אחרי "שיחות הנפש" בדמות התפילות והווידויים של יום כיפור, מגיעה שעתו של חדר הייחוד. הסוכה האוספת אותנו אל חיקה, מאפשרת עבורנו מרחב של אינטימיות עם ריבונו של עולם. 'בצל האמונה' אנו חוות את החוויה המדהימה של חיים בדביקות. בחיבוק האוסף של הדפנות, ובהגנה המצניעה מלמעלה, לומדים אנו לאכול, לדבר ולשהות מתוך קרבת א-להים.
הסוכה – אם הבנים
ייחוד הסוכה חותם תהליך של בניית קירבה שהחלה ב'אני לדודי ודודי לי' של אלול. יחד עם זאת, הוא חותם גם מסע שהחל בחג הפסח. החג הסוגר את שלשת הרגלים מביא לידי מימוש את האירוסין והנישואין שהתחילו בפסח ובשבועות שקדמו לו. זו חגיגה של אסיף רוחני, כמו האסיף הגשמי של פירות הקיץ.
הסוכה איננה מבטאת את הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם רק כדוד ורעיה. בכמה מקומות מקבלת הסוכה דימוי של אם הסוככת על בניה, וכלשונו של דוד המלך: 'תסוכני בבטן אמי'(תהילים קלט, יג). הכניסה לסוכה העוטפת מחזירה אותנו למצבנו העוברי, כשאנו מוקפים ומוגנים מכל עבר. בצל האמונה אכן אין דאגות, והישיבה בסוכה מזמינה גם יישוב הדעת נדיר. אין לאן לרוץ... כמה טוב לשבת כך בצילה של אמא, לנשום לאט, לנשום עמוק, ופשוט להיות.
בעטרה שעטרה לו אמו
אם נעז, נגלה אף פנים נוספות בסוכה-אם. ייתכן שדווקא כנסת ישראל היא האם, הנותנת מקום להשראת שכינתו של הקב"ה בתוכה. אנו מפנים מקום, ומרשים לו להיכנס, וכך מקבל הקב"ה את מעמדו של הבן, כביכול, שאמו מאפשרת לו מרחב בו הוא יכול להתגלות.
אל לנו להיבהל מדימוי נועז זה, של יחסינו עם הקב"ה כקשר של אם לבנה, כך היא לשון המדרש על הפסוק(שיר השירים ג, יא)"בעטרה שעטרה לו אמו": "הקדוש ברוך הוא בתחלה קרא לישראל בת וכו', לא זז מחבבן עד שקראן אחותי וכו', לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו"(שמו"ר נב, ה). יחס זה הוא חלק מריבוי הפנים בקשר המרתק שלנו עם ריבונו של עולם. בהתבוננות זו הגענו בעצם להתכללות בין ההיבט הזוגי של הסוכה להיבט ההורי. דווקא בקשר האינטימי שלנו עם הקב"ה אנו מגלים שאומתנו היא לפעמים גם אמו, המגדילה ומקדשת את שמו בעולם.
בישיבה בסוכה אנו מוזמנות לשוב למצבנו העוברי מחד, ומאידך להתעצם עם טבענו האימהי. לחסות בצל הא-ל, ולהיות אימהות מאמינות בריבונו של עולם. השמחה בחג היא זו של פנימיות ספירת הבינה האימהית, וכפי שמתוארת הישיבה בסוכה כישיבה ב'מקיפין דאמא'.
יהי רצון ששנה זותהאשנתעקרתהבית אם הבנים שמחה.
