הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שבשבת חזון, הסמוכה לתשעה באב, מראים לכל אחד את בית המקדש בחזון. גם אצל יהודים פשוטים כמונו, שאינם חווים את המראה הזה בפועל, הנשמהודאי רואה. אך מהו החזון? לכאורה מדובר במראה המקדש כפשוטו, כמו שנאמר ליחזקאל הנביא "הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת... צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ... הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם". ומצוה חשובה היא ללמוד את הלכות בית המקדש ותבניתו, במיוחד בימים אלו (כמו שעורר הרבי מליובאוויטש).
אך אם נעיין בהפטרת "חזוןישעיהו", שעל שמה נקראת השבת, נראה שמבנה המקדש ועבודתו אינם מספיקים. הנביא זועק "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" – הדבקות שלכם בעבודת המקדש אינה רצויה כלל! ה' לא רוצה את הקרבנות ולא את העלייה לרגל. הכל מיותר ואפילו דוחה, "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא". כלומר, המקדש נתפס כמשהו חיצוניבלבד, שאינו מבטא את יראת ה' ועבודתו, ואדרבה, מהווה חיפוי וכיסוי לכל תועבה. במצב כזה, מובן מדוע ה' מביא את חורבן הבית, כי פשוט אין טעם להותיר אותו כפי שהוא.
החזון המתוקן של המקדש אינו יכול להישאר ברובד החיצוני, לא רק לשחזר את מבנה המקדש ועבודתו או להמריא על כנפי הדמיון ולראות כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם. חייבים לתפוס את המקדש בממד הפנימי שלו. החזון שמראים לנו בשבת חזון הואהפנימיותשל המקדש, עד להשראת השכינה בתוכו ובתוך כל אחד ואחת מישראל, "ושכנתי בתוכם".
יש ראיה ויש חזון. הראיה היא ברורה, כשמש בצהריים, והחזון יותר מעומעם ומטושטש. חז"ל אומרים שדרגת הנבואה הנקראת 'מחזה' היא נמוכה יחסית, כמו "מחזה שדי יחזה" שנאמר על בלעם הרשע. בדרך כלל, כשכתוב בתורה לשון ראיה, התרגום לארמית הוא לשון חזון, "וירא" מתרגם אונקלוס "וחזא". התרגום הוא דרגה נמוכה יותר מהמקור, ובלשון הקבלה, התרגום הוא "אחוריים" (לעומת 'פנים').
"חזון ישעיהו" אינו מראה נבואה ברור וצלול, אלא חזון רחוק. רמז לדבר בביטוי מהמשך נבואת ישעיהו "חזוּתקשה הוגד לי", מראה נבואה המגיע בקושי וממרחק. על זמן החורבן עצמו נאמר "אותותינולא ראינו, אין עוד נביא" – הנבואה הסתלקה לגמרי. אמנם ישעיהו הנביא נמצא עדיין בזמן הבית והוא רואה נבואה (ואף אומר "ראיתי את ה'"), אך הראיה הברורה הולכת ונעלמת והנבואה מגיעה בדרך של חזון רחוק.
ומה קורה בחורבן, כאשר מפסיקים לראות והנבואה פוסקת לגמרי? אז נעלם גם החזון ונותרה רקשמיעה, כמו התחדדות חוש השמיעה אצל עיוורים. אך בפיחוּת הזה, מראיה לחזון ומחזון לשמיעה – יש גם יתרון! הראיה תופסת את הצד החיצוני, על פני השטח, אבל השמיעה יכולה לקלוט את הפנימיות, את התדרים העדינים ביותר שמשודרים אלינו. והנה לפי הקבלה, חוש-הנפש של חודש מנחם-אב הוא חוש השמיעה(והשבט הואשמעון). בנוסף, אומרת הקבלה שחודש אב נברא באות טי"ת, שמשמעותה "טוּבֵיה גניז בגויה" – הטוב גנוז בתוכו. את הטוב הפנימי הזה, שכעת אינו נראה לעין, אנו יכוליםלשמוע. כשעוברים מראיה לחזון ולשמיעה, אנו נקראים להפנות את תשומת-הלב לצד הפנימי, המתוקן, של המקדש, כמו נשמה בגוף. זהו התיקון לתוכחה החמורה של "חזון ישעיהו" על עבודת-המקדש שאין בה תוכן.
נדייק יותר ונראה שעיקר תוכחת ישעיהו, כמו גם נביאים אחרים, הוא על חוסר רגישות לזולת ולצדק חברתי: "קציני סדום... ידיכם דמים מלאו... שפטו יתום". במלים אחרות, אתם חוגגים ומלהגים במקדש בעוד יש לכםלב אבןכלפי החלשים והמסכנים. ללא צדקה ומשפט, חסד ורחמים – אין ערך לעבודת המקדש, ולכן "ציון [רק] במשפט תפדה ושביה בצדקה".
צריך לזעזע את לב האבן, לרכך אותו ולהפוך אותו ללב בשרעם מדות מתוקנות, "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". לב האבן הוא שחוסם את הראיה הבהירה, וככל שנתקן את לבנו כך יחזור החזון הטוב והראיה הטובה. כאשר יש לב בשר אז "וּמִבְּשָׂרִיאֶחֱזֶהאֱלוֹהַ" – מתוך הנפש המתוקנת נחזה ונראה את האלוקות, עד חזרת הנבואה ממש.מִבְּשָׂרִיהוא המבשרלי את בשורת הגאולה.
