החוש המיוחד לחודש אדר, על פי ספר יצירה, הוא חוש השחוק. נישואין הם ענין רציני, שמצריך התמסרות וכובד ראש, אבל בלי היכולת לצחוק כשצריך קשה לבנות חיי נישואין טובים (ויש כאלה שיחשבו שגם אין הרבה טעם...). הצחוק מקרב לבבות, מאפשר לעגל פינות ולצלוח משברים ובמובן מסוים גם בונה ומגדיר את מסגרת החיים המשותפת.
השמחה מחתנת
יסוד חיי הנישואין הוא שמחה: הם מתחילים בשמחת החתונה, בה מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ושבע הברכות גדושות בבקשות ואיחולי שמחה; הם מתבססים על מצות "ושמח את אשתו" בשנה הראשונה (ובסגנון בדיחה מפורסמת: 'בשנה הראשונה תתאמץ לשמח את אשתך'. 'ומה אחר כך?' 'אחר כך כבר תתרגל...'); וגם תכלית הנישואין, העמדת דורות מבורכים, מלווה ותלויה בשמחת ההורים – "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעורֶך" ו"אם הבנים שמחה".
חושבים שהשמחה נובעת מהחתונה – איחוד הנשמות משמח, וכל האורחים מוזמנים להשתתף בשמחה – אך בחסידות מוסבר להיפך: החתונה תלויה בשמחה, והאורחים משמחים את החתן והכלה כדי לאפשר להם להתאחד. החתן והכלה שונים זה מזו – בהבדלים שבין גבר ואשה, ברקע החברתי והמשפחתי השונה ובעיקר באופי היחודי לכל אחד מהם – ולכן החיבור ביניהם אינו פשוט והוא מלווה קשיים וחששות. לחתן וכלה רציניים, המבינים את האחריות והקושי בנישואין, קשה להתחתן (צדיקים אמרו שמסירת יום הנישואין הנשגב בידי 'ילדים' בני 18 היא פלא, ויש לומר שדווקא 'ילדים', בחוסר-הבנתם, לא יברחו מכובד האחריות בענין כה נשגב ורציני כנישואין). רק שמחת הנישואין – הליצנית-משהו, מלווה בג'אגלינג על ידי הצדיקים המרקדין לפני הכלה ובדברי בדחנות – מאפשרת להתגבר על הקשיים, להשתחרר מהחששות ולהגמיש את הגבולות האישיים עד גישור על הפערים והגעה לאחדות אמתית.
הדברים נכונים גם לכל יחוד בחיי הנישואין, בו על האיש והאשה לצאת מעולמם הרציני ולהגיע לאיחוד רווי הנאה ושעשוע (שלא בכדי טבע אותם הקב"ה דווקא בקיום מצות "פרו ורבו"). כשם שבקליפה "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה", מכיון שהם ממוססים גבולות, כך הכנה ליחוד בקדושה היא שיחה קלילה ושחוק בין איש ואשתו (ברכות סב, א).
המתקת דינים – לצלוח משברים בצחוק
בחיים המשותפים חווים גם תקופות של 'דינים' ומשבר, בחיכוכים בין בני הזוג או בסתם קשיים במהלך החיים. ובכלל, כתוב שעל האיש להמתיק את דיני אשתו – להפיג את כעסיה, חששותיה ומתחיה. בקבלה מוסבר שהצחוק ממתיק דינים, ולכן כשמישהו נופל, דבר המעיד על דין המתוח עליו מן השמים, התגובה הטבעית היא צחוק של הסובבים. גם בדרך הפשט, אין כמו הומור בריא – רגיש ונעים, ולא חלילה עוקצני – כדי להפיג את המתח ולהשרות אוירה קלילה ונינוחה המאפשרת להתמודד כראוי עם הבעיה. בפרט, הומור עצמי הוא הדרך הטובה ביותר להודות בקשיינו ולהתנצל על טעויות שעשינו.
גם במצבים בהם קשה לצחוק – או שבן הזוג לא ניחן בחוש הומור מפותח, והוא זוכר תמיד ש"אסור לו לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה"... – יש 'ללוות' שחוק מהעתיד. המחשבה כי בעתיד, אחרי שיעבור המשבר, עוד נצחק על הסיטואציה בה עמדנו מקלה ומשחררת גם בהוה. בעוד שהמצוה להצחיק בהוה מוטלת בעיקר על האיש, זכרון העתיד וההתחזקות ש'צוחק מי שצוחק אחרון' מסורים בעיקר לאשה – "ותשחק ליום אחרון".
[ולמיטיבי הלכת לא נמנע מבדיחה-רצינית: חז"ל מסבירים על "עזר כנגדו" כי "זכה – 'עזר'; לא זכה – 'כנגדו' להלחם בו". האשה רגישה לזיכוך הפנימי של האיש, וכשהוא מתנשא היא דואגת – במודע או שלא-במודע – להקנות לו את מדת השפלות. לכן, בניסוח חריף, תפקיד האיש הוא לשמח את אשתו ותפקיד האשה הוא להשפיל את בעלה. הדרך הטובה ביותר לשלב את התפקידים היא צחוק משותף של בני הזוג על חסרונותיו של האיש...]
בדיחות משותפות
ונקודת עומק לקינוח: תכלית הנישואין היא בנין בית משותף, בדומה לתכלית בריאת העולם – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". אחת ההגדרות למקום בו אדם 'מרגיש בבית' היא מקום בו מבינים את בדיחותיו, צוחקים מהן וזורמים עם חוש ההומור שלו. כך, יש תיאורית תקשורת לפיה הגדרה שיוצרת קבוצה היא הומור פנימי משותף. במובן זה, הבדיחות הפרטיות, המשותפות לבני הזוג או לכלל המשפחה, מייצרות תחושת לכידות ובעצם מגדירות את אופי הבית.
אז ברצינות, תצחקו יחד בכל הזדמנות! זה בריא, חשוב והעיקר כיפי.
