"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת..." – אלו שלש עשרה מדות הרחמים המקבילות לחודשי השנה בדרך הבאה: "אל" – ניסן. "רחום" – אייר. "וחנון" – סיון. "ארך" – תמוז. "אפים" – אב. והנה הגענו לאלול, חודש הרחמים והסליחות, שאליו מקבילה מדת "ורב חסד".
בתור הקדמה: המקובלים מלמדים שבאלול יש 'הארה' כללית של כל מדות הרחמים, החל מהמידה "אל" הרמוזה במלה אלול. לא לחינם אנו אומרים את מדות הרחמים שוב ושוב במהלך הסליחות באלול (יש נוהגים כבר מתחילת החודש, ויש נוהגים בשבוע שלפני ראש השנה). מה אומרת הארת מדות הרחמים באלול? אין זו הארה אלוקית גלויה, כמו שיהיה בחגים של חודש תשרי, אלא הארה נסתרת, ברובד עמוק של הנשמה, הארה הנותנת בנו כח להתעורר ולחזור בתשובה, תחושה של עידוד ואמון בכח האלוקי הטמון בקרבנו.
כעת נגיע למדת "ורב חסד". מדה זו מחוברת היטב למדה הבאה "ואמת", כמוסבר במפרשים שפשט הפסוק הוא "ורב חסד, ורב אמת" (פירוש אבן עזרא). אכן, חודש אלול מחובר וצמוד לחודש תשרי הבא אחריו – כדי להגיע ל"אמת" של תשרי חייבים את ההקדמה של "רב חסד" באלול.
נכון שראש השנה הוא ראשית השנה, והוא נחשב כיום בריאת העולם, כרמוז במלה "בראשית" צירוף אותיות ב-א תשרי. אבל אין תשרי בלי אלול, כמו שמודגש בארבעים הימים המתחילים ב-א' אלול ומסתיימים ביום הכיפורים. וכן בפסוק "אני לדודי ודודי לי" ראשי התבות הם אלול וסופי התבות הם ארבע אותיות י הרומזות לארבעים ימים אלו, ומכאן שאלול 'מתפשט' עד סוף הימים הנוראים. כך עולה גם מהמנהג לומר מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" מתחילת חודש אלול עד סוף חג הסוכות. באמת בריאת העולם החלה כבר ב-כ"ה אלול והסתיימה בראש השנה בבריאת האדם, והרמז: "בראשית ברא אלהים את" ראשי תבות אלול תשרי. כלל גדול בקבלה אומר "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – ראשית השנה בתשרי נעוצה באלול של סוף השנה הקודמת.
מהו "רב חסד"? אנו יודעים שהקב"ה עושה חסד עם הבריות, כמו שאומרים בתפילה "ברוך אתה ה'... גומל חסדים טובים". למעשה, עצם בריאת העולם היא חסד אלוקי עצום, "עולם חסד יבנה", וכן קיום העולם בכל רגע ורגע, כאשר כל פרט מקבל את חייו ומזונו בחסד חינם. אבל רב חסד הוא משהו עוד יותר גדול! כך מוסבר בספר הזוהר: יש "חסד עולם", חסד מוגבל, ויש "רב חסד" ללא גבול בכלל!
כלומר, כל החסד השופע בעולם הוא עדיין מוגבל, כיון שסוף-סוף העולם עצמו הוא סופי ומוגבל. חסד אין-סופי פשוט 'יטביע' את הנבראים בשפע שאין אפשרות לקבלו. נתבונן רגע בעצמנו: לא רק שהגוף שלנו מוגבל, גם הנשמה כפי שהיא מופיעה בעולם הינה מוגבלת. נכון שאנו יכולים לתפוס בשכלנו חכמה אדירה, אבל לא חכמה אין-סופית. נכון שאנו יכולים לחוש אהבה עזה ויראה נוראה, אבל אין לנו 'כלים' לחוש אהבה ויראה ללא גבול ממש. לכן כל החסד האלוקי בעולם, בגשמיות וברוחניות, נקרא "חסד עולם" – מדוד ומוגבל וסופי לפי הגבולות שנקבעו לעולם. אם למשל נחווה "אהבה רבה" מעבר לגבול הנפש, פשוט 'נצא מהכלים', הנשמה תצא מהגוף (כמו בתיאור מעמד הר סיני, כאשר נשמות ישראל יצאו מהגוף). אפילו המצוות של התורה הינן מוגבלות, בפרטים וסעיפים מדויקים.
אבל הקב"ה הוא אין סופי ממש (מה שאיננו יכולים להבין), וכך האור האלוקי שהוא מאיר, כמו המושג "אור אין סוף". יש חסד אין-סופי, "רב חסד", אלא שהוא מקיף את העולם הנברא מלמעלה, כאילו סובב אותו בעדינות מבלי 'להתפס' בתוך החוויה של הנבראים עצמם. אם כן, אפשר לחשוב, שאין לנו שום קשר עם החסד הזה, אבל החידוש הגדול של הארת מדות הרחמים (בחודש אלול) הוא שאותו "רב חסד" בלתי מוגבל כן מתגלה אלינו! השפע הרגיל, "חסד עולם", נכון ומתאים אילו לא היו בעולם חטאים ופגמים, אבל כיון שיש חטאים ו'פספוסים' (כמו שאנו יודעים היטב מעצמנו) – יש צורך בהארה המגיעה מאותו חסד בלי-גבולי, שרק היא יכולה להשלים ולמלא את כל החסרונות.
הלימוד על מדות הרחמים האלוקיות נועד להביא אותנו לידי מעשה, כיון שעלינו ללכת בעקבות ה' ו'לחקות' אותו – "מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון". בהתאם לכך, עלינו ללכת במדת "רב חסד", במיוחד בחודש אלול.
אחד הרמזים המפתיעים של אלול הוא בפסוק ממגילת אסתר "איש לרעהו ומתנות לאביונים" ראשי תבות אלול. כלומר, באלול יש להרבות במעשי צדקה וחסד, וכך אלול השישי במניין החודשים מקביל לאדר השנים-עשר. ובהקשר למדת רב חסד: האר"י הקדוש אומר שזהו הסוד של מרדכי היהודי, מרדכי = רב חסד! מרדכי הוא "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו", וקבע את המצוה להרבות באהבה וחסד, ואנו נקראים ללכת בעקבותיו. כך ניתן לשכלל את ההוראה הידועה "עשה לך רב": איזה רב לעשות? רב כזה שלא רק עוסק בתורה אלא "רב חסד", רב חסיד המרבה בצדקה וחסד.
כעת, כמו ש"רב חסד" של הקב"ה הוא מעל ומעבר לגבולות הבריאה, כך מדת "רב חסד" שעלינו ללכת בה פירושה לעשות צדקה וחסד מעבר לגבול! כלומר, לתת צדקה זו מצוה בתורה, וככל מצוה יש לה גבולות, כמו הקביעה לא לתת לצדקה יותר מחמישית הרווח (20 אחוז). אך הגבול הזה נאמר באופן עקרוני, למי שאין לו צורך לצאת מהגבול, אבל אנחנו-כולנו נדרשים לצאת מהגבול, שהרי אנו זקוקים למדת הרחמים האלוקית לאחר שחטאנו ופגמנו. כמו שחולה מסוכן אינו חוסך בהוצאות הרפואה, כך אנחנו לא 'חוסכים' במדת החסד, אלא נותנים עוד ועוד ללא חשבונות, "רב חסד", וכך זוכים לגילוי מדת הרחמים האין-סופית של "רב חסד" המרפאת ומתקנת את כל הפגמים.
[להעמקה ראו ספר התניא, אגרת הקודש י', השייכת בלימוד היומי לתחילת חודש אלול.]
