מי שמכיר את המקור אולי יכעס על הכותרת שלנו. הרי בגמרא נאמר "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – כאשר מתחיל חודש אב צריך למעט בדברים שמחים, כמו שכתוב בשולחן ערוך "ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, ואין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין". ההלכה אומרת שחודש אב בתחילתו הוא באמת זמן קשה, לא מתאים לחגיגות ואירועים ולא מומלץ להתחלות חדשות. חכו עד אחרי תשעה באב.
זה נכון. עד שיבנה המקדש, במהרה בימינו, יש הלכות שעוטפות אותנו באווירה רצינית ו'כבדה' יותר. אבל... זה לא פשוט. האם לא צריכים לשמוח? "עבדו את ה' בשמחה", והרמב"ם כותב "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא", ועוד כותב הרמב"ם שבתיקון המידות על האדם להיות "שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות". ואילו העצבות היא דבר שצריך להתרחק ולברוח ממנו. כן, גם בחודש אב צריך לשמוח, אפילו בתשעה באב!
אז מה קורה כאן? חייבים להסתכל פנימה. מאחורי כל הלכה 'יבשה' יש רובד נסתר, הסוד שמאחורי הפשט. הסוד של "ממעטים בשמחה" הוא לא לבטל את השמחה ולהגיע לעצבות, חס ושלום, אלא להסתיר אותה, להמעיט את גילוי השמחה כלפי חוץ. אין חגיגות והופעות, הלבוש החיצוני מאופק, אבל בפנים, בתוך הלב, יש שמחה. כי גם בזמנים הכי קשים, גם בשעה שנחרב בית המקדש, הקב"ה לא עוזב אותנו, גם בגלות הוא בעצמו הולך אתנו כמו שהוא מבטיח "עמו אנכי בצרה".
במלים אחרות, באב ממעטים את הכמות של השמחה, אבל לא את האיכות. אדרבה, מה קורה כאשר לוקחים את השמחה וממעטים אותה? כאילו דוחפים ודוחסים אותה עמוק, והיא נעשית מרוכזת מאד, תמצית פנימית איכותית של שמחה. עכשיו השמחה הזו נסתרת, אבל בסוף היא תתפרץ ותתגלה בחוץ. תשעה באב בעצמו יהפוך ליום הכי שמח, "כֹּה אָמַר ה'... צוֹם הַחֲמִישִׁי [תשעה באב] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".
אחד מגדולי החסידות היה רבי יעקב יצחק המכונה "החוזה מלובלין", שיום פטירתו חל בתשעה באב. וכך אמר החוזה מלובלין: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" – ממעטים את כל הדברים הלא-רצויים על ידי שמחה! השמחה הפנימית המרוכזת כעת בתוך הלב היא זו שתבטל לבסוף את כל הצרות, ואז נוכל לשמוח עד בלי די.
