"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" – יעקב אבינו ובניו מוזכרים בשמותיהם ואז מתחיל תיאור הגלות והשעבוד. השמות הבאים שמוזכרים כאן הם שמות המיילדות, "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה". שמות הגברים כאילו נעלמו בתוך השעבוד, ובמקומם מודגשים שמות הנשים הצדקניות השומרות במסירות נפש על קיום עם ישראל.
והנה פרעה אמר למיילדות "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה". פרעה חשב שכדי להכניע את ישראל די להרוג את הזכרים, כמו שנאמר בהגדה של פסח "פרעה לא גזר אלא על הזכרים", כי הבנות שיישארו יתבוללו מעצמן בתוך המצרים ותרבותם. אבל פרעה טעה בגדול! דווקא "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים", החל משפרה ופועה שסירבו לפקודת הרשע שלו.
פרעה הסתמך על המימרה "נשים דעתן קלה". נכון שבממד הדעת יש יתרון מסוים לאיש על האשה. אבל הדעת איננה הכל, האמונה נמצאת מעל הדעת, והיא מתגלה במסירות הפשוטה של האשה עוד יותר מהאיש. "לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה שהאמינו" – בזכות הנשים המאמינות.
יש דעות שונות מי היו באמת שפרה ופועה. הזהות הפרטית שלהן איננה חשובה כמו המסירות שלהן לקיום העם כולו. הן אלו ששומרות על "שמות בני ישראל" בתוך הגלות, כמו שאומר הרמז היפה: שפרה ועוד פועה = שמות!
"וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". הדבר הראשון שאנו יודעים על משה רבינו הוא התיאור "טוב". מה היה השם שנתנו לו אביו ואמו? האם בכלל הם קראו לו בשם? בתורה הדבר הוא תעלומה. גם בחז"ל יש דעות שונות מה שמו, ויש אומרים ששמו פשוט "טוב".
משה הוא חידוש מופלא בעולם, "נשמה חדשה" שמופיעה מהאין, לכן בהתחלה אין לו שם מוגדר. רק לאחר שהוא נמשה מהמים, כאילו מגיע מעולם אחר, אז הוא מקבל את שמו. במלים אחרות, שמו של אדם מעיד על המהות שלו, על השליחות המסוימת שלו, אבל יש משהו ראשוני עוד לפני השם, השורש ה'היולי' של הנשמה – זהו ה"טוב" של משה, השורש העצמי שלו שקודם לשמו הפרטי.
הסיפור על לידת משה הוא המפתח של גאולת עם ישראל כולו. כדי להיגאל צריך להתחדש, לקבל כוח מהשורש הנעלם שלפני הקריאה בשם – דרגת ה"טוב" של משה שממנה מתחילה הגאולה. על הטוב הזה נאמר "שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן" – זו הדרגה העליונה של משה, לפני "כתר תורה" שזכה בו.
והנה בתנ"ך יש דמות נוספת שנקראת טוב, במגילת רות "אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל", מכאן ש"טוב" הוא שם של גואל. משה רבינו גואל את ישראל ממצרים, ונשמת משה חוזרת בתוך נשמת המשיח להשלים את גילוי הטוב, "גואל ראשון הוא גואל אחרון".
בכל יהודי יש ניצוץ מנשמת משה רבינו, לכן כל אחד יכול וצריך לאמץ את תכונת ה"טוב" – להיות אדם טוב, בעל לב טוב, "טוב לשמים וטוב לבריות". להיות "יהודי טוב" פירושו לגלות את משה רבינו שבתוכנו.
יהודי טוב = בן, בן נאמן לעם ישראל. לאותיות טוב יש ששה צירופים אפשריים (כמו כל מלה בעלת שלש אותיות) – טוב כפול 6 שוה בנים, בני ישראל שיוצאים לגאולה. ועוד, בנים = אמונה, הכל בזכות האמונה.
"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם... וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" – מעשה זה של מסירות נפש עבור ישראל הוא ראשית דרכו של משה רבינו כגואל, וזהו גדולתו של משה "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה".
חז"ל אומרים שמשה הרג את המצרי בעזרת "שם המפורש". לא מדובר בשימוש 'טכני' בשם קדוש, אלא בגילוי פנימי של נשמת משה עצמו. כך מפרש המלבי"ם בדרך הרמז: "וירא כי אין איש" – משה ראה את עצמו שאיננו בגדר איש אלא דומה למלאך, ובכוח הרוחני הזה הכה את המצרי, וזו כוונת חז"ל שהכהו בשם המפורש.
בהמשך הפרשה ה' מתגלה למשה, פעם ראשונה, במראה הסנה: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", ודרשו חז"ל: "ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם [שבתחילת דרכו 'סר לראות' בסבלות אחיו] לפיכך ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה". באותו מעמד גילה הקב"ה למשה את שם הגאולה "אהיה אשר אהיה". והנה הדבר רמוז באופן מופלא בראשית דרכו של משה: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – 21 אותיות (עד האתנחתא בפסוק) – "ויך את המצרי ויטמנהו בחול" – 21 אותיות. והרי 21 = אהיה, ופעמיים 21 הוא סוד "אהיה אשר אהיה"! יתירה מזו, המקובלים אומרים שמשה הכה את המצרי בשם הקדוש של 42 אותיות (הידוע בראשי התיבות של תפילת "אנא בכח") – אהיה ועוד אהיה. מכאן שבמעשה הראשון של משה נמצא סוד הגאולה.
"וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". הסנה הבוער רומז לעם ישראל הנמצא בצרה וגם הקב"ה נמצא עמהם, "עמו אנכי בצרה". סנה אותיות הנס – הקיום של עם ישראל בגלות ובשעבוד הוא בגדר נס, כבשה אחת שורדת בין שבעים זאבים, "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".
והנה ה' קורא למשה מתוך הסנה "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". גם שמותיהם של אברהם אבינו, יעקב אבינו ושמואל הנביא מופיעים בצורה דומה, אבל אצלם יש טעם מפסיק בין השמות (פסק), כמו "אַבְרָהָם׀ אַבְרָהָם", רק שמו של משה נכפל ברציפות וללא הפסק, "לא פסיק טעמא". אחד ההסברים לכך במדרש הוא זה: "משל לאדם שנתן עליו משאוי גדול וקורא: פלוני פלוני קרובי, פרוק מעלי משוי זה" – כך אומר ה': משה משה, בוא הנה מהר לעזור לי! ראה איך הכל כאן בוער, אש איומה יוקדת בבני אהובי וכאבם הוא הכאב שלי.
נכון שה' כל יכול, ובאמת מקיים את ישראל בנס, אבל כאן בעולם העשיה "אין סומכים על הנס" – גם ה' אינו סומך על הניסים של עצמו אלא מצפה מאתנו לסייע לו. אם יש שריפה, אסור לחבוק ידיים, אלא להתייצב ולומר "הנני". "ס'ברענט! ברידערלעך, ס'ברענט!" – שריפה, אחים, שריפה (כלשון השיר הידוע מימי השואה), אל תעמדו מנגד.
השכינה בתוך הסנה מלמדת מהי מדת הרחמים – הזדהות מלאה עם הזולת, וזה בדיוק מה שעושה משה רבינו, יוצא מה'אני' הפרטי שלו ו'נכנס' לגמרי לתוך הזולת. לכן הוא המנהיג האמתי, "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם".
"וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים". "דַבָּר [מנהיג] אחד לדור ואין שני דַבָּרים לדור", כמו שבגוף האדם יש ראש אחד ולא שניים, ובכל זאת הנה ה' מצרף את אהרן למשה וכך יש שני ראשים-דברים לדור. אלא שברור שמשה בראש ואהרן הוא 'מספר שנים', משה הוא הרב ואהרן 'מתרגם' את דבריו לאזני העם – וכל זאת עושה אהרן מתוך שמחת לב, "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".
משה מייצג את האמת האלוקית הבלתי מתפשרת, "יקב הדין את ההר", כמו שהוא קורא בקנאות "מי לה' אלי" (לאחר חטא העגל). ואילו אהרן "אוהב שלום ורודף שלום", ואף יודע לשנות מהאמת מפני השלום.
מצד האמת שבאה מלמעלה ראוי שיהיה ראש אחד בלבד, לכן בהתחלה היה קשה למשה לקבל את הרעיון של שני ראשים, כמו שמפרש רש"י על המלים "וראך ושמח בלבו" – "לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה", משה חושב שאהרן יקפיד כי יש ראש אחד, או-או. אבל אהרן מחדש את עצם המציאות של שני ראשים, גם וגם, כיון שיש עוד אמת עמוקה שנמצאת למטה, בתוך המציאות-המקבל.
משה הוא 'דמות האב', ראש המשפחה, ואהרן הוא 'דמות האם'. אהרן מלשון הריון, ולבו מכיל ועוטף בחום אימהי את כולם. משה אהרן ראשי תבות אֵם, צירוף שניהם מוסיף את דמות האם לדמות האב. ראשי תבות אלו חוזרים בזוגות נוספים של מנהיגים כמו אסתר מרדכי, אליהו משיח.
במושגי החסידות, משה הוא רבי – רבי יש רק אחד, מישהו שאומר עבורי את דבר ה' ומחדיר בנו בטול כלפי רוממות ה' ואחדותו. ואילו אהרן הוא משפיע, דמות נוספת שנצרכת לכל אחד, מישהו שמנחה בדרכו של הרבי.
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם". רש"י מביא כאן מדרש מופלא: "על הַחֲמֹר [בה"א הידיעה] – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנאמר 'עני ורוכב על חמור'".
אכן, אומר הרבי מליובאוויטש, יש הבדל בין שלשת המקומות: אברהם אבינו שם על חמורו את עצי העולה, משה רבינו הרכיב על החמור את אשתו ובניו, ואילו המשיח רוכב בעצמו על החמור. החמור הוא החומר, הגוף הגשמי. אצל אברהם אבינו, לפני מתן תורה, החומר היה רק מסייע לקיום המצוה. אצל משה רבינו מתגלה המדרגה של מתן תורה שבה הקדושה חודרת בחפצים הגשמיים, ולכן החמור-החומר נושא את אשתו ובניו, והרי "אשתו כגופו". ובכל זאת, אלו החלקים הנמוכים יותר של משה, לא משה עצמו. אבל המשיח עצמו רוכב על החמור, דהיינו שאצלו מתגלה שעצם הנשמה מתעלה ומתרומם בכוח הגוף.
תהליך זה גם ביחסי איש ואשה (האשה היא כ"גופו" של האיש). משה אמנם לוקח אתו את צפרה אשתו, אך בהמשך הוא שולח אותה חזרה למדין, ולבסוף הוא "פורש מן האשה" לגמרי כדי שיוכל להיות מוכן תמיד לנבואה. אבל המשיח לא יפרוש מן האשה, אשתו עוברת אתו את כל ההרפתקאות ויחד אתה הוא מגיע לדרגתו העליונה. לכן בדור שלנו, לקראת המשיח, יחסי הזוגיות צריכים להיות יותר ויותר בנויים על שותפות והזדהות מלאה.
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". האם ראוי לדבר כך לפני הקב"ה? האם אנחנו יכולים לבוא ולשאול "למה"? הרי איננו יכולים להבין אפס קצהו מחכמתו האין סופית ודרכיו. וכי הוא חייב לנו דין וחשבון? לכאורה, אדם שיש בו יראת שמים אינו מעז להקשות על ריבונו של עולם. אם לא מובן לך – בדוק את עצמך! כנראה יש לך בעיה ואתה 'משליך' אותה על ה'...
אפשר לומר: לאדם רגיל אסור להקשות קושיות, רק משה רבינו יכול, כי הקושיות שלו ודאי אינן באות מחוסר אמונה וקדושה. אבל זה לא הכל. סוף סוף, ממשה אנו למדים שיש משהו טוב בקושיות. אמנם משה הוא המנהיג שעליו מוטלת האחריות, אבל בכל אחד יש ניצוץ מנשמת משה, ולכן כל יהודי צריך לזעוק כמו משה "עד מתי?"
דוקא הקושיה פותחת שערים חדשים. עד עכשיו תפסנו את הקשר עם ה' בצורה מסוימת, אבל זו היתה תפיסה חיצונית ושטחית יחסית. הקושיה החזקה מערערת על התפיסה הזו, יש כאן משהו לא מובן – ואנחנו מתעקשים שהוא לא מובן, לא מוכנים 'לטייח' ולהחליק את המצב. אם אתה "ירא שמים" כזה שמפחד להודות בלא-מובן, הרי הקושיה מנסרת בנפש מבפנים וגורמת רקבון, יחסים מקולקלים. אבל מי שחשוב לו הקשר הפנימי עם ה', זועק ושואל ומקשה ואינו מוותר. ה' חפץ בכנות הישירה הזו – זה בדיוק מה שחסר להביא את הגאולה. הקושיה החזקה של משה על הגלות היא היא שממהרת את בוא הגאולה.
מעובד מדברי הרב גינזבורג, מתוך הוואטסאפ היומי
