כאשר התברר ליצחק שהוא ברך מישהו אחר, ולא את עשו - הוא חרד "חרדה גדולה עד מאוד". לכאורה זה לא מובן: אם יצחק נתן את הברכות בטעות, ולא התכוון לברך את יעקב - אין זה כלל ברכה, והוא יכול לברך עכשיו את עשיו. למה יצחק חרד חרדה גדולה כל כך?
המידה הפנימית של יצחק אבינו היא מידת היראה. מידת היראה מביאה את יצחק אבינו שלא לעשות שום דבר בלי לחשוב שזה בדיוק מה שצריך לעשות, כי הוא ירא מלעשות דברים לא נכונים.
יותר בעומק, יצחק אבינו לא רוצה לעשות שום דבר בלי להרגיש שה' רוצה את זה מאוד. הוא רוצה לחוש שה' רוצה אותו ורוצה את מעשיו, והוא ירא מלעשות משהו שה' לא רוצה בו.
בלשון הקודש, המילה חרדה משמעותה גם חרדה ממשהו וגם חרדה למשהו. אלישע הנביא אומר על האשה השונמית "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזו", כיוון שהיא דאגה לו לחדר שבו יש מיטה ושולחן, כסא ומנורה. כלומר חרדה למישהו היא דאגה ורצון חזק להיטיב לו ולעזור לו. יצחק מאוד חרד לחוש את החרדה שה' חרד ודואג לו, ולכן הוא לא עושה שום דבר בלי לחוש שזה מה שה' רוצה.
לכן יצחק מחשיב ומייקר מאוד את הברכות שלו, ואומר לעשיו שהוא רוצה לברך אותו "לפני ה'". יצחק חרד מאוד לחוש שכאשר הוא מברך בעצם ה' מברך ולא הוא, ולכן הוא אומר "ואברכך לפני ה' לפני מותי". במילים "לפני מותי" יצחק רומז שלא הוא המברך, ובמילים "לפני ה'" יצחק מתכוון לומר שבעצם הברכה מגיעה מה'. כיוון שהברכה מגיעה מה', זוהי ברכה חשובה ויקרה מאוד בעיני יצחק אבינו.
כיוון שיצחק כל כך חרד על הברכות שלו, וכל כך מחשיב ומייקר אותן, גם הסובבים אותו מייקרים את הברכות שלו מאוד. רבקה מאוד רוצה שיעקב יקבל את הברכות, ועשיו צועק "צעקה גדולה ומרה עד מאוד" כאשר הוא לא מקבל את הברכות, ורוצה להרוג את אחיו כיוון שהוא לקח לו את הברכה. יצחק אבינו כל כך מרגיש שה' רוצה את הברכות שלו ונוכח בהן, וזה גורם שכל סביבתו יבינו זאת ויחשיבו את הברכות שלו.
זו הסיבה שכאשר יצחק שמע שלא עשיו קיבל את הברכות אלא מישהו אחר - הוא חרד "חרדה גדולה עד מאוד". יצחק הרגיש שכאשר הוא מברך ה' רוצה את הברכות הללו, וה' רוצה אותן, ולכן לא יכול להיות שקיבל אותן מי שלא היה צריך לקבל. החרדה הזו מביאה את יצחק לומר שמי שקיבל את הברכות אכן היה ראוי לקבל אותן, ואכן "ברוך יהיה" (וראה רמב"ן על המקום "כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו").
יותר מזה, יצחק זיהה שאצל יעקב קיימת חרדה לקבל את הברכות, ואצל עשיו לא. יעקב החשיב מאוד את דבריו של אביו, ודאג שהוא יביא על עצמו קללה ולא ברכה. הוא נכנס לאביו מתוך מתח. כיוון שיצחק גם הוא היה חרד מאוד על הברכות שלו, הוא הרגיש שהברכות שלו מגיעות למקום טוב ונכון, למישהו שחרד לקבל אותן. לעומת זאת עשו הגיע לקבל את הברכות כדבר מובן מאליו, ולכן יצחק זיהה שאכן לעשו לא מגיעות הברכות, אלא ליעקב (לכן כאשר עשו נשא את קולו ובכה, ויצחק ראה שהברכות כן חשובות לו - הוא ברך אותו ברכה אחרת, אף על פי שבתחילה היה נראה שהוא לא יברך אותו כלל).
חכמינו אומרים על הפסוק "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" שיצחק אבינו ראה שכאשר עשיו נכנס נכנסה גיהנום עמו. על פי דברינו ניתן לומר שיצחק ראה שעומדות לפניו שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא לכעוס על יעקב על כך שהוא גנב את הברכות, או לקלל אותו וכדומה (וראה רמב"ן על הפסוק). אם יצחק היה נוהג על פי האפשרות הזו, הוא היה לוקח את כל החרדה שיש לו על הברכות, את כל העוצמה שהיתה בברכות, ומכניס אותה לתוך כעס על יעקב. אלא שאז הברכות היו נעלמות, ובמקומם היה נשאר רק כעס. הכעס הזה הוא הגיהנום שיצחק ראה, וכמו שאומרים חכמינו "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו".
אבל כיוון שיצחק חרד מאוד על הברכות, והרגיש שה' רוצה בהן, ולא רוצה שהן ילכו לאיבוד, זה עצמו גרם לו להבין שהברכות שייכות באמת ליעקב. החרדה על הברכות גרמה ליצחק אבינו להמיר את הכעס בברכה, ולומר על יעקב "גם ברוך יהיה".
