צפו בשיעור מפי הרב יוחנן בן זכאי על הרמב"ם היומי. היום (שישי) אנחנו מביאים לכם את פרקים ב' וג' מהלכות קרבן פסח בספר קרבנות. הפרקים אותם לומדים 'לומדי הרמב"ם היומי' היום ובשבת.
אאין שוחטין את הפסח אלא למנוייו--שנאמר "תכסו על-השה" (שמות יב,ד), מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי; ואלו המתמנין על הפסח, הן הנקראין בני חבורה. [ב] ויחיד ששחט את הפסח לעצמו, כשר--והוא, שיהיה ראוי לאכל את כלו. ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד, שנאמר "יעשו אתו" (שמות יב,מז; במדבר ט,יא; במדבר ט,יב).
באין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכל. היה אחד מבני חבורה קטן, או זקן, או חולה--אם יכול לאכל כזית, שוחטין עליו; ואם לאו, אין שוחטין עליו: שנאמר "איש לפי אכלו" (שמות יב,ד), עד שיהיה ראוי לאכל. אפלו חבורה שלמאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכל כזית--אין שוחטין עליהן.
ג אין עושין חבורה נשים ועבדים, או קטנים ועבדים--מפני קלות שתהיה ביניהן; אבל עושין חבורה כלה נשים, אפלו בפסח שני, או כלה עבדים. ושוחטין על הקטנים, שיהיו מכלל בני החבורה--לא שתהיה חבורה כלה קטנים, שאינן בני דעת.
דוכן אין עושין חבורה כלה חולים או זקנים או אוננים, אף על פי שהן יכולין לאכל--הואיל ואכילתם מעוטה: שמא ישאירו הפסח, ויביאוהו לידי פסול. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן אין עושין חבורה כלה גרים--שמא לא ידקדקו בו, ויביאוהו לידי פסול; ואם שחטו עליהן, כשר.
השחטו שלא למנוייו, או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכל כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים--פסול. שחטו למי שיכול לאכל ולמי שאינו יכול לאכל כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים--כשר: שאלו הראויין לו, אוכלין כהלכה; והאחרים, כאלו לא חשב עליהם.
ושחטו למולים, וזרק הדם לשם מולים וערלים--פסול: שהזריקה חמורה, שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים, שיתכפרו בו ערלים--פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה. שחטו לאוכליו, לזרק דמו שלא לאוכליו--הפסח כשר; ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה.
זמי שהוא בריא בשעת שחיטה, וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה, ובריא בשעת זריקה--אין שוחטין וזורקין עליו: עד שיהיה בריא משעת שחיטה, עד שעת זריקה.
חשוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו--אלא מדעתן; ואם שתקו ולא מחו, הרי זה מדעתן.
טשחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, והלכו ושחטו הן לעצמן--יוצאין בשלרבן. שחט על ידי אשתו ובנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העבריים, ושחטו הן לעצמן--אין לך מחוי גדול מזה, ואינן יוצאין אלא בשלעצמן.
י האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה--תאכל משלבעלה. היתה נחפזת לילך לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנשואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה--תאכל משלאביה; מכאן ואלך, תאכל ממקום שהיא רוצה--והוא, שתברר לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן יתום ששחטו עליו אפיטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה.
יאבמה דברים אמורים, ביתום קטן. אבל גדול, נעשה כממנה עצמו על שני פסחים; והממנה עצמו על שני פסחים, אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון. עבד שלשני שתפין--בזמן שמקפידין זה על זה, לא יאכל משלשניהן; ואם אינן מקפידין, ממקום שירצה יאכל. מי שחציו עבד, וחציו בן חורין--לא יאכל לא משלרבו, ולא משלעצמו: עד שיעשה כלו בן חורין.
יבעד כמה נמנין על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו, עד שישחט; כיון שנשחט--אינו יכול למשך את ידו, שהרי נשחט עליו.
יגנמנו עליו, וחזרו אחרים ונמנו עליו: ראשונים שיש להן כזית--אוכלין, ופטורין מלעשות פסח שני; ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד--אינן אוכלין, וחיבין לעשות פסח שני.
ידהממנה אחרים עמו על חלקו, ולא ידעו בהן בני החבורה--הרי בני החבורה רשאין לתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהן; והוא אוכל חלקו עם האחרים שמנה עליו, בחבורה שניה.
טווכן בני חבורה שהיה אחד מהן גרגרן--רשאין להוציאו מהן, ונותנין לו חלקו, ויאכל הוא בחבורתו; ואם אינו זולל, אינן רשאין לחלק.
אהאומר לעבדו צא ושחט עלי את הפסח--אף על פי שדרך רבו לשחט טלה בכל שנה, והלך ושחט עליו גדי, או שהיה דרכו לשחט גדי, והלך ושחט עליו טלה--הרי זה יאכל ממנו: שהרי לא פרש ואמר לו, שחט לי ממין פלוני.
בהלך ושחט גדי וטלה--אינו אוכל משניהן, אלא יצאו לבית השרפה: לפי שאין נמנין על שני פסחים. ואם היה מלך או מלכה, ואמר לעבדו לשחט עליו, ושחט גדי וטלה--יאכל מן הראשון, משום שלום מלכות.
ג האומר לשלוחו צא ושחט עלי את הפסח, וקבע לו גדי או טלה, ושכח מה אמר לו--הרי זה שוחט גדי וטלה ואומר, אם גדי אמר לי, גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, טלה שלו וגדי שלי; שכח השולח מה אמר, שניהן יצאו לבית השרפה. ואם שכח השולח קדם שיזרק הדם, חיבין לעשות פסח שני; שכח אחר שנזרק הדם, פטורין מלעשות פסח שני.
דוכן הדין באומר לעבדו צא ושחט עלי, וקבע לו, ושכח העבד מה אמר לו רבו. והוא, שיתן לו רועה שלרבו גדי וטלה, ויאמר לו שחט שניהן כדי שתשחט כמה שאמר לך רבך, והרי אחד מהן שלך על מנת שלא יהיה לרבך בו כלום: אם עשה הרועה כן, אחר כך יהיה אפשר לעבד להתנות כמו שבארנו.
הבני חבורה שאמרו לאחד, לך ושחט עלינו את הפסח, ואמר הוא להם ואתם שחטו עלי, ושחט הוא ושחטו הם--אוכלים כלם מזה שנשחט ראשון, והאחרון יצא לבית השרפה.
וחבורה שאבד פסחה, אמרו לאחד צא ובקש ושחט עלינו, והלך ומצא פסח שאבד ושחטו, והם לקחו פסח אחר ושחטוהו--אם שלו נשחט ראשון--הוא אוכל משלו, והן אוכלין עמו, והשני ישרף; ואם שלהן נשחט ראשון--הן אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו; אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחת--הוא אוכל משלו, והן אינן אוכלין עמו, ושלהן יצא לבית השרפה, ופטורין מלעשות פסח שני.
זאמר להם זה ששלחוהו לבקש פסח שאבד ולשחטו, אם אחרתי שחטו עלי אתם, הלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו--אם שלהן נשחט ראשון--הם אוכלין משלהן, והוא אוכל עמהן, והשני ישרף; ואם שלו נשחט ראשון--הוא אוכל משלו, והם אוכלין משלהן; אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחת--הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן, ושלו יצא לבית השרפה, ופטור מלעשות פסח שני.
חאבד להן פסח, ואבד לו פסח, ואמר להן צאו ובקשו ושחטו עלי, ואמרו לו צא ובקש ושחט עלינו, והלך ומצא ושחט, ומצאו הם ושחטו--אוכלין כלם מן הראשון, והשני ישרף; ואם אין ידוע איזה נשחט תחלה, או ששחטו שניהן כאחת--שניהן ישרפו, ופטורין מלעשות פסח שני.
טהלך הוא לבקש, והלכו הם לבקש, ולא אמרו זה לזה כלום--אף על פי שהיה בלבם שישחט כל אחד מהן על חברו, או שהיו שם רמיזות ודברים שאמדן הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחט על חברו--הואיל ולא פרשו ולא אמרו זה לזה כלום, אינן אחראין זה לזה.
ישתי חבורות שנתערבו פסחיהן קדם שישחטו--חבורה זו לוקחין כבש אחד מן התערבת, והשניה לוקחין השני, ואחד מבני חבורה זו בא אצל אלו, ואחד מבני השניה בא אצל הראשונה; וכל חבורה מהן אומרת לזה האחר שבא אצלם, אם שלנו הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה, ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך.
יאוכן חמש חבורות שלחמשה חמשה בני אדם, או עשר חבורות שלעשרה עשרה--מושכין להן אחד מכל חבורה לחבורה האחרת, וכן הם מתנין ואומרין; ואחר כך שוחטין.
יבשנים שנתערבו פסחיהן--זה לוקח פסח אחד מן התערבת, וזה לוקח לו אחד, וזה ממנה עמו על פסחו אחד מן השוק, והאחר ממנה עמו אחד מן השוק, כדי שיהיו שתי חבורות; ואחר כך יבוא אחד משניהם אצל אלו, ויבוא אחד מאלו אצל האחר, ומתנה כל אחד מהן עם חברו שבא אצלו מחבורה שניה ואומר, אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הוא, ידי משוכה מפסח שלי ונמניתי על שלך. ונמצא שלא הפסידו כלום.
יגחמשה שנתערבו עורות פסחיהן, ונמצאת יבלת בעור אחד מהן--כלם יצאו לבית השרפה; ואם נתערבו קדם זריקת דמן, חיבין בפסח שני. נתערבו אחר זריקה, פטורין מלעשות פסח שני.
ידשאם הקריבו פסח שני, נמצא זה שהקריב בראשון קרבן כשר מביא חלין לעזרה; ואם נמנו כלם על פסח אחד, נמצא נשחט שלא למחיב, וזה כמי שנשחט שלא למנוייו; ואם התנה כל אחד מהן ואמר, אם אינו פסח יהיה שלמים, דם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה, והנתנין בזריקה לא יתן אותן בשפיכה לכתחלה. לפיכך פטורין מפסח שני.
