בהר סיני זכינו בשתי תורות – התורה שבכתב והתורה שבעל פה. התורה שבכתב היא הגילוי האלקי מן השמים, הופעת דבר ה' ומלכותו עלינו בגלוי (עד שגם אומות העולם מכירות בה). לעומתה, התורה שבעל פה עולה מלמטה, מתחדשת ומתגלה מתוך עיונם של חכמי וצדיקי ישראל. "אין כבוד אלא תורה", ובפשטות, התורה שבכתב, "תורה מן השמים" בגלוי, היא כבוד שמים, גילוי מלכות ה', והתורה שבעל פה היא כבודם הגלוי של חכמי התורה, "מאן מלכי? רבנן".
כמובן, התורה אחת היא – אין לקצץ בנטיעות ולהפריד בין התורות, ח"ו – אלא שיחוד התורות הוא כמפגש חתן וכלה, יחוד קוב"ה (ז"א, תורה שבכתב) ושכינתיה (מלכות, תורה שבעל פה). בחסידות הסבירו את הפסוק "על כל כבוד חֻפה" כי "כבוד חתן" הוא אהבת החתן לכלה ו"כבוד כלה" הוא אהבת הכלה לחתן. התורה שבכתב מגלה את כבוד ה', אך מגמת ה' היא להרבות בכבוד ישראל בכלל ובכבוד חכמי התורה – ובראשם משה רבינו – בפרט. התורה שבעל פה מגלה את כבוד ישראל, העוסקים בה ומחדשים בה, אך מגמת לומדי התורה היא להרבות בכבוד שמים ולמסור הכל להשי"ת.
דוגמה לכך יש בסיפור נחש הנחשת: כאשר דברו העם "באלהים ובמשה" שלח בהם ה' את "הנחשים השרפים" – הנחשים (שם העצם) בשל הדיבור בה' והשרפים (על שם פעולתם) בשל הדיבור במשה (תלמיד חכם ש"לחישתו לחישת שרף"). כאשר שבו ישראל ואמרו "חטאנו כי דברנו בהוי' ובך" התפלל עליהם משה וה' הורה לו כיצד להפוך את מקור החולי והמות עצמו למקור של רפואה וחיים. בפסוק נאמר שה' אמר למשה "עשה לך שרף" אך משה רבינו אמר "הקב"ה קוראו נחש" ולכן דרש מדעתו "ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון". ה' הקפיד על כבוד משה, ולכן הזכיר את השרף, ואילו משה הקפיד על כבוד שמים, ולכן הזכיר את הנחש.
בעומק, יש כאן מפגש ובו התכללות יפהפיה של התורות: מוסבר כי ה' אכן אמר למשה 'עשה לך נחש שרף', אך הכתוב קיצר בלשונו והשמיט את המלה נחש – כאשר קצרה נפש העם בדרך גם נפשו של ה' קצרה, כביכול, והוא חפץ למעט בקלון ישראל ולהסתיר את הפגיעה בו. כאן התורה שבכתב בעצמה – לשון הפסוק שאמר ה' למשה – נותרת כתורה שבעל פה ('תורה שבעל פה שבתורה שבכתב'), כבוד ה' 'מסתתר' לטובת כבוד ישראל. כנגד כך, משה רבינו דורש מעצמו את המלה שהסתתרה, ודרשתו שלו, דרשת תורה שבעל פה, נכתבת בפירוש בתורה שבכתב ('תורה שבכתב שבתורה שבעל פה'). משה, המקפיד על כבוד שמים, מעמיק לגלות כי "אין רע יורד מן השמים" וכי בתוך הרע-הנדמה עצמו טמונה רפואתו של הקב"ה (המקדים רפואה ומרפא מר במר), ו'מנחש' כיצד מתגלה הרפואה מיניה וביה בנחש הנחשת.
