כולם מכירים את מאמר המשנה "משנכנס אב ממעטין בשמחה". בחודש אב נחרבו שני בתי המקדש ואירעו צרות רבות לעם ישראל, והימים הראשונים שלו הם ימי אבלות. אמנם, מן הצד השני, הכלל "עבדו את ה' בשמחה" לא 'יוצא לחופש' בחודש אב, ולפי דרך החסידות גם אבלות ותשובה הן עצמן מצוות שיש לעשותן מתוך שמחה של מצווה. לכן, החסידים, השמחים תמיד, מסבירים את הביטוי "משנכנס אב ממעטין בשמחה" באופן מהפכני: "משנכנס אב", הם מפרשים, "ממעטין", אך עושים את המיעוט הזה "בשמחה"!
את מה "ממעטין בשמחה"? ההסבר השגור מתייחס לפשוטם של דברים: ישנם אירועים שליליים ומצערים שהתרחשו בחודש אב, ואת עניני החורבן והצער עצמם יש למעט באמצעות השמחה. ככל שמרבים בימים אלו בשמחה המותרת בהם, שמחה של מצוה ושמחה של תורה, כך ממעטין את הפן השלילי שלהם. אמנם, כדי להפנים את העבודה המיוחדת הנדרשת בחודש אב, ולעשות אותה באמת "בשמחה", נעמיק מזוויות נוספות במושג ה"ממעטין" ובאופי השמחה המלווה אותו.
א. "כי אתם המעט מכל העמים"
בפסוקים המתארים את האהבה והברית בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל מודגש כי ה' לא חשק ובחר בנו בהיותנו עם גדול ורב בין העמים. ההיפך הוא הנכון: "כי אתם המעט מכל העמים". הגמרא מפרטת כי אין מדובר רק בעובדה מספרית, אלא בתכונה נפשית המאפיינת את עם ישראל: "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדוּלה, אתם ממעטין עצמכם לפני". כלומר, עם ישראל מתאפיין ביכולת שלו למעט את עצמו, להתייחס לעצמו בענוה ובבטול עצמי, גם כאשר עומדת לו ההצלחה ויש לו סיבות טובות 'להתנפח'.
לאור זאת, ניתן לפרש כי "ממעטין" מתייחס, קודם כל, לגאוותו וישותו של האדם. כשהאדם מתמלא גאווה מהצלחותיו הוא מתעלם מכך שהכל נעשה בעזרת ה' ובחסדיו, מדחיק את התלות שלו באלוקיו, ובכך בעצם דוחק כביכול את ה' מתוך המציאות ומסתיר עליו. לעומת זאת, כאשר האדם ממעט את עצמו הוא 'מפנה מקום' לגילוי ה' במציאות – ככל שהאדם "ממעט בכבוד עצמו" כך הוא "מרבה בכבוד שמים".
לכאורה, אפשר לחשוב כי דווקא הצער והחורבן מזכירים לאדם את אפסותו וממעטים אותו, בניגוד להצלחה ולשמחה שמחזקות ומגדילות אותו. אך באמת, זו מעלתם המיוחדת של ישראל: אצל כל בני האדם יש תחושה של מיעוט ואפסות בעתות משבר, ואילו עם ישראל מצטיינים ביכולתם להיות "ממעטין בשמחה" – למעט את עצמם בזמני הצלחה ושמחה. יתר על כן, ב"ממעטין בשמחה" השמחה עצמה היא הממעטת. זו שמחה מיוחדת, נוכח פני ה', המדגישה את גדולת ה' ואת אפסות האדם, שמחת האדם דווקא כשהוא משתחרר מגבולותיו הקטנים ומהצורך שלו להסתמך על עצמו, וכשהוא מרגיש את אהבת ה' ורחמיו האין סופיים עליו.
ב. "טוב מעט לצדיק"
משמעות נוספת של "ממעטין" היא התמקדות ב"מעט" החיובי. בכלל, הסתפקות במועט היא מההדרכות החשובות לבריאות ואיזון נפשיים, והסתפקות זו צריכה להיות מלאה שמחה, כמאמר חכמינו בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". שמחת האדם בחלקו היא לא רק הנמכת ציפיות החוסכת אכזבות, אלא תחושה שדווקא "חלקו" שייך לו וממלא אותו שמחה פנימית, יותר משפע חיצוני שאינו שייך לו באמת גם אם הוא בר-השגה עבורו. כך מלמדים חכמים כי "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו" – יש לאדם שמחה מיוחדת בחלקו האמיתי. בעומק, השמחה במעט היא היכולת לזקק את תמצית הטוב ולהתמקד בה. בכל המציאות הטוב הוא הנקודה הפנימית הטהורה, שנמצאת במיעוט מול כל החיצוניות והריבוי. על כך נאמר כי "ראה הקדוש ברוך הוא בצדיקים שהם מועטין" (ולכן "עמד ושתלן בכל דור ודור"), והצדיקים עצמם הם אלה התופסים את מעט הטוב הפנימי ומתעצמים עמו – "טוב מעט לצדיק".
ג. "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"
בפרשנות החסידית המקורית, לפיה "ממעטין בשמחה" היינו מיעוט הדברים השליליים על ידי שמחה, הדגש הוא על השמחה ככח שממעט את הרע. אך כשמתמקדים במושג "מעט" מתברר שלו עצמו יש כח של דחית הרע – "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". בשמחה יש כח של גילוי ואור (כפי שרואים בפסוקים "אור צדיקים ישמח", "ליהודים היתה אורה ושמחה" ועוד), וככל שמאירים את מעט הטוב ושמחים בו הוא דוחה את החושך שמסביב.
רבי נחמן מברסלב מסביר על הפסוק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" כי כאשר מתבוננים ב"עוד מעט" טוב שטמון בזולת, גם אם הוא נראה בתחלה כ"רשע", תופסים לפתע כי הוא עזב את מקומו הראשון ועלה מעלה-מעלה – "והתבוננת על מקומו [הנמוך, בו היה עד כה] ואיננו". כשאדם עצוב ושלילי הוא רואה רק את החסרונות שבזולת, ועבודת "ממעטין בשמחה" היא להתמקד בנקודת ה"מעט טוב" שיש במציאות בכלל ובזולת בפרט, לשמוח בה ולהדגיש אותה עד כדי כך שהיא תהפוך לעיקר התמונה ותדחה את הצדדים הפחות חיוביים.
| התגברות השמחה מט"ו באב
המתבונן ישים לב ששלושת הפירושים הם בעצם שלושה שלבים, היוצרים את תהליך התיקון היסודי שלימד מורנו הבעל שם טוב - התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה: בתחילה המיעוט נועד להכניע את הגאווה וההתפשטות של האדם, ולעשות זאת מתוך שמחה והכרה בגדולת ה'. בשלב השני המיעוט הוא זיקוק של נקודת הטוב הטהורה והבדלתה-זיכוכה מכל ריבוי הסיגים של המציאות הסובבת אותה. כאשר נקודת הטוב נטהרת ומתחזקת היא נעשית בעלת עוצמה ומסוגלת להאיר כלפי חוץ, לכבוש את המציאות ולהמתיק את כולה. תהליך ההתפשטות הזה מתחיל מ"מעט אור דוחה הרבה מן החושך", וכשהאור מתגבר ומתרבה הוא מסוגל גם להפוך את החושך עצמו לאור ולשמחה.
כל התהליך הזה מתרחש באופן ברור בחודש מנחם-אב: צריך לזכור ש"ממעטין בשמחה" נאמר על חודש שמתחיל אמנם בימי צער וחורבן, ששיאם בתשעה באב, אבל באמצע החודש מגיע ט"ו באב עליו נאמר ש"לא היו ימים טובים לישראל" כמותו. כלומר, ה"ממעטין בשמחה" של תחלת החודש מתפתח ומתגלה כשמחה גדולה באמצעו, כאשר אור הלבנה שהתחיל כאור חלוש באפילת הלילה מגיע לשיאו ("קיימא סיהרא באשלמותא" בלשון ספר הזהר).
אחד מהדברים שנאמרו על ט"ו באב הוא שבו הלילות מתחילים להתארך וממנו ואילך יש להוסיף בלימוד התורה בלילה. הרבי מליובאוויטש מדייק כי תוספת לימוד התורה בלילה אינה רק ענין כמותי, אלא מדובר בלימוד מאיכות שונה, שנועד לתקן את הנפש ולהאיר את החושך. תיקון הנפש הוא על ידי "מיעוט" הישות שהוזכר, והלימוד האיכותי המדובר הוא לימוד סודות התורה, שהם ה"טוב מעט לצדיק" שבתוכה, משום שכתוב שאין מלמדים אותם בהרחבה אלא רק מוסרים ראשי פרקים לתלמיד שהוא "חכם ומבין מדעתו". ההתעצמות באישון לילה עם ה"מעט" הסודי שבתורה (מעט אותיות טעם, רמזי ל"טעמי תורה" שיגלה המשיח) מאירה את חשכת הלילה ואת חשכת הגלות עד לגילוי של "לילה כיום יאיר" כאשר "אור חדש על ציון תאיר" בשמחת הגאולה.
על פי דיברי הרב יצחק גינזבורג
