפות הארץ יוכלו להתיישב בה