הלכות בכורות פרק ה
ה,ארחל שלא בכרה, וילדה שני זכרים--אפלו יצאו שני ראשיהם כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד: והואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור. מת אחד מהן, אין לכוהן כלום: שזה החי, ספק הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.
ה,בוכן אם ילדה זכר ונקבה--הרי הזכר ספק, שמא הנקבה יצאת תחלה; לפיכך אין לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.
ה,ג[ב] שתי רחליו שלא בכרו, וילדו שני זכרים--שניהן לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן. שני זכרים ונקבה--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור; ואם מת אחד מהן, אין לכוהן כלום: שזה הזכר החי, ספק בכור הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.
ה,דילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--הרי הזכרים ספק בכור: שאני אומר שמא הנקבה נלדה תחלה, ואחר כך הזכר; לפיכך אין כאן לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.
ה,האחת בכרה ואחת שלא בכרה, וילדו שני זכרים--אחד לו ואחד לכוהן, וכל אחד מהן ספק בכור; והכוהן נוטל את הכחוש. מת אחד מהן, אין כאן לכוהן כלום: שזה החי, ספק הוא. וכן אם ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום: שזה הזכר, ספק בכור הוא.
ה,ו[ג] כל בכור שהוא ספק--דינו שירעה עד שיפל בו מום, ויאכל לבעליו. ואם תפס אותו הכוהן, אין מוציאין אותו מידו; ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו--שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחט חלין בעזרה.
ה,ז[ד] מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות, וילדו ואין שם אדם, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות, ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים--אינו חושש שמא בנה שלזו בא לו אצל זו, ובנה שלזו בא לו אצל זו; אלא הרי הדבר בחזקתו, שכל אחת מניקה בנה.
ה,ח[ה] שנים שהפקידו שני זכרים אצל רועה, האחד בכור והשני פשוט, ומת אחד מהן--מניח הרועה השני ביניהן ומסתלק; והרי הוא ספק בכור, ושניהן חולקין אותו: שאין אחד מהן מכיר את שלו.
ה,ט[ו] הפקיד בכור אצל בעל הבית, והניחו בעל הבית עם פשוט שלו, ומת אחד מהן, ואין ידוע איזה הוא--המוציא מחברו, עליו הראיה; והרי הוא ספק בכור. ואפלו רועה כוהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית, עם פשוט שלבעל הבית, ומת אחד מהן--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואין מוציאין מחצר בעל הבית, אלא בראיה: שהרי מדעת בעל הבכור, הניחו עם הפשוט שלבעל הבית.
ה,י[ז] לא נחשדו ישראל על הבכורות; לפיכך נאמן הישראלי לומר, זה ספק בכור הוא, ורואין לו מומו, ואוכל אותו במומו.
ה,יא[ח] כל הקדשים שקדם בהן מום קבוע להקדשן, ונפדו--חיבין בבכורה; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואחר כך נלד להן מום קבוע, ונפדו--פטורין מן הבכורה: שהרי לא יצאו לחלין לכל דבר--מפני שהן אסורין בגזה ועבודה, כמו שבארנו בהלכות מעילה.
ה,יב[ט] הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים, חיבת בבכורה. אבל הלוקח בהמה מפרות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה: לפי שאינו רשאי לסחר בפרות שביעית--שהרי נאמר בה "והיתה שבת הארץ לכם, לאכלה" (ויקרא כה,ו), "לאכלה" ולא לסחורה; ואם תהיה חיבת בבכורה--הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פרות שביעית.
ה,יגכבר בארנו בהלכות אסורי מאכלות, שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה; וכבר בארנו בתרומות, שאסור לעשות סחורה בתרומות. וכן אסור לעשות סחורה בבכורות, אף על פי שמתר למכרן על דרך שבארנו. [י] לקח בכור למשתה בנו, או לרגל, ולא צרך לרגל--מתר למכרו.
ה,יד[יא] אין שמין בכורות תמימים לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין. ושמין בכורות תמימים לכוהנים בזמן הזה, שהן עומדין להאכל במומן; ואין צריך לומר, ששמין להן בעלי מומין.
