מי מוחה את עמלק – ה' או אנחנו?

שאלה:

למה בקריאת התורה לפורים מזכירים את מחית ה' – "מחה אמחה" – ואילו אנחנו רק מחלישים אותו [כמו שמפרש רש"י על "ויחלֹש יהושע" שם], ולא קוראים את פרשת זכור, בה נאמר הצווי לישראל – "תמחה"?

תשובה מאת הרב יצחק גינזבורג:

חז"ל אומרים על עמלק ש"היה חותך מילותיהן של ישראל וזורקן כלפי מעלה", דהיינו שהיה מנסה לנתק ולפגום בקדושת הברית של עם ישראל. וכך מבואר בחסידות שעמלק – נוטריקון עם מלק, שפעולתו להפריד-למלוק בין הראש ללב, מה שמוביל לרגש לא מתוקן ולבסוף לפגם בברית. הלכה היא ש"מל ולא פרע כאילו לא מל". בעבודת הנפש מילה היא הסרת הקרום הגס – מילת ערלת הלב, הרע המודע. הפריעה היא הסרת העלם הרע, התת-מודע. על המילה נאמר "ומלתם את ערלת לבבכם", ואילו על הפריעה נאמר "ומל הוי' את לבבך".

לענייננו, מחית עמלק שעל ידינו ("תמחה") היא רק הקדמה למחיה השלמה והמלאה שעושה ה' ("מחה אמחה"). בקבלה, פורים הוא סוד גילוי העטרה. מרדכי הוא עטרת יסוד ז"א [המקבל מיסוד אבא, של משה רבינו, שכאשר מתלבש ביסוד אמא נעשה ארוך ומגיע עד סיום יסוד ז"א] ובפורים קורה נס, מה שלא קורה בכל השנה, שיסוד ז"א בולט ועובר את המלכות ונמשך עד לתחום עולם הבריאה – "ומרדכי יצא מלפני המלך".

מה הפירוש בחסידות, בעבודה? יסוד אבא הוא תקיפות-הבטול (הגדרת הרבי הריי"צ עבור כח-מה של החכמה). פנימיות אבא-חכמה, היא בטול והיסוד מורה על גבורת אנשים – תקיפות. על מרדכי, יסוד אבא, כתוב במגילה שני דברים שונים, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" ו"ומרדכי לא קם ולא זע ממנו". "לא קם ולא זע ממנו" היינו שמירת הברית, שלא להתפעל כהוא-זה מן הקליפה (לא לקום, לא להזדעזע ולא 'להזיע' מותרות החוצה), ו"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" היינו עמידה זקופה בחיות דקדושה. הבטול הגויי הוא פסיבי, מתוך רצון לקבל, והבטול היהודי הוא אקטיבי, זקוף תקיף – כצינור הבטל למה שלמעלה ממנו ומשפיע בכחו. כאשר יסוד ז"א דומה ליסוד אבא יש בו כח לגלות את הבטול האקטיבי לא רק ברשות היחיד של עולם האצילות (בו מתגלה יסוד אבא) אלא גם ברשות הרבים של העולמות התחתונים, טורי דפירודא, ועל ידי זה מתקיים "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". זהו הגילוי של "מחה אמחה", שבשבילו צריך להקדים את בחינת " תמחה" באתערותא דלתתא.