בחוגי חסידים רבים מציינים היום (שלישי), כ"ד טבת, את יום פטירתו של אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד ובעל ספר התניא והשולחן ערוך.
האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, (דור שביעי למהר"ל מפראג – בן אחר בן) נולד ביום ח"י באלול ה'תק"ה, לאביו ר' ברוך ולאמו רבקה.
| לידת אדמו"ר הזקן: נשמה גדולה שתאיר את כל העולם
ביום שנולד, במרחק אלפי קילומטרים משם בעיירה מעז'יבוז', הבעל שם טוב הקדוש ציווה לעשות סעודה גדולה, ואמר, כי באותו יום ירדה נשמה גדולה לעולם – שתאיר את כל העולם ותקרב את ישראל לאביהם שבשמים.
לאחר שלש שנים, בשנת תק"ח, כשאמו של אדמו"ר הזקן הגיעה עם בנה למעז'יבוז' לקיים את מנהג החאלק'ה אצל הבעל שם טוב, הבינו החסידים למי התכוון הבעל של טוב לפני שלש שנים באומרו: "היום ירדה נשמה גדולה לעולם". ביציאתם לדרך אחרי החלאק'ה, אמר הבעש"ט לאמו שלא תגלה לו מי גזז את שערו, כי הוא שייך לתלמידו הרב המגיד ולא אליו. באותה שנה אמר: "ירדה נשמה גדולה לעולמנו ששמה שניאור, שפירושה שני אורות – שיאיר בתורת הנגלה, ובתורת הנסתר". ואכן, אדמו"ר הזקן כתב את ספר 'שולחן ערוך הרב' – שעוסק בתורת נגלה, ואת ספר התניא – שעוסק בתורת הקבלה והחסידות.
כשהגיע לגיל עשרים, בשנת תקכ"ה, התלבט אדמו"ר הזקן באיזה מקום תורה ימשיך את לימודיו. בזמנו היו קיימות שני בתי מדרש מרכזיים, האחד בווילנא, והשני במעזריטש. וכך אמר: "ידעתי שבווילנא מלמדים איך ללמוד ובמעזריטש מלמדים איך להתפלל. ללמוד ידעתי קצת, אבל להתפלל לא ידעתי כמעט כלום, והלכתי למעזריטש". מכיוון שנהיה חסיד של הרב המגיד שהיה חסיד של הבעש"ט – כינה האדמו"ר הזקן את הבעל שם טוב בשם "סבא",ועל כך היה אומר: "ר' ברוך ממעז'יבוז' היה נכדו הבשרי של הבעל שם טוב (שהיה נכד אמתי שלו), ואילו אני הנכד הרוחני שלו".
כשהגיע אדמו"ר הזקן לגיל עשרים ואחת (תקכ"ו), הטיל עליו הרב המגיד לכתוב את השולחן ערוך הרב.
| רואה את שמות השם המהווים את המציאות
לאחר פטירת רבו המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ג, ייסד אדמו"ר הזקן את חסידות חב"ד, ולאחר מכן, בשנת תקנ"ז, הוציא לאור את ספר התניא
בשנת תקנ"ט התרחש סיפור המאסר והגאולה המפורסם בו נאסר אדמו"ר הזקן על ידי חיילי הצאר כתוצאה מעלילת המתנגדים כנגד החסידות. בהאשמות הוזכרו מרידה ברוסיה על ידי העברת כספים ליהודי ארץ ישראל, בטענה שכסף זה הולך לטובת הטורקים ששלטו אז בארץ ישראל והיו אויביה של רוסיה, וכן משפטים בתניא שבהם הוא מזכיר את ספירת המלכות כספירה התחתונה בפרצוף הספירות – באמרם: הרי המלכות (בהתכוונם לשלטון הצאר) צריכה להיות הכי למעלה, וזהו בזיון לצאר.
במהלך המאסר נתגלו לו רבותיו (הבעש"ט והרב המגיד) בהקיץ, וסיפרו לו שכל עניין המאסר הוא כתוצאה מקטרוג בשמים על שהפיץ רזי תורה לכל חלקי העם. אדמו"ר הזקן שאל אותם האם בשל כך עליו להפסיק בהפצת פנימיות התורה, וענו לו שאדרבא, מכיוון שהתחיל להפיץ – יפיץ ביתר שאת ויתר עז בחילא יתיר.
אדמו"ר הזקן השתחרר מהמאסר בי"ט כסלו, יום הילולת רבו הרב המגיד, אז הבין את שאמר לו רבו לפני פטירתו "היום הוא היום טוב שלנו".
במלחמת נפוליאון-רוסיה צידד אדמו"ר הזקן לצד רוסיה, וכשכבש נפוליאון את ליאדי, ברח אדמו"ר הזקן עם משפחתו. עם הגיעם לכפר פייענא (בח' טבת) – אחרי כחצי שנה של טלטולים בדרכים – חלה אדמו"ר הזקן, ביום כ"ד בטבת תקע"ג נסתלק ועלה לגנזי מרומים, והובא למנוחות בעיירה האדיטש הסמוכה.
מסופר שכמה דקות לפני פטירתו שאל את נכדו ה"צמח צדק" (לימים האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד), האם הוא רואה את הקורה בגג הבית? ענה לו הנכד שכן. אמר לו אדמו"ר הזקן: "אני כבר במצב כזה שאני רואה רק את שמות הוי' המהווים את הקורה הזאת".
