אי שם בירושלים עיר הקודש, בעיר העתיקה, בדרך לכותל המערבי, נחבאת סמטה צנועה בשם "רחוב אור החיים". שם עומד בית ועליו שלט: כאן היה בית מדרשו של רבי חיים בן עטר, זכותו תגן עלינו, הנודע יותר בכינוי אור החיים הקדוש על שם ספרו "אור החיים".
רבי חיים הוא אחד מגדולי ישראל הנערצים ביותר, ומן המעטים שזכה לתואר "קדוש". תלמידי-החכמים מעיינים בספריו ומנסים לפענח את רמזיו, גדולי הצדיקים - מדורו ועד היום – מזכירים את שמו ביראה וקושרים לו כתרים ושבחים, ועמך ישראל מספרים אודותיו סיפורי מופת ועולים להשתטח על קברו. ההערכה הגדולה לאור החיים הקדוש מאחדת את הגוונים השונים בעם: אשכנזים וספרדים, חסידים ומתנגדים – כולם מכירים בגדולתו. כך מעיד תלמידו הגדול, החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי (גדול וקדוש בזכות עצמו) – "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד [כוחו בלימוד הגמרא היה 'מפחיד' אנשים כמונו], והיה כמעין המתגבר".
פרשה מיוחדת במינה היא הקשר בין אור החיים הקדוש לרבי ישראל בעל שם טוב (עליו למדנו בחודש סיון). שני האישים, שחיו באותה תקופה, אמנם לא נפגשו אף פעם, אבל קשר בין נשמות יכול לדלג על גבולות המקום. החיד"א כבר כותב שבארץ פולין מחשיבים מאוד את הספר אור החיים, "ונתעורר זה על-ידי שהרב החסיד קדוש מורנו הרב רבי ישראל בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מורנו הרב רבי חיים". המסורת החסידית מספרת שהבעש"ט השתוקק מאוד לפגוש את רבי חיים פנים בפנים, וזו אחת הסיבות העיקריות לניסיון עלייתו של הבעש"ט לארץ ישראל, לראות את רבי חיים ב"ארץ החיים".
המסורת החסידית מסבירה מדוע המפגש בין שני הענקים הללו כה חשוב: הבעש"ט היה בחינת ה"נפש" של דוד המלך, ורבי חיים היה בחינת ה"רוח" של דוד המלך, ואילו היו נפגשים היתה מתגלית בפועל נשמת משיח בן דוד. מה פירוש הדברים?
בנפש שלנו יש כמה רבדים, כאשר הנמוך והפשוט הוא הנפש, כוח החיים שבגוף הגשמי (המבדיל אותו מדומם וצומח). מעל הנפש נמצאת הרוח – רוח חיים המתבטאת בתנועה, כמו מחזור הדם ודופק הלב, וכן בעולם הרגשות. מעל הנפש והרוח שורה הנשמה, המתבטאת בעיקר ברובד השכלי. ובכן, נשמת דוד המלך חוזרת ו'מתגלגלת' במשך הדורות, ובאותו זמן היא היתה 'מפוצלת' בין שני הצדיקים: רבי חיים זכה לבחינת הרוח, "רוח חיים" המתבטאת בצדקתו, קדושתו וגדולתו בתורה. והבעש"ט זכה לבחינת הנפש, המתבטאת בתפילה ובניגון, ובהתייחסות מיוחדת לגוף הגשמי וליהודים הפשוטים – הנפש נמוכה יותר, אך כאן זו מעלה מיוחדת, הצלחה לרדת עד למציאות התחתונה. המפגש בין הצדיקים, אם כן, היה מדליק נר מיוחד – ראשי תיבות: נפש רוח – כמו שמכונה דוד המלך "נר ישראל", ואז היתה מתגלה נשמת מלך המשיח, ההופעה השלמה של דוד, "ערכתי נר למשיחי".
האיחוד בין "נפש דוד" ל"רוח דוד" מזכיר את איחוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אכן, היחס בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד הוא כמו היחס בין הרוח לנפש. והנה מקובל בשם הבעש"ט שאור החיים הקדוש היה בחינת משיח בן יוסף (וגם בשם הגר"א מובא כך).
רבי חיים עצמו רומז לשייכותו למשיח. כך הוא מפרש, בדרך הרמז, את הפסוק הבא (בפרשת ראה) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן":
על פי דבריהם ז"ל שאמרו בספר הזוהר "אי חדא קהילה או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד [אם קהילה אחת, או כנסיה אחת יתעוררו בתשובה, מייד יבוא משיח בן דוד]". ומעתה אביון, הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך, שזה יספיק למלאות תאוותו לבא ברינה [האביון הוא המשיח, והוא תאב שלפחות מקום אחד, "באחד שעריך", יתעוררו אליו]. ואומרו בארצך, העיר מקום תאוותו היא ארץ הקדושה, אשר ה' אלהיך נותן לך, שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה חמדת הלבבות [הוא תאב לגאולת ארץ ישראל וירושלים]. ויצו ה' לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו', אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאת חשק האחד המיוחד, כי באמצעות מעשה בני אדם, ובפרט במצות הצדקה, דכתיב "בצדקה תכונני" [בזכות הצדקה תבוא הגאולה]. וגמר אומר "מאחיך האביון" - פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע, שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים [על האדם לחשוב שהצדקה היא מפני ולטובת ביאת המשיח].
אנו יודעים מה שכתוב בגמרא, שבכל בית מדרש אמרו התלמידים ששמו של המשיח הוא כשם הרב שלהם. אך היו גם מגדולי-גדולי ישראל שדברו בפירוש על שייכותם האישית לנשמת המשיח, וכך חש רבי חיים את רוח המשיח המפעמת בקרבו, "משיח הוי' שמו חיים" (ראשי תבות: משיח).
מכל מקום, זכינו כעת ללמוד משהו מתוך הספר המופלא "אור החיים" על חמשה חומשי תורה, ספר שיש בו מכל חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. רבי חיים כתב ספרים נוספים, חידושים על הגמרא, ספר הלכה על השולחן ערוך, וספרי דרשות ופירושים – אך יותר מכל הוא מזוהה עם הספר אור החיים, ולפעמים כשאומרים "אור החיים הקדוש" קשה לדעת האם מתכוונים לאיש או לספר או לשניהם כאחד. מקובל לומר שרבי חיים "הכניס את עצמו" בתוך ספרו, וכאשר אנו לומדים בספר זה אנו זוכים להדבק בו ולהנות מאורו, אור החיים.
לרבי חיים לא היו בנים, אך מסופר שהיו לו בנות וגם נשותיו מפורסמות בצדקותן. על אשתו הראשונה, מרת פאצוניה, מסופר שהיתה עוסקת בתורה ומניחה תפילין (דבר שההלכה מאפשרת רק כיוצא מן הכלל). לכן מקובל לומר שספרו אור החיים נכתב עבור בנותיו ונשותיו, ואם כן הוא היה פורץ דרך בלימוד התורה לנשים – תופעה הקשורה לביאת המשיח, שכן עם הדורות יש עליה מתמדת בדרגת האשה (והדבר מתקשר גם לזיהויו של אור החיים כמשיח בן יוסף, שכן יוסף הוא דמות המשפיעה לנשים, "בנות צעדה עלי שור").
רבי חיים לא האריך ימים. הוא נולד במרוקו, משם נאלץ לברוח, הגיע לאיטליה ולבסוף עלה לארץ ישראל, "חמדת הלבבות". כשנה וחצי אחר עלייתו ארצה, והוא רק בן ארבעים ושבע, נפטר מן העולם ב-ט"ו תמוז ה'תק"ג (1743). באותה שעה בדיוק, התיישב בפולין הרחוקה רבי ישראל בעל שם טוב לסעודה שלישית של שבת יחד עם תלמידיו, ולפתע אמר "כבה נר המערבי" – רמז לרבי חיים (שנולד בארצות המערב, המג'רב, וחי בארץ ישראל הנקראת אף היא מערב). הוסיף הבעש"ט והסביר: יש סוד אחד בכוונת נטילת ידיים שנמסר רק לאחד בכל דור. הסוד הזה היה ידוע לגדול הדור, אור החיים הקדוש, וכעת כשנטלתי ידיים נודע לי הסוד הזה, וכך הבנתי שרבי חיים נפטר.
בפנימיות התורה מוסבר שנטילת ידיים קשורה לפסוק "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'" (ולכן נוהגים לומר פסוק זה בעת נטילת ידיים). "שְׂאוּ יְדֵכֶם" – הרימו ידיכם למעלה, אל המקום הנקרא "קֹדֶשׁ", ומשם "וּבָרְכוּ אֶת ה'" – הורידו שפע ברכה לשם ה' (דהיינו הגילוי שלו בעולם). שתי הידיים הן התפשטות ההשפעה של האדם כלפי חוץ. אך הידיים הללו מתלכלכות ונטמאות, לכן צריך לטהר אותן תחילה, ואחר כך להעלות אותן (ליטול-להרים) לשורש הכי גבוה, למקור הכי גנוז של הנשמה, ובכך להמשיך שפע חדש וטהור. רק צדיק אחד בכל דור יודע ליטול ידיים בשלמות, לגעת במקום העליון הזה שממנו מתחדש הכל.
רבי חיים נטמן במורדות הר הזיתים, ציון קברו השתמר בדרך נס גם תחת השלטון הירדני - בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים – ועד עצם היום הזה הוא ידוע כמקום תפילה בכל עת, ובמיוחד ביום ההילולא, ט"ו בתמוז. לפני שבעים שנה, כאשר האויב הנאצי היה בשערי ארץ ישראל, הלכו כמה מגדולי הצדיקים להתפלל על קבר אור החיים, ואומרים שבזכות תפילה זו נעצרו הגרמנים והפסידו (בקרב אל-עלמיין). אז אם אתם מגיעים לירושלים בט"ו תמוז, בואו וראו את האהבה הגדולה שרוחש עם ישראל לצדיק המופלא רבי חיים, אור החיים הקדוש.
מתוך דף התחדשות באדיבות 'גל עיני'
