"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי הוי'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". מה ההבדל בין התגלות ה' לאבות ובין ההתגלות ביציאת מצרים? מלבד זאת, שואלים המפרשים, הרי גם אצל האבות מוזכר שם הוי', השם המפורש?
הנה משל: אנו מתבוננים בציור מופלא, עשיר וחי ומלא חכמה, ומבינים שהצייר הוא אמן נפלא ומוכשר ביותר בחכמת הציור. כך אפשר להכיר את ה' דרך הבריאה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". זהו שם הוי' שנגלה לאבות – במשמעות של מהווה, בורא ומקיים, אבל עדיין דרך הכלי של העולם המוגבל, "אל שדי" – "שאמר לעולמו די". גם השגחת ה' על האבות היתה נסתרת בתוך הטבע, משדד (לשון שדי) מערכת הטבע לטובת האבות.
אבל הנה מגיע הצייר עצמו ואנו רואים שמלבד אמנות הציור הוא חכם מופלא בכל מיני חכמות, עד שהציור כולו בטל לגמרי ביחס לחכמתו הגדולה. זהו גילוי שם הוי' שמתחיל כעת, לא רק מהווה את העולם אלא "שם העצם" הנבדל לגמרי מן העולם. הגילוי הזה הוא דרך הניסים הגלויים של יציאת מצרים, השוברים את הטבע.
נסיים ברמז משולש: המלה השמינית בפרשה היא הוי'. המלה הראשונה ושם הפרשה, וארא = 8 פעמים הוי'. ובראשון של הפרשה מופיע שם הוי' 8 פעמים! הרמז הזה מחזיר אותנו לאבות, כיון ש-יצחק = וארא = 8 פעמים הוי'. יש משהו מיוחד אצל יצחק אבינו שמכשיר את גילוי שם הוי', שם העצם.
"וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה". באלישבע נמצא שיא ה'יחוס' בישראל, כלשון המדרש על יום חנוכת המשכן "אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד. ראתה יבמה מלך [משה רבינו כמלך], ואחיה נשיא [נחשון בן עמינדב], ובעלה כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה". הדגש על אחיה של אלישבע, נחשון בן עמינדב, מלמד שהיא מביאה את תכונת ה'נחשוניות' למשפחה (כפי שמתגלה במיוחד בפנחס נכדה).
מעמדו המיוחד של אהרן, הכהן הגדול המכפר על כל ישראל, תלוי באלישבע אשתו – וכך לגבי כל הכהנים הגדולים הבאים, הממלאים את מקום אהרן ונשותיהם כאלישבע. כך נאמר על הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים "וכפר בעדו ובעד ביתו" – "ביתו זו אשתו" ולכן עליו להיות נשוי. אלישבע מסמלת עבור אהרן את "כנסת ישראל" כולה (הנמשלת לאשה), והשלום השורה בביתו הפרטי של אהרן מתפשט על כל ישראל.
אלישבע רמוזה במיוחד במצות הדלקת הנרות, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". הביטוי "פני המנורה" רומז לחלק הפנימי-הנסתר במלה מנורה, כלומר חלק המילוי של אותיות מנורה, בצורה זו: [מ]ם [נ]ון [ו]ו [ר]יש [ה]א = אלישבע.
שפע מדות הרחמים שיורד בזכות אהרן מתבטא בזקנו, "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו". והנה זקן אהרן בגימטריא אלישבע – אלישבע היא מדת הרחמים של אהרן.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ". זה משחק מסוכן: הרי פרעה אינו מאמין בה' (שאין לו דמות הגוף) ומסתבר שבאמת הוא יתייחס למשה רבינו כאלקים.
מסביר רבי אלימלך: פרעה עשה את עצמו כאלקים, וכדי להוציא אותו מהשטות הזו צריך להשתמש באותה מטבע ולהתנהג עמו כאלקים. הדבר מזכיר את הסיפור של רבי נחמן כיצד הצליח החכם לרפא את בן-המלך שחשב שהוא 'אינדיק'...
משה עצמו צריך ללכת על חבל דק. אסור שיתגאה לרגע אחד בכוח האלוקי שנמסר בידו, ואפילו לא להנות ולהרגיש סיפוק – אלא להיות בטל לגמרי כלפי ה'. אחרת הוא נתפס באותה הרשת של הרשעות שנגדה הוא מתמודד.
בעומק, גם הקב"ה משחק כשהוא מסתיר את עצמו מאתנו. כל הבריאה היא לאחר ה'צמצום' באור האין-סופי של ה', אבל הצמצום הזה הוא משחק ובאמת ה' נוכח לגמרי בכל מקום. מי שחדור בידיעה הזו – כמו משה רבינו – יכול להשתתף בעצמו במשחק ולהיות הנציג של ה'. הסוד הזה רמוז בפסוק של הולדת יצחק אבינו, "צחֹק עשה לי אלהים" – ההזדהות שלנו עם הצחוק של ה' היא זו שעושה אותנו אלקים ("עשה לי אלהים" כמו "עושה אותי אלהים"), "ראה נתתיך אלהים".
במכה הראשונה נהפכו מי היאור לדם. אומר הרבי מליובאוויטש: המים הם סמל הקרירות והאדישות, ואילו הדם הוא סמל לחום החיים. הצעד הראשון הוא להילחם באדישות. הכי גרוע להיות קר ואדיש לתורה ומצוות, לקדושה ואמונה.
אחר כך באה מכת צפרדע, הצפרדעים עולות מהיאור ונכנסות לתוך התנור. זו פעולה הפוכה: לכבות את החמימות של מצרים, את החום המתלהב לדבר עבירה, תאווה בוערת כאש. חמימות כזו הינה מסוכנת אבל היא יכולה להפוך לאש קדושה, ואילו האדישות-הקרירות גרועה ממנה ואותה צריך להרוג.
מסופר שאחד מספרי אדמו"ר הזקן הגיע לידי שני תלמידי-חכמים שהתנגדו לחסידות. האחד תפס את הספר וזרקו לארץ (שהרי אפילו ספר-תורה שנכתב על-ידי מין דינו שריפה), ובא חברו והרים את הספר. אמר 'החוזה מלובלין': הראשון שזרק עוד יהיה לרבי לחסידים, והשני ישאר מתנגד. ואכן, הזורק הפך להיות הרבי בעל 'ישמח משה'. זו דוגמה יפה לכך שעדיף להיות אכפת'ניק חם מאשר אדיש וקר.
"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא". את הפסוק הזה אנו מכירים גם מההגדה של פסח, שם משמשת האצבע בסיס לחישוב מספר המכות.
הביטוי "אצבע אלהים" מופיע בתורה בעוד הקשר אחד: על לוחות הברית נאמר שהם "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". יש קשר מהותי בין הדברים: עשר המכות שוברים את הקליפה של מצרים ומאפשרים לעולם לשמוע ולקבל את עשרת הדברות. אותה "אצבע אלהים" כאן, שאפילו החרטומים מודים בה, מופיעה שוב בעשרת הדברות, אלא שזהו גילוי ברמה גבוהה הרבה יותר: החרטומים מודים שזוהי מכה מאת ה' בעולם (ולא מעשה כשפים) ואילו עשרת הדברות הם חיבור פנימי בין ה' לנשמות ישראל.
החרטומים מזכירים את שם 'אלהים' ועדיין כופרים בשם הוי', כמו שאומר פרעה "לא ידעתי את הוי'". אבל בגימטריא: אצבע אלהים הוא = 3 פעמים אני הוי' (כמו שנאמר בתחילת הפרשה "וידעו מצרים כי אני הוי').
לפי ספר הזוהר, המכשפים והחרטומים של מצרים הם עיקרו של ה"ערב רב" שהצטרף לישראל ביציאת מצרים, לאחר שהודו שיש כח עליון יותר ממה שהכירו. ה"ערב רב" גרמו לנו צרות-צרורות, ובכל זאת משה קיבל אותם והרגיש אחריות לתקן אותם.
"וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם". עד כאן ראינו כמה פעמים שפרעה הכביד את לבו, אבל עכשיו, אחרי מכת שחין, יש עליית-מדרגה: ה' מחזק את לב פרעה.
אם ה' מחזק את לב פרעה, אין ספק שלבו הוא החזק ביותר בעולם, אין עקשן יותר ממנו. פרעה אומר "לא רוצה" וזהו, שום דבר לא ישבור את הרצון שלו, אין דבר העומד בפני רצון פרעה. בנפש האדם, הרצון שייך לספירת הכתר הנמצאת מעל המודעות, מעל המוחין, וכך העקשנות של פרעה באה מספירת הכתר, למעלה מטעם ודעת. העקשנות הזו חודרת בכל האישיות שלו, אין שיקול שכלי-הגיוני שיעמוד נגדה ואין רגש שיעצור אותה.
"אֶת לֵב פַּרְעֹה" ראשי תבות אלף. בקבלה מוסבר שסוד אלף הוא אור השכל [א] הממשיך אל הלב [ל] ומתבטא בפה [פ] – כל הרבדים האלה חדורים בעקשנות של פרעה.
כמה שפרעה יונק ממקום גבוה, בסוף הוא יכנע, הקדושה תכניע את הקליפה – וכך יש לכל אדם יכולת להתגבר על היצר שבקרבו שמתעקש להפריע (לשון פרעה)! האלף של פרעה יוכנע בפני הפלא של הקדושה, ראשי תבות "פסח לה' אלהיך" – הפסח מנצח (והרי פסח = נצח).
עשר המכות מקבילות לעשרה שלבים בתפילה. ככל שאנו עובדים את ה' באמת, כך באה מכה מקבילה על ראש הקליפות המפריעות. נעבור בקיצור נמרץ:
בהתחלה בלע מטה אהרן את מטות החרטומים. מטה הוא נטיה – כשאנו קמים בבוקר צריך להגביר את הנטיה הראשונית לקדושה על הנטיה לדברים אחרים. את זה עושים כשאומרים "מודה אני לפניך".
מכת דם היא ההכנה לתפילה, החל מתיקון חצות ועד סוף אמירת הקרבנות, בתחושה שאנו שופכים את דמנו לפני ה', מתמרמרים על החטאים ועל הריחוק ועושים תשובה.
מכת צפרדע היא פסוקי דזמרה, בהם אנו משוררים לה' כצפרדעים שאינם פוסקות לקרקר.
מכת כנים היא ברכת "יוצר אור". העיסוק בשבח המלאכים לה' עושה לנו 'ניקוי ראש' מכל השטויות שרוחשות במוחנו כמו כנים.
מכת ערוב היא "שמע ישראל". כשמכריזים על אחדות ה', הדבר מבטל את הערבוביה הרעה שבעולם, הכל בטל ונכלל באחדות.
מכת דבר היא באמירת "ואהבת... בכל נפשך". נפש פירושה רצון, וכשאנו מוסרים את כל הרצונות שלנו לה', "בטל רצונך מפני רצונו", זו מכה חיובית לכל המקנה-הקניינים שלנו.
במכת שחין אנו עדיין במלים "בכל נפשך", כיון שנפש פירושה גם ענג, למסור את כל תחושת התענוג שלנו לה' – כי נגע השחין הוא ההיפך מענג.
מכת ברד היא במלים "בכל מאדך". באמירת "בכל נפשך" מסרנו את כל הרצונות והתענוגים ובטלנו אותם לפני ה', ועדיין נשאר בנו עצם הרצון לחיות. אמנם יש נכונות למסירות נפש אם יהיה צורך אבל אנחנו חפצים בחיים. ואילו "בכל מאדך" מוסר את תחושת החיים הקיומית עצמה לה'. זה כבר יוצר סערה של ממש, ברקים ורעמים.
