הלכות בכורות פרק ב
ב,אכל המומין הקבועין הפוסלין את הקדשים, ונפדין עליהן--אם נפל אחד מהן בבכור, הרי זה נשחט עליו בכל מקום; וכבר בארנו אותן המומין בהלכות אסורי המזבח, ושהראוי מהן להיות בזכר שבעה וששים.
ב,בוכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מהן מן המבחר, ואין הקדשים קרבין בהן, ולא נפדין עליהן--כך אין הבכור נשחט עליהן, ולא קרב, אלא יהיה עומד, עד שיולד לו מום קבוע. וכן אם נלד בבכור מום עובר--הרי זה אינו נשחט בכל מקום, ולא קרב, אלא יהיה רועה עד שיפל בו מום קבוע, וישחט עליו.
ב,גוכן אם נעברה בו עברה, או שהרג בעד אחד, או על פי הבעלים, או שהקצה, או נעבד--ירעה עד שיפל בו מום, כמו שבארנו בהלכות אסורי מזבח. [ד] יוצא דפן, והבא אחריו--שניהן אינן בכור: הראשון, מפני שאינו פטר רחם; והאחרון, מפני שקדמו אחר. אפלו יצאת נקבה דרך דפן, וזכר דרך רחם--אינו בכור.
ב,ד[ה] בכור שהוא אנדרגינוס--אין בו קדשה כלל, והרי הוא כנקבה שאין בו לכוהן כלום; ועובדין בו וגוזזין אותו, כשאר החלין. נלד טמטום--הרי זה ספק בכור, ויאכל במומו לבעליו, בין שהטיל מים במקום זכרות, בין שהטיל מים במקום נקבות.
ב,ה[ו] רחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל--פטור מן הבכורה, שנאמר "אך בכור-שור" (במדבר יח,יז): עד שיהיה הוא שור, ובכורו שור. ואם היה בו מקצת סימני אמו--הרי זה בכור, והוא בעל מום קבוע: שאין לך מום גדול משנוי בריתו, כמו שבארנו בהלכות אסורי מזבח.
ב,ואפלו פרה שילדה כמין חמור, ויש בו מקצת סימני פרה--הרי זה בכור לכוהן, הואיל ומין החמור יש בו דין בכורה. אבל אם ילדה מין סוס או גמל--אף על פי שיש בו מקצת סימני פרה, הרי הוא ספק בכור; לפיכך יאכל לבעליו. ואם תפסו כוהן, אין מוציאין מידו.
ב,זהמטיל מום בבכור--הואיל ועשה עברה, קונסין אותו, ואינו נשחט על מום זה, עד שיפל בו מום אחר מאליו. ואם מת זה החוטא--מתר לבנו לשחט אותו על מום שעשה אביו, שלא קנסו בנו אחריו.
ב,חהרגיל לבכור שיפל בו מום--כגון שנתן דבלה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו, או שהלך בו בין ברזל ועששיות שלזכוכית כדי שתקטע ידו ונקטעה, או שאמר לגוי להטיל בו מום--הרי זה לא ישחט עליו. זה הכלל: כל מום שנעשה לדעתו, אסור לו לשחט עליו; ואם נעשה שלא לדעתו, הרי זה שוחט עליו.
ב,טאמר אלו נפל בבכור זה מום, הייתי שוחטו, ושמע הגוי, ועשה בו מום--הרי זה שוחט עליו, שהרי לא נעשה בדעתו. [י] ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל מום, ונפל בו מום, ואין אנו יודעין אם נתכון למום, או לא נתכון--הרי זה לא ישחט עליו. כיצד: כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק מסרג בעצים, וכיון שאכל נחלקה שפתו--אפלו היה חבר, הרי זה לא ישחט עליו; וכן כל כיוצא בזה.
ב,י[יא] היה בכור רודף את האדם, ובעטו כדי לטרדו, ואפלו בעט בו מפני שרדפו מקדם, ונעשה בו מום בבעיטה זו--הרי זה ישחט עליו.
ב,יא[יב] קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק, וכן הגוי שעשה לדעתו--הרי זה ישחט עליו; ואם עשו כדי להתירו, לא ישחט עליו. [יג] בכור שאחזו דם, יקיז--ובלבד, שלא יתכון לעשות בו מום; ואם נעשה בו מום בהקזה זו, הרי זה נשחט עליו.
ב,יב[יד] מתר להטיל מום בבכור קדם שיצא לאויר העולם, וישחט עליו. במה דברים אמורים, בזמן הזה שאין שם בית, מפני שסופו להאכל במומו; אבל בזמן שהמקדש קים, אסור.
ב,יג[טו] עד שהעיד מפי עד אחר, שמום זה נפל שלא לדעת--נאמן; אפלו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו, וישחט עליו.
ב,יד[טז] כל המומין הראויין לבוא בידי אדם--נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו, ולא נעשו בכונה; וישחט עליהן. במה דברים אמורים, בשהיה הרועה ישראלי, והבכור ביד הכוהן. אבל אם היה הרועה כוהן, והבכור עדין הוא ביד בעליו הישראליים--הרי זה אינו נאמן; וחושדין אותו, שמא הוא הטיל בו מום כדי שיתננו לו.
ב,טו[יז] כוהן שהעיד לכוהן אחר, שמום זה מאליו נפל--נאמן; ואין חוששין להן, שמא הן גומלין זה את זה: שכל הכוהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ, ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמן; אבל חברו מעיד לו, שאין אדם חוטא לאחר. אפלו בניו ובני ביתו שלכוהן, מעידין לו על הבכור; אבל לא אשתו, מפני שהיא כגופו.
ב,טז[יח] בכור שהיה ביד כוהן, ונפל בו מום, והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל, ואין אנו יודעין אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו, ובא הכוהן שהוא בידו, ואמר הראיתי מום זה לממחה, והתירו לשחיטה--הרי זה נאמן; ואין חוששין, שמא לא הראהו ושמא בכור תם הוא--שלא נחשדו לשחט קדשים בחוץ, מפני שהוא עוון כרת כמו שבארנו.
ב,יז[יט] וכן נאמן הכוהן לומר על בכור בעל מום, בכור זה נתנו לי ישראל במומו, ולא נפל ברשותי--כדי לחוש לו, שמא הוא הטילו: שהדבר עשוי להגלות, והוא מתירא שמא ישאלו בעליו, ויאמרו תמים היה, בעת שנתנוהו לו.
