"עמיתים לטיולים" יצאו לטיול באיזור נחל לכיש ומורדות השפלה. אנו מביאים גלרייה מהטיול, ואת סיכומו כפי שכתב יובל פוקס:
מזג האויר האיר לנו פנים הפעם במיוחד. סיור זה, מישורי ברובו, בעיקר חוצה מדרום לצפון את בקעת שפיר. הסיור נדחה השנה פעמיים בגלל מזג האויר. לאחר גשמים, האזור בוצי ופחות נעים לסיור מעיין זה.
יוצאים לדרך
נקודת ההתחלה שלנו הפעם במושב רווחה בחיבור לכביש 35.
חצינו בזהירות את כביש 35 לכיוון חניון פלוגת כרתייה. הכפר כרתייה, כפר של כ 1500 תושבים (לפחות לפי הזיכרון של זוכרות) יושב בסמוך לפלוג'ה.
כביש 35 אותו חצינו, היווה בדמותו המנדטורית החל ממאי 48' איזור קו מגע / התנגדות / ניתוק במעבר ממרכז הארץ לנגב העברי שמדרום.
הכביש והקו הזה נמתחים ממג'דל (אשקלון שלנו) ועד למורדות הרי חברון, כלומר לרוחב מישור החוף הדרומי והשפלה.
תפיסת החיץ הזה בידי כוחות מצריים סדירים והאחים המוסלמים מנעה מעבר אזרחים וצבא ואספקה אזרחית וצבאית דרומה אל ישובי הנגב ותנועה מהם צפונה. מפות מלחמת העצמאות שהוצגו לימדו על הניסיונות של צה"ל והמסגרות הקודמות לו ליצור רצף טריטוריאלי במרחב הגדול שמתל אביב דרך מושבות הדרום בואכה באר טוביה ונגבה במרכז חזית הכביש.
הצצה בהן מלמדת שהיו תזוזות באחזקה הצבאית בשטח זה עם שפור ניכר לטובתנו בין מרץ 48' ועד לתחילת נובמבר 48'. השורה התחתונה היתה שעד להצלחותינו במבצע יואב של המחצית השניה של אוקטובר טרם הוכרעה בהצלחה הפריצה לנגב ולו במסדרון צר כלשהו.
להיפך, עד אז ובמהלך הקיץ שיפרו המצרים את אחיזתם לאורך הכביש (הניצב לכביש 35) המוליך לנגב בגזרת משלטי הצומת וחוליקאת והמצור הודק. כאמור רק במבצע יואב בא המהפך. אך אנו בכניסה לגבעת חורבות הכפר כרתיה.
מה היה כאן בהקשר האמור? נגלה שאמנם תפסנו את הכפר, אך המצרים התארגנו מייד להשתלטות על סדרת גבעות קטנות שבין משטרת עיראק אל סואידן לפלוג'ה מעט מעבר לכרתייה והמצור על הנגב נותר בעינו.
מי שחלם גבעתי (וגם על משה שתום העין)
בקרבות 'עשרת הימים' שבין ההפוגה הראשונה לשנייה (אמצע יולי 48'),מופעל מאמץ צבאי עיקרי בגזרתנו הספציפית ליצירת מסדרון גישה בין כרתייה לפאלוג'ה כנתיב הבקעה אל הנגב המנותק.
במסגרת מבצע "מוות לפולש", הוטל כיבוש הכפר על גדוד הקומנדו 89 בפיקודו של משה דיין כשהוא מתוגבר בפלוגה מחטיבת גבעתי . עיקר הכוח של גבעתי עוסק בכיבוש העורף של כרתיה ומשתלט בהצלחה על חתה (שרידיה תחת הישוב אלומה שבקצהו נעבור בהמשך הסיור) ועל סביבותיה.
תפיסת בית עפה שמערב נכשלת. נותרה האופציה ליצירת ראש גשר דרך כרתייה. פאלוג'ה היא אגוז קשה שנכשלים בו. ברשות הגדוד של דיין נמצא "הנמר הנוראי". שריונית ירדנית נושאת מקלע שנתפסה באזור בית נבאללה והוחזרה לכשירות מבצעית. הנמר הנוראי יוביל. בצריחון עומד יוסף בנטוביץ מפקדו. בנוסף יש לגדוד של דיין כמה זחל"מים, משאיות משורינות (קופסאות) וגי'פים.
למרות נסיונו של דיין לקבוע את הפעולה ביום, בגלל שאר הכוחות, הפעולה נקבעת לשעת לילה. אתגר מיוחד הוא לגדוד הממוכן לעבור עם כליו בלילה את ערוצו של נחל לכיש שמתעמק מאד ממש מתחת לגבעה של כרתייה. הכוח שחוצה בקשיים מרובים במשך שעות את הנחל (המ"פ טדי איתן, הצרפתי, מקלל –מי האידיוט שמעביר כאן כלים ממונעים בקרב?) מטפס על הגבעה ובשיתוף החי"ר שמגיע מצפון מזרח תופס את הכפר.
עתה יש להיערך מייד למגננה. ברור שהמצרים ישובו. אלא שדיין כמנהגו (ופקודותיו עמו) כובש והולך, ובמקום נשארת רק הפלוגה של גבעתי מותשת מליל הקרב. ואכן ביום המחרת , הפלוגה סופגת שלוש התקפות נגד מצריות. בהתקפה השלישית, המצרים מגיעים כשבראשם טנקים המסתערים אל מול החי"רניקים המסכנים של גבעתי. מפקד הפלוגה שולח חולייה קדמית עם פיא"ט.
הפיאט - כלי אנטי-טנקי הוא כלי מסוכן וקשה לתפעול (לדריכה ולירי). הטווח האפקטיבי שלו הוא כמה עשרות מטרים. אחד החיילים, רון פלר מתקרב בזחילה אל הטנקים. כאשר הוא קרוב מספיק, הוא דורך יורה ופוגע אך הפגז ניתז. הוא מאותר ואש רצחנית שוטפת את הואדי אל הגדה בה הוא מסתתר בין משוכות הצבר. רון שוב מזדקף מול הטנק הבא הקרוב אליו. הוא יורה והפעם הטנק נפגע. ברגע שהטנקים האחרים רואים את הפגיעה, הם נסוגים, וכן חיילי החי"ר שמאחוריהם וכך נשברת ההתקפה.
על כל אלה פלר קיבל את אות "גיבור ישראל" (אחד משנים עשר שחולקו בכלל.). לימים הוא הפך לפרופ' בטכניון ועמד בראש המכון להנדסה חקלאית במינהל המחקר החקלאי (וולקני). לפלר תרומה משמעותית לחקלאות בישראל והוא ממציא של מספר פטנטים הנדסיים שמומשו ומשרתים עד היום חקלאים בארץ ובעולם.
המצרים כבר לא חוזרים באותו היום. אך למחרת הגיע לכרתייה קולונל מצרי ובידו דגל לבן . הוא נפגש עם המפקד המקומי ומבקש "כניסה הומאניטארית" לצורך איסוף גופות. הם כמובן מנצלים כמתבקש, את המחווה ההומאניטארית ואת הרוח הטובה ינצלו גם לגרירת הטנק המצרי הפגוע אל עבר בית עפה.
במקביל המצרים כאמור מייצרים קו מעיראק אל סוידן אל פלוג'ה עם מאחזים ומשלטים ודרך ביניהם ומונעים מעבר ישראלי דרך כרתיה לעבר ברור חייל והנגב בכלל. גם הפעם ,בקיץ, עדין הנגב נותר נצור.
השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" של נעמי שמר, נכתב שנים רבות לאחר האירועים. גילי חסקין מספר ששמר נחשפה בהיותה בפריז לסיפור קרב כרתייה בו השתתפו שלושה חברי ילדות מנהלל (בנוסף לדיין עצמו שגם הוא גדל בנהלל). אחד מהם, יוסף בנטוביץ מפקד הנמר הנוראי, נפגע ונהרג שם.
חבריו הביאו אותו לקבורה בכפר. במלחמת יוה"כ יפול חבר נוסף מהם, זאבל'ה עמית , בחבורת הפיקוד של אריק שרון בעת חציית התעלה.גם הוא ייקבר לקול הרוח החרישי העובר בין צמרות הברושים שמסביב לביה"ק שימרון שליד נהלל. שניהם מאותו הכפר.
בסיבוב רגלי סביב לגבעה בתוך הצמחיה העבותה, ראינו קיר אבנים בנוי שנשאר , כך סוברים, שריד מהמבצר הצלבני לה ג'לטי שהיה כאן והשתלב בקו הביצורים הצלבני שנמתח מתל צפית דרך סומייל ומכאן לכיוון אשקלון ועזה, לאורך דרכי המסחר.
תיור ממעוף הציפור (שלא מצליחה לנסוק)
חזרנו צפונה אל רווחה ועברנו בתל ציפור שגבוה מטרים בודדים מסביבתו. המקומיים קראו למקום Tel Tyur, או משהו דומה שפירושו בערבית עוף. המקום היה מיושב בתקופות הברונזה המאוחרת, ברזל, פרסית והלניסטית. ברומית ובביזנטית, כנראה הישוב נדד כמה מאות מטרים לאלומה הסמוכה לנו, שם גם נמצא פסיפס יפה. מסביב לנו רווחה בה התחלנו, יד נתן היושבת בקצה בית עפה ומסתירה את נגבה הנמוכה, קוממיות (אליה פנינו מועדות) וזבדיאל. קרית גת ומגדליה באופק מדרום מזרח לתל.
ממלחמת הקוממיות למושב קוממיות.
נכנסנו למושב קוממיות. ריח החג הקרב עלה באפינו ממפעל המצות שנמצא בכניסה למושב החרדי/חסידי. נזכרתי בערגה שלפני שנים רבות הגעתי לביקור במפעל המצות ודי הוקסמתי. כשחיפשתי על המושב, חיפוש מהיר בגוגל העלה כותרת מעיתון מסויים שלא אתן לו פרסומת חינם "כפר קטן וצדיקים בו מעט". לפי הכותבת, היא נתקלה בחשדנות ואי הכנסת אורחים. כמו גם היא כתבה על "סוד אפל" של המושב. במקום הוסתר יוסל'ה בשנות השישים.
בניגוד לתחושת הכותבת, אותנו, קבוצה הטרוגנית ומעורבת של גברים ונשים - דווקא קיבלו בסבר פנים יפות. עצרנו להפסקה ארוכה ברחבת הדשא בכניסה לבית הכנסת שבמרכז המושב.
סעדנו פת שחרית וראובן סיפר על המושב שנוסד בשנת 50' ובין המייסדים הניצולים מהפלוגה הדתית של אלכסנדרוני (הזכורים לנו מסיורנו בעירק אל מנשיה). במושב החרדי קוממיות היו בעבר הרבה חקלאים. היום, כשבכל הארץ יש פחות חקלאים, כנראה גם כאן יש פחות חקלאות. המיוחד במקום, שהקפידו על מצוות השמיטה ללא "היתר מכירה". זה אגב לא המקום היחיד ששמרו באופן מלא על מצוות השמיטה, אך עדיין זה החריג לפחות כיום.
הובא בפנינו סיפור המסופר במושב על מופת שארע בו ופורסם לרבים בידי רב המושב בנימין מנדלסון על מעשה בלהקת ארבה שכיסתה את עין השמים בראשית שנת שמיטה ואיימה לכלות את כל היבול מהזרוע בשישית שנועד למאכל הבהמות שבמשקי החסידים. מובן שהלהקה פנתה לפתע והרוח הסיעה אותה לשדות אלו שלא הקפידו בענייני השמיטה. וד"ל.
כשעברנו ברחוב הראשי בכפר עצר ראובן ליד בית קטן וסיפר שכאן התחוללה בחלקה אחת מהסערות העזות ביותר בתולדות המדינה שקרעה זה מעל זה את הצבור החרדי והחילוני למחלוקת גדולה. זוהי פרשיית יוסל'ה שוחמאכר. פרשייה משנות השישים שעיקרה ילד צעיר שהוריו הפקידו אצל הסבא במאה-שערים , וכשביקשו לקחתו חזרה, הסבא סירב להחזירו מחשש שההורים רוצים לחזור לברית המועצות ובעיקר על רקע רצונו שהילד יתחנך במוסדות תורניים. הפרשה מפורסמת.
קראתי עליה כילד באחד מן הספרים. מתוך שלוש השנים בהם יוסליה הוסתר מהוריו בארץ ובחו"ל, הוא הוסתר לראשונה במסעו החשאי במושב כאן במשך כמה שבועות ובעיקר אצל משפ' קוט שליד ביתה עצרנו (כיום גרה שם משפחה אחרת.). בני משפחה והרב נעצרו ע"י המשטרה. עקב כך עלה המושב לכותרות ומשך "אש" וביקורת ציבורית. הפרטים העסיסים של הסיפור שראובן מספר הם איך הגיורת רות בן דוד (בלוי) מזייפת דרכון, ומבריחה את הנער מחופש לנערה כמה גבולות לארה"ב.
על הפרשה בה היו מעורבים מעבר למשפחה והמשטרה גם ראש המוסד איסר הראל ודוד בן גוריון נכתב הרבה ואין צורך לפרט כאן שוב על פרטים מפורסמים. מה שכן, ראובן מספר שהוא ואבישי דיברו עם אחד מאנשי הכפר, מענף נוסף של משפ' קוט, שהיה בן גילו של יוסל'ה ואף למד איתו ב"חיידר" במושב כל זמן היותו כאן. הוא סיפר שלא היה שום דבר שנראה חריג. לדבריו, יוסל'ה השתתף בלימודים באופן סדיר בזמן שהותו במקום וכי נקרא ברוך.
על החיפושים הקדחתניים לא ידעו דבר. ראובן מספר שיוסל'ה שאותר בקהילת סאטמר ע"י סוכנת מוסד מושתלת הושב לארץ ע"י המוסד מברוקלין ניו-יורק לאחר שהסכים להגיע עם אמו. הוא גר בישראל. היה קצין תותחנים ועבד בתעשיית ההייטק. החידוש של ראובן הוא שיוסל'ה שומר על קשרים קרובים וחמים עם חלק מהמעורבים בפרשה כולל משפחת קוט, מגיע לחתונות וארועים משפחתיים וכי להזמנתם הגיע לאחרונה ממש לקוממיות למפגש עם כל יוצאי הכפר לדורותיהם. הוא התקבל באהבה ע"י כל המשתתפים.
בפאתי המושב בשולי השדות הגענו למבנה מבודד שמשמש מפעל יצרני. נזכרתי במשנה שאומרת שמרחיקין את הבורסקאי מן העיר חמישים אמה. בורסקאי הוא מעבד עורות, מקצוע מריח במיוחד שיכול אף להוות עילה קבילה לגירושין. המפעל שכאן מעבד עורות של בהמות לצורך ייצור תפילין. ר' אהרון אויש קיבל אותנו בסבר פנים יפות וערך לנו סיור מקיף במפעל תוך הסבר מחוייך על תהליך ההכנה. כך למדתי ש"מראש אחד יוצא ראש אחד ושתי ידיים". ובעברית מדוברת: מראש של פר אחד, ניתן להכין בית אחד של תפילין של ראש ושתי ידיים כלומר שני בתים של תפילין של יד. ר' אהרון הסביר גם על ההבדל בין הפר האמריקאי לבין חברו הפולני. חובבי הבדיחות על פולנים, יוכלו להוציא מכאן עוד כמה בדיחות לארסנל.
תצפית מרהיבה והפתעה
למרות ריח העורות, התנתקנו בצער מהמפעל, אך זה היה כדי לעמוד בזמנים של הסיור והמשכנו במהירות לצעוד אל גבעה שצופה על פני בקעת שפיר. לאחת החברות בקבוצה נכונה הפתעה כשפגשה בבת שלה, שהיתה יחד עם החתן והנכדים בפיקניק משפחתי ב"מצפה מושקו רום". המקום יפה, מטופח ומזמין. יש מקומות ישיבה מוצלים, ושולחנות פיקניק ללא צל. ריחות טובים של עשבי אזוב ועוד. על מושקו רום ז"ל, איש רב פעלים ועל המקום ניתן לקרוא ברשת.ערכנו תצפית היקפית על הבקעה הפוריה הסגורה ממערבה ברכס הכורכר המתמשך מנירעם לחוליקאת ולאיזור נגבה שממערב לנו. רכס זה ממשיך לאזור גבעתי-עזריקם ומשם לקטרה-מע'אר ועד לפאתי רמלה. מתחתנו ממערב התחבר נחל קומם לנחל לכיש שחותר מכאן צפונה דרך מרכז שפירא אל המושבים גבעתי –אמונים ושוטף לעבר אשדוד.
מים בעין צורים
חצינו מרחבי שדות ונכנסנו לפאתי הקבוץ עין צורים. מפאת השבת המקרבת לא עצרנו אלא שעטנו קדימה אל המרכז החינוכי שבמרכז שפירא. עצרנו ליד האנדרטה לזכר הטייס אברהם דן שטהל ז"ל. שטהל מטייסת העמק 109 התרסק במטוס מוסקיטו במהלך טיסת אימון אירובטי לקראת יום העצמאות. מאחורי האנדרטה, ישנו שלט שמספר על שלולית החורף של שפיר. אך קודם אנו הולכים לאורך אפיקו של נחל לכיש אל גשר שלושת הקשתות. וכך יצאנו מפישפש קטן אל עשבייה גבוהה וירדנו עם ערוץ הנחל אל שני הגשרים שמעל לכביש 3. גשר אחד עות'מאני שהוקם ב 1915 במסגרת ההכנות למלחמת העולם הראשונה. היה פעיל כנראה עד לפני כשלושים שנים. לאחר ששופץ על ידי הבריטים. ותוחזק ע"י מע"צ. כיום פעיל גשר חדש שמקביל לגשר הישן ששומר כערך היסטורי.
עודד נגבי שהיה חבלן בגדוד 53 גבעתי בימי מלחמת העצמאות כתב על הגשר הישן:
"בהסתכלי עליו, נדמה לי שהוא מתבייש, מתכווץ, הופך לקטן יותר מידי רגע שעובר. כן, אז הוא היה גדול, לפחות במשמעות שלו כיעד לשני צבאות. מאחריו עוברות מאות מכוניות הנושאות בקרבן אלפי אנשים בשעה. איש מהן אינו יודע שהוא חולף כאן ליד ההיסטוריה.... ברגע הקשה הוא לא קרס, לא התנפץ ושמר על הקשר. גשר חיוני בינינו לבין הנגב כולו. אפילו שלט קטן שבקטנים אין לידו. הכושי עשה את שלו..." (הייתי חבלן. עמ' 101).
סיימנו בשלולית החורף הסמוכה שהייתה מלאה ומרהיבה. בעוד כמה חודשים, כנראה לא יישארו בה מים רבים אם בכלל, אז כדאי במיוחד לבקר במקום כתקופה זו של השנה. (אסור להיכנס, כנראה גם מסיבות של שמירת טבע ולא רק כסת"ח).
פינת התודות:
לצמד המלומד אבישי בלומנקרנץ וראובן שדה שהובילו אותנו והעשירו אותנו מידיעותיהם.
לסבא עמית שיוזם ומארגן.
לאנשים הטובים שפגשנו בדרך,
לכמה עשרות העמיתים שבאו והיו חבורה סקרנית ומרתקת כמו תמיד.
לעמיתים רבים שלא באו וכך נשארה קבוצה אינטימית וכיפית במיוחד.
שלכם בעמיתות
יובל פוקס
