הלכות חגיגה פרק ב
ב,אנשים ועבדים, פטורין מן הראיה; וכל האנשים, חיבין בראיה--חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומה וחגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענג מאוד שאינן יכולין לעלות על רגליהן. כל אלו האחד עשר, פטורין; ושאר כל האנשים, חיבין בראיה.
ב,בהחרש--אף על פי שהוא מדבר, אפלו חרש באזנו אחת--פטור מן הראיה. וכן הסומה בעינו אחת, או חגר ברגלו אחת--פטור. האלם--אף על פי שהוא שומע, פטור. טמטום ואנדרגינוס--פטורין, מפני שהן ספק אשה. מי שחציו עבד וחציו בן חורין--פטור, מפני צד עבדות שבו.
ב,גומנין שכל אלו פטורין מן הראיה: הרי הוא אומר "יראה, כל-זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז), להוציא את הנשים. ומצות עשה שאין הנשים חיבות בה, אין העבדים חיבין בה; ועוד הרי נאמר "בבוא כל-ישראל" (דברים לא,יא), להוציא העבדים. ונאמר "בבוא כל-ישראל, לראות" (שם). כשם שהן באין להראות לפני ה', כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו--להוציא סומה שאינו רואה, אפלו נסמית עינו אחת: שהרי אין ראיתו שלמה, גמורה.
ב,דושם נאמר "למען ישמעו" (דברים לא,יב)--להוציא מי שאינו שומע, שמיעה גמורה. "ולמען ילמדו" (שם)--להוציא מי שאינו מדבר, שכל המצוה ללמד מצוה ללמד. ונאמר "בעלתך לראות את-פני ה'" (שמות לד,כד)--מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חגר וחולה וזקן וענג. וכבר בארנו בהלכות ביאת המקדש, שאין הטמא ראוי לביאה; וכן הערל, מאוס כטמא.
ב,ה[ב] המקמץ, והוא שמלאכתו לקבץ צואת הכלבים וכיוצא בהן לעבד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחשת במחצב שלו, והעבדנין--אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן--הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן, ועולין בכלל ישראל להראות.
ב,ו[ג] כל קטן שיכול לאחז בידו שלאביו, ולעלות מירושלים להר הבית--אביו חיב להעלותו ולהראות בו, כדי לחנכו במצוות: שנאמר "יראה, כל-זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז). ואם היה הקטן חגר או סומה או חרש אפלו באחת--אינו חיב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה: שאלו היה גדול והוא כך--היה פטור, כמו שבארנו.
ב,ז[ד] כל החיב בראיה, חיב בחגיגה; וכל הפטור מן הראיה, פטור מן החגיגה. וכלן חיבין בשמחה--חוץ מחרש שאינו שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן וערל וטמא: חרש שוטה וקטן--מפני שאינן בני חיוב, הרי הן פטורין מכל מצוות האמורות בתורה; וערל וטמא--מפני שאינן אוכלין בקדשים ואינן ראויין לביאה, כמו שבארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות.
ב,ח[ה] מי שהיה חגר או סומה ביום ראשון, ונתרפא בשני--פטור מן הראיה, ומן החגיגה: שביום חובתו היה פטור--שכל ימות החג תשלומי ראשון הן, כמו שבארנו. וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון--אף על פי שטהר למחר, פטור; אבל אם נטמא ביום ראשון--הרי זה חיב להביא חגיגתו וראיתו בתוך ימי הרגל, כשיטהר.
ב,ט[ו] מי שבא לעזרה בכל ימות החג, אינו חיב להביא עולה בידו בכל עת שיכנס--שזה שנאמר "לא-יראו פני, ריקם" (שמות כג,טו), אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון, או תשלומי ראשון. ואם הביא בכל עת שיבוא--מקבלין ממנו, ומקריבין אותה לשם עולת ראיה: שהראיה, אין לה שעור.
ב,י[ז] הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב מהן מקצתן בראשון, ופסק--שוב אינו חוזר ומקריב השאר, שהרי שיר אותם; ואם לא פסק, אלא דחקו היום, ולא יכול להקריבן היום--מקריב השאר למחר.
ב,יא[ח] עולת ראיה אינה באה כלה אלא מן החלין, כשאר הקרבנות שאדם חיב בהן. אבל שלמי חגיגה, באות ממעות מעשר שני המערבות עם מעות חלין; לוקח מן התערבת בהמה, ומקריבה שלמי חגיגה: והוא, שיהיה שעור אכילה ראשונה מן החלין--מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החלין. [ט] ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה, במעשר בהמה; ואין מביאין אותו ביום טוב--גזרה, שמא יעשר ביום טוב.
ב,יב[י] יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה, בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק: שמצוה זו היא לשמח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו. אבל אין יוצאין ידי חובתן, לא בעופות ולא במנחות--שאינן בשר המשמח.
ב,יגכבר בארנו בפסחים, שחגיגת ארבעה עשר רשות; לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה, אבל יוצא בה ידי חובת שמחה.
ב,יד[יא] מי שהיו לו שלמים נדר או נדבה, ושחטן מערב יום טוב--אף על פי שאכלן ביום טוב--אינו יוצא בהן ידי חובת חגיגה, שאינה באה אלא מן החלין; אבל יוצא בהן, ידי חובת שמחה. [יב] אף על פי ששחטן קדם הרגל, הואיל ואכל מהן ברגל, יצא ידי חובתו, שאינו צריך לשחט שלמי שמחה בשעת שמחה.
ב,טו[יג] לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר, מפני החמץ שבה, שאין מביאין קדשים, לבית הפסול; ואם הביא, יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שבארנו. [יד] האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה--חיב להביא תודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה: שאין חגיגה באה אלא מן החלין.
ב,טזכשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה--לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצוה גמורה, אלא חיב לשמח העניים והאמללים: שנאמר "והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז,יד)--מאכיל הכל, ומשקן כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו, ולא שמח אלו עמו--עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל-אכליו יטמאו: כי-לחמם לנפשם" (הושע ט,ד).
ב,יזמצוה בלוי יתר מן הכל--לפי שאין לו לא חלק, ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר; לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו לשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם, כדי שימצאו בו צרכיהם. וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ושהה ממנו מעשרותיו ברגלים--עובר בלא תעשה, שנאמר "השמר לך, פן-תעזב את-הלוי" (דברים יב,יט).
