פרקים בתיקון המדינה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א עוסק רבות בנושא, והדברים הבאים מעובדים מתוך ספרו 'תיקון המדינה' (ומקורות נוספים). מדובר במעין 'מפת דרכים' כוללת, עקרונות של מצע שמתוכו ניתן לגזור דרכי פעולה, בעזרת ה'.

הרב ניגש לסוגיה מתוך ראייה הוליסטית המחברת את עולם ההלכה עם פנימיות התורה (תורת הקבלה והחסידות) ואת שניהם יחד אל המציאות העכשווית.

הפרקים התפרסמו בהמשכים בשנה האחרונה בעלון התחדשות (בעריכת יוסי פלאי).

א. אנחנו מאמינים

את המצע שלנו לא נתחיל בחוץ ובטחון או כלכלה וחברה, אלא דווקא באמונה.

מה הקשר בין מדינה לאמונה? בעולם המודרני, שבו מדברים על 'הפרדת הדת מהמדינה', מתייחסים לאמונה כעניין אישי-פרטי של כל אדם ואילו החברה מתנהלת בכללים הגיוניים מוסכמים. אומרים, הרי האמונה היא מעבר לשכל, אז אין לערב אותה בשיח הציבורי...

אבל אנחנו יהודים, ויודעים לומר: בדיוק הפוך! אם האמונה היא מעבר לשכל, פירוש הדבר שהיא השורש והמקור של השכל. אכן, לפי פנימיות התורה, האמונה שייכת לאור האלוקי הראשון, המקביל לרובד הכי גבוה של הנפש, "הראש העליון של הכתר" (בלשון הקבלה), היא עומדת ברקע, מזינה ומחייה את החלק המודע של האדם. למלה אמונה יש משמעות של כוח ויציבות, זהו הכוח ה'איתן' של הנשמה. גם כאשר מדברים על מערכת ציבורית, אי אפשר להתחיל בלי אמונה. הרי התמצית של היחוד היהודי היא האמונה, ואם מתעלמים ממנה מוותרים על עצם הזהות שלנו.

ניצוץ משיחי

האמונה היא בהחלט לא עניין פרטי בלבד. יסוד האמונה הוא ביציאת מצרים ומתן תורה שהתרחשו דווקא במעמד העם כולו. כולנו שמענו בהר סיני "אנכי ה' אלהיך", והאמונה צרובה עמוק בנשמה של כל אחד ואחת, "ישראל מאמינים בני מאמינים". אם מדינה כמו ארה"ב חורטת את שם אלקים במוטו שלה (In God We Trust) האם דוקא אנחנו, שהבאנו את האמונה לעולם, נתבייש בזה?!

האמונה בה' ובתורה היא היסוד. אבל בהקשר שלנו, תיקון המדינה היהודית נעוץ במשפט "אני מאמין בביאת המשיח" (מומלץ גם בשיר וניגון). ראשית, האמונה הזו מציבה אותנו בהקשר הנכון, על קו הרצף בין העבר לעתיד. יש הבדל גדול בין מדינה שעוסקת רק בהווה, לנהל את הקיים בצורה הטובה ביותר, ובין מדינה שפניה מועדות לעתיד מסוים, לעבר גאולה אמתית ושלימה. ברור שהאמונה מפיחה תקווה ומפזרת את הייאוש, וגם אם טעינו וקלקלנו "תאמין שיכולים לתקן"!

יותר מזה, האמונה הופכת להיות כוח מניע. אם באמת אני מאמין בביאת המשיח, אני נחלץ לפעולה להביא את המשיח. הבעל שם טוב לימד שבכל יהודי יש "ניצוץ משיח"! האמונה במשיח היא עצמה ניצוץ משיחי רדום בתוך הנפש, ניצוץ שמתעורר והופך ללהבה גדולה הפועלת לתיקון המציאות.

ב.אם תרצו

בפעם הקודמת דברנו על אמונה: תיקון המדינה מתחיל בכך שהכותרת היא "אני מאמין בביאת המשיח". אבל האמונה הזו יכולה להישאר רק 'מלמעלה'. כלומר, חז"ל אומרים שגם גנב לפני שמתחיל לגנוב מתפלל לה' שיצליח! רגע, אם הוא מאמין, איך הוא מרשה לעצמו לגנוב? הוא מאמין, אבל האמונה נשארת אצלו ככוח 'מקיף', לא מופנמת בתוך המוּדעות, לא מחייבת.

מה שנכון בנפש האדם נכון גם בהקשר של תיקון המדינה: אפשר להאמין בביאת המשיח ובגאולה השלמה, ועדיין להשאיר את האמונה הזו סגורה בקופסה, לא משפיעה על ההתנהלות היום-יומית. מה נוגע לנו עכשיו העובדה שבסוף יבוא המשיח?

משהו חסר כאן. יש תהליך שבו האמונה יורדת מהמקום המופשט ומגיעה עד אלינו, והשלב הבא הוא התענוג. תענוג אינו חייב להיות דבר נמוך וגס. הכוונה כאן לעֹנג סמוי, פנימי ועמוק, של הנשמה מדבר מסוים. אפשר להאמין באופן כללי בביאת המשיח, אבל צריך להמשיך ו'לטעום' את האמונה הזו עד שיהיה ממש 'כיף' לחשוב עליה. אז האמונה תהפוך לכוח פועל ממשי.

לטעום בערב שבת

איך טועמים את ביאת המשיח לפני שזה קורה? דבר ראשון ועיקרי הוא פשוט ללמוד על המושג הזה. אפשר לשנן כמו תוכי "אני מאמין" ולא להבין כמעט שום דבר ממה שאומרים: מה זה משיח? מה אומרת גאולה ומהו ה'ציור' שלה? כל עוד מסתפקים במושג הכללי, אי אפשר להתלהב ממנו, והאמונה נותרת משהו עמום, מעבר לחוויה. לכן צריך להכנס לפרטים, להכיר ולהבין עוד ועוד, ויש הרבה מה ללמוד!

זמן הגאולה נמשל ליום השבת. הדורות הקודמים היו רחוקים משבת, אבל אנו יותר קרובים, קרובים מאוד, בדקות האחרונות של יום שישי לפני שבת. מה נשאר לעשות? לטעום מהתבשילים של שבת, "טועמיה חיים זכו". כך אנו יכולים וצריכים לטעום כבר מהטעם המשיחי. למשל: על המשיח נאמר שהוא מגלה טעמים פנימיים בתורה, לכן העיסוק בממד הפנימי של התורה קשור ל"תורתו של משיח".

רוצים ורצים

אחרי שהאמונה מתגלית בכח התענוג יש כבר 'מעורבות רגשית' בדבר, ועכשיו מגיע תור הרצון (ובשפת פנימיות התורה: אמונה-תענוג-רצון הם שלשה ראשים ברובד העל-מודע, ספירת הכתר). הרצון 'מריץ' את כל כוחות הנפש לכיוון מסוים. בשלב הזה יש התייחסות מעשית ועכשווית: לא מסתפקים באמונה מופשטת, וגם לא בלימוד וטעימה מדגמית, אלא שאיפה חזקה ורצון עז לפעול כדי להגיע לגאולה.

באמונה יש משהו מעל הזמן, המאמין הוא גם סבלן, "המאמין לא יחיש". אבל הרצון דוחף להגשמה כאן ועכשיו, עם עוצמה שמתגברת על כל המכשולים, "אין דבר העומד בפני הרצון". בסוף, צריך לפרט את הרצון גם לצעדים קטנים ומדודים, אבל רק מתוך הרצון הכולל להגיע אל התכלית. אמר מי שאמר "אם תרצו – אין זו אגדה". זה נכון, ואפילו יותר מכך: אם תרצו, האגדה עצמה תתגשם במהרה.

ג.דברי הרב קודמים

בשנת תשס"ה בוצעה "תכנית ההתנתקות" שפירושה המעשי היה גירוש של אלפי יהודים מגוש קטיף והשומרון, בידי יהודים... אחת הסוגיות החשובות שעלתה אז לדיון ציבורי רחב, היתה השאלה האם חיילים רשאים/צריכים לסרב לפקודה הנוגדת את השקפתם-אמונתם.

למעשה, זו שאלה יסודית על הסמכות במדינה בכלל. אם אנחנו לא אנרכיסטים, הרי הבסיס לכל מדינה הוא הסמכות של רשויות המדינה וחוקיה. בלשון חז"ל: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו [כך יקרה באנרכיה]", דבר זה נאמר ביחס לכל מלכות, אפילו מלכות זרה ומשעבדת! ובלשון ההלכה, לחוקי המדינה-מלכות יש משמעות ברורה ומחייבת, "דינא דמלכותא דינא".

אבל זה לא הכל. ראשית, לא נסתיר שיש לנו נאמנות כפולה. פעמיים בכל יום אנו מצהירים על "קבלת עול מלכות שמים", הכרה בסמכות הקב"ה המתבטאת בחוקי התורה. כעת, איזו סמכות גוברת? שוב התשובה ברורה: הסמכות האלוקית עומדת מעל הסמכות האנושית, ולכן במקרה של התנגשות בין חוקי המדינה לחוק התורה, חוק התורה קודם.

לאוורר את חוקי המדינה

מכאן נמשיך לפרוש את תיקון המדינה. איך בונים מדינה יהודית? לאחר הקדמה של האמונה בעתיד (ביאת המשיח), ההזדהות והרצון להגשים ("אם תרצו"), הגיע הזמן לנסח את היסוד החוקתי הראשון, הגרעין שממנו הכל מתפתח (בהתאמה לספירת החכמה במערכת הקבלית): במדינה היהודית שלנו, הסמכות העליונה היא של חוקי התורה. לא צריכה להיות התנגשות בין חוק התורה לחוק-פקודה אנושי, אבל אם תהיה כזו ההכרעה ברורה.

וכך אומרת ההלכה, בלשון הרמב"ם: "אם המלך גזר לבטל מצוה אין שומעים לו. דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמים [הרב הוא הקב"ה והעבד הוא המלך!]". למלך יש סמכויות נרחבות מאד, ובדומה לזה יש סמכות לחוקים המתקבלים על-ידי נציגי הציבור, ובכל זאת – גם אם זהו דוד המלך – הסמכות שלו מוגבלת. צודק מי שאומר "יש גבול לציות"!

האם אנחנו לא הורסים כך את המדינה? מה הטעם בסמכות שהיא רק 'בערבון מוגבל'?

מערכת שנותנת כח בלתי מוגבל לסמכות בשר-ודם היא מסוכנת מאד. אנו יודעים היטב אלו מעשי זוועה נוראים נעשו בתירוץ "רק מילאתי פקודות". הפתרון הוא 'לאוורר' את המערכת האנושית בכך שהיא כפופה למערכת היסודית של חוקי התורה. כך מלך ישראל יודע מראש שהמלכות שלו הינה מוגבלת, על-תנאי, וכך יש להכריע את שאלת הסמכות במדינת היהודים, כדי שהמדינה תהיה באמת טובה ולא רק יעילה.

לפי חז"ל, שרי-הצבא של שאול ודוד שסירבו לפקודת-רשע נקראו משום כך "טובים וצדיקים". טובים כיון שיש בהם לב טוב שאינו מסוגל להסכים למעשה רע, וצדיקים כיון שהם מסוגלים ליישם בפועל את הטוב הזה ולומר 'לא' בשעת מבחן.

ד.סוד השלמות

כדי להציב מצע ל'תיקון המדינה' לפי התורה, פתחנו בהנחת היסוד של האמונה, "אני מאמין בביאת המשיח". המשכנו בכך שהאמונה הופכת לכוח מורגש ומכוון לפעולה, "אם תרצו אין זו אגדה". ואחר כך דברנו על סמכות התורה העומדת בראש, גם מעל סמכות המלך. זהו תקציר הפרקים הקודמים.

הקביעה של "סמכות התורה" היא עדיין כללית-ראשונית, כמו החכמה במערכת הספירות, וכמו דמות האב במשפחה. כעת נתקדם לספירת הבינה המבטאת בניין שלם, מסכת ערכים כוללת שעוטפת אותנו (כמו דמות האם).

החוט המשולש

ובכן, מהם ערכי הנצח שלנו? מתבקש לומר את השלישיה הידועה: עַם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל, הקשורים זה בזה. נדייק יותר, מדובר בתודעה של שלמות – שלמות העם, שלמות התורה, שלמות הארץ.

שלמות התורה: ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת פסול, כיון שהתורה קדושה כולה-בשלמותה. זהו היחס הנכון לתורה ומצוות, לא משהו שלוקחים מתוכו מקטעים 'נחמדים', אלא מתייחסים לכולו בכבוד ושואפים להגיע לקיום שלם של התורה, בחיי היחיד ובחיי הציבור.

שלמות העם: במתן תורה עמדו כל הנשמות של עם ישראל, לא מוותרים על אף יהודי. אחרי כל חילוקי הדעות והסגנונות, צריך לזכור שכל היהודים (בכל העולם!) הם חלק מ"עם סגולה". מכאן נובע שהמאבק בהתבוללות הוא יעד לאומי מספר אחד: הן התבוללות של יהודים ההולכים לאיבוד ונטעמים בין הגויים, והן התבוללות 'פנימה' של גויים הנטמעים בתוך חברה יהודית (כמו במושג המעוות של "גיור שלא כהלכה").

שלמות הארץ: ארץ ישראל כולה ניתנה לנו, לכל עם ישראל, מאת בורא העולם, ואת העובדה הזו דבר לא ישנה. יש אילוצים שאינם בשליטתנו, כמו אלפי שנים שבהם רוב העם לא היה בארץ (וודאי לא שלט בה), אבל המטרה היא להחזיר את הקרקע לבעליה, כל הארץ לכל העם.

שתי גדות לירדן

'פתרונות מדיניים' שונים המבוססים על וויתור ונסיגה מחלקים של הארץ, הם פסולים משלש סיבות: ראשית, הנימוק הביטחוני: כניעה לתוקפן-האויב רק מגבירה את התיאבון שלו, ומהווה סכנה בטחונית לכל יושבי הארץ. ראו מה מתרחש ברצועת עזה לאחר שיצאנו ממנה והפקרנו אותה בידי המחבלים. שנית, הנימוק המוסרי: הארץ היא "מתנה טובה" שה' נתן לנו, ממש בניסים ונפלאות, וכיצד נהיה כפויי טובה כלפיו ונשליך את המתנה הזו? ושלישית, הנימוק התורני-מהותי: פגיעה בשלמות הארץ היא כפגיעה בשלמות העם ושלמות התורה.

לסיום, אפשר להציע שיר מתאים לכל שלב במצע של תיקון המדינה. לפרק הנוכחי, אנו מציעים את המלים הידועות "שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן" – בלחן חדש של הרב גינזבורג (חפשו באינטרנט).

ה.עצה טובה

אחד הנושאים הכי רגישים ב"דת ומדינה" הוא שאלת הכפייה הדתית. האם אנחנו מתקדמים לקראת מצב שבו תהיה כפייה בכוח על קיום התורה והמצוות?

נשיב על כך לפי הסימנים שעולים מראשי התיבות של השנה שלנו, תשעט. את האותיות תש מקובל לפתוח תהא שנת... ואת האותיות עט מתבקש לפתוח בשני ביטויים חשובים: עין טובה ועצה טובה. "עין טובה" לקוח מהמשנה באבות, האומרת שאחת המדות של אברהם אבינו היא "עין טובה". ו"עצה טובה" לקוח מנוסח התפלה "ותקננו בעצה טובה מלפניך".

מהי עין טובה? להביט בזולת בצורה חיובית, לראות את הטוב שבתוכו. בשביל זה צריך 'משקפיים' מיוחדות, שאינן מסתפקות ברובד החיצוני אלא חודרות פנימה, מתוך הכרה שבכל אחד ואחת יש משהו טוב מאד, בכל יהודי יש נשמה אלוקית, "חלק א-לוה ממעל ממש".

כאשר מביטים בכל אחד בעין טובה, רוצים לתת לו "עצה טובה". ומהי העצה הכי טובה? כדאי לך ללכת בדרך התורה והאמונה, בחיים טובים ומשמחים של תורה ומצוות. זהו הדבר הכי טוב בעולם. זו הגישה הנכונה לקרב אחים רחוקים לתורה, "אוהב את הבריות [מתוך עין טובה] ומקרבן לתורה [בעצה טובה]". אכן, בספר הזוהר המצוות נקראות בארמית "תרי"ג עטין" – תרי"ג עצות. כל מצוה היא עצה טובה להדבק בה', במקור החיים.

הרבי מליובאוויטש אמר משהו נפלא, על הפסוק בנבואת ישעיהו "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה". אנו רגילים לצירוף "שופטים ושוטרים" הכתוב בתורה, כאשר השוטר דואג בפועל ל"כפיה דתית". אבל בעתיד (הקרוב) היועצים יחליפו את מקום השוטרים. במקום להכריח אותך לשמור שבת, ניתן לך עצת-נפש טובה מכל שאי אפשר לסרב לה: כדאי לשמור שבת! אכן, אחד השמות של מלך המשיח הוא "פלא יועץ" – יועץ מופלא המוליך את העם בדרך התורה הטובה מכל.

ו.עושים הבדלה

את המצע ל'תיקון המדינה' לפי תורה פתחנו באמונה העומדת ביסוד, "אני מאמין בביאת המשיח". המשכנו בסמכות התורה הנמצאת בראש המערכת, ואחר כך הגדרנו את ערכי היסוד: שלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ.

כעת הגענו להבדלה בין ישראל לעמים, כמו שאמרנו שוב ושוב בתפילות החגים "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים", וכמו שמברכים בכל מוצאי שבת "הַמַּבְדִּיל... בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים". כל יהודי יודע (לפחות בסתר לבו) שבלי ההכרה הזו אין מה לדבר על יהדות. השאלה הגדולה היא האם אנו מעיזים לומר את האמת הזו לא רק בתוך הבית ובבית-הכנסת, לא רק בהקשר של "חיים דתיים", אלא גם בפרהסיא וברשות הרבים הציבורית.

למשל, האם זה ברור שמדינה יהודית אמתית רואה כמשימה לאומית ראשונה את המלחמה בהתבוללות? לשם כך, צריך להכריז בפשטות שהתבוללות היא נגע ממאיר, כי היא מסכנת את הסגולה המיוחדת של עם ישראל.

הבדלה בדעת

אם קצת קשה לומר "אתה בחרתנו" בקול רם, סימן שעלינו להבין יותר ולהזדהות היטב עם הבחירה הזו.

חז"ל קושרים את ההבדלה בין ישראל לעמים לתכונת הדעת: את ברכת הבדלה בתפילת ערבית של מוצאי-שבת קבעו לומר דוקא בברכת הדעת, "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת", והסיבה היא כיון ש"אם אין דעת, הבדלה מנין?". ככל שתהיה לנו יותר דעת כך נדע להבדיל.

ובכן, מהי הדעת מתוך "חכמה בינה ודעת"? רק בכח הדעת אפשר להתקשר באמת. למשל, יכול להיות ילד מוכשר מאד, חכם ונבון, אבל הוא לא נקרא "בר דעת", אין לו אחריות ומחויבות כלפי הדברים שהוא מכיר בתיאוריה. בהמשך לזה, אחד הדברים המייחדים את הדעת הוא היכולת לבחור במשהו ו'ללכת עליו'.

ועכשיו, אם יש בנו יכולת מופלאה של בחירה חופשית, בואו ונחשוב מהיכן באה לנו היכולת הזו? כמובן מהקב"ה. ה' בוחר לברוא את העולם וזו הבחירה הכי חופשית שיש. ה' בוחר לברוא את האדם בצלמו ולתת לו משהו מהיכולת הזו של הבחירה. אם אנו מרגישים שיש לנו בחירה, שאיננו רק מחשב-רובוטי משוכלל, אז אפשר להתחיל להבין (ולדעת) שה' בוחר בעם אחד מכל העמים.

זה היה קצר, אבל את הנושא של "עם סגולה" צריך להטמיע היטב מחינוך בגיל צעיר ועד זקנה ושיבה, "אתה בחרתנו" ללא התנצלות. רק אחרי זה, אפשר לדבר באמת על תיקון עולם, העם שנבחר לתקן את העולם.

ז.זמן ריבונות

לאחר שעסקנו בעקרונות המצע לתיקון המדינה לפי התורה, אנו מגיעים כעת לחלק המעשי. ואם תשאלו: אתם רוצים להכנס לפוליטיקה? התשובה היא, חבל שפוליטיקאים נכנסים בגסות לתחום שבו צריך לשמוע קודם מה אומרת התורה.

הצעד הראשון נובע מתוך אהבה וחסד, כמו שה' החל לברוא את העולם במדת החסד, וכמו שאברהם אבינו הראשון פותח במדת "חסד לאברהם". בנושא שלנו, מדיניות המבטאת את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל, קשר של חיבה ל"ארץ חמדה טובה ורחבה", כמו שכותב הרמב"ם בספרו הגדול "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה". במישור הציבורי, יש לפרט את המשמעות של אהבת הארץ לשלשה סעיפים עיקריים: ריבונות, ישוב הארץ, עבודה עברית.

נתמקד כעת בסעיף הראשון: החלת ריבונות יהודית על כל חלקי הארץ שה' נתן בידינו, מעין הצהרת אהבה לארץ שה' נתן לנו באהבתו אותנו. המצב שחבלי הארץ שחזרו אלינו בהשגחה נפלאה במלחמת ששת-הימים נותרו ללא ריבונות כבר יותר מ-50 שנה הוא בושה וחרפה ממש, והנהגה יהודית ראויה לשמה תכריז בהקדם על תיקון העוול ההיסטורי.

אך לא מדובר רק על יהודה ושומרון, גם על תל-אביב וחיפה, כל הארץ. כלומר, הגדרת יסוד של מדינה היא "מיהו הריבון". בארץ ישראל, העם היהודי הוא הריבון, והתוקף של כל מוסד שלטוני יכול לבוא רק מכוח הריבון הזה. מה יהיה בדיוק מעמדם של בני עמים אחרים בארצנו, בזה יש לדון בנפרד, אבל יש להבהיר שהם אינם שותפים בריבונות. ההכרזה הזו תזקוף את קומת העם היהודי, בארץ ובכל מקום, בשמחה גדולה על החסד שהנה אנחנו מחזיקים בארץ אבותינו.

חשוב להבין שגם במשך כל הדורות שהארץ היתה שוממה ורובו-הגדול של העם היה בארצות נכר, הארץ נותרה שייכת לעם ישראל מבחינה משפטית-ממונית. כך קובעת ההלכה "ארץ ישראל מוחזקת היא" מאז שהקב"ה נתן אותה לאבותינו, וגם כאשר היא כבושה בידי זרים זוהי רק גזלה שאינה משנה את המעמד המשפטי. אם כן, מה שנותר הוא לממש את הבעלות בפועל, ירושת הארץ בלשון התורה, ולהכריז את האמת הפשוטה: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

האם הכרזת ריבונות תעבור בשקט? כיצד יתייחסו אליה הנכרים אשר בארץ ואומות העולם בכלל? ראשית, זקיפות קומה יהודית מעוררת לבסוף הערכה והסכמה ואילו התקפלות ונמיכות-רוח הופכים אותנו ל"אשה מוכה" שחובטים בה שוב ושוב. בנוסף, הדגשנו כעת את הצד של החסד, אבל במקביל ישנו הצד של הגבורה, כשתי ידיים הפועלות בתיאום. יחד עם הפעולה החיובית של החלת הריבונות, עלינו להשתמש בגבורה נגד האויבים (ונגיע לכך בהמשך), גבורה יהודית הבוטחת בה'.

ח.העיתוי הנכון

מהו העיתוי הנכון להתיישבות יהודית בארץ ישראל? שימו לב: כבר למעלה מחמישים שנה, כל ממשלות ישראל חושבות, משום מה, שזה לא העיתוי הנכון ליישב יהודים בכל השטחים ששוחררו במלחמת ששת-הימים. תמיד יש שיקולים והסברים שונים אבל המסקנה זהה, לא עכשיו.

בפעם הקודמת דברנו על החשיבות של הכרזת ריבונות יהודית בשטחי הארץ שבידינו. אבל הצהרה מדינית שנשארת על הנייר לא שווה את הנייר שעליו היא כתובה. ריבונות חייבת לבוא עם מדיניות של התיישבות בפועל (כמו שפעם הבינו שצריך ציונות מדינית עם ציונות מעשית).

אם לא עכשיו...

שוב אנו עוסקים בפוליטיקה? יותר נכון, שוב אנו רואים עד כמה טועים הפוליטיקאים שמנסים לנהל אותנו ללא אמונה בה' וללא מחויבות לתורת ישראל. במקום האמירה המהססת "לא עכשיו", התורה אומרת "אם לא עכשיו, אימתי?" – זהו עיקרון כללי, הנוגע גם לחיי היום-יום של כל אחד.

במישור הציבורי של כיבוש ויישוב הארץ, עלינו ללמוד מכובש הארץ הראשון. יהושע בן נון, הממשיך של משה רבינו, מכניס את עם ישראל לארץ וכובש אותה מידי הכנענים. הכיבוש לא מסתיים ביום אחד, ומנהיג אמיתי יודע שלא תמיד אפשר "זבנג וגמרנו". אדרבה, יהושע נבחר בגלל שהוא ידע להתמיד בעקשנות, להתייצב באהל של משה יום יום, עשרות שנים, שקט ויסודי. לפני שמשה מת, היתה דמות נוספת שהתבלטה בעם, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אבל למרות השבח שהגיע לפינחס על מעשה הקנאות שלו, הוא לא התמנה למנהיג. מנהיגות צריכה הרבה מתינות, ללכת עם כל אחד ואחד.

אבל – יהושע בן נון, וכל מנהיג בישראל, צריך להיזהר שהמתינות ושיקול הדעת לא יהפכו לעצלות והתרשלות. חז"ל לא עושים 'הנחות' לאף אחד, והם מותחים ביקורת על יהושע בן-נון בדיוק בנקודה הזו: "ימים רבים עשה יהושע... מלחמה" ומפרש רש"י "בגנותו סיפר הכתוב", היית צריך להזדרז יותר ולהשלים את כיבוש הארץ בימיך. נכון שלא טוב להיות פזיז ונמהר, אבל בהחלט צריך להיות זריז – "זריזות במתינות" (זו הנוסחה שלימד הבעל-שם-טוב).

תשאלו: הרי נאמר בתורה "מעט מעט אגרשנו מפניך", זהו תהליך ארוך... ובכן, צריך להבחין בין מה שהקב"ה עושה ובין התפקיד שלנו. במה שלא תלוי בנו – לפעמים הדברים הולכים לאט. אנחנו רוצים משיח עכשיו, אבל הקב"ה קובע את הקצב ויש לו סיבות טובות למה העסק הולך "מעט מעט". אבל בכל מה שתלוי בנו, הכלל הוא "זריזים מקדימים למצוות" ולא מחמיצים את ההזדמנות.

נקודות חיבור

את הערך של התיישבות בכל מקום בארץ נבין לפי דברי הנביא "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ" ומפרש הרד"ק "ארץ ישראל כל זמן שלא היו בניה בתוכה אף על פי שהיו יושבים בה אומות העולם לא היתה נקראת בעולה כי לא היו מתקבלים בה ולא היה נאה שבתם בה... אבל כשישובו ישראל בתוכה הרי היא כבעילת בחור בתולה". כלומר, הארץ היא הכלה והעם הוא החתן. כל עוד אנחנו בארצות נכר, החתונה מתעכבת, אבל כאשר אנו חוזרים לארץ מתחברים החתן והכלה בשמחה. אם כך, כל ישוב יהודי הוא נקודת מפגש בין העם והארץ, החתן והכלה. זהו הדחף הפנימי שלנו לצייר את מפת ההתיישבות בארץ, מפה זרועה נקודות אור ללא חורים שחורים.

ט.שמחים בחלקם

עסקנו בהחלת ריבונות ובהתיישבות נרחבת (בכל הארץ כמובן) תחת הכותרת 'אהבת הארץ' ובהתאמה לספירת החסד. כעת נמשיך באהבה וחסד, ונגיע לנושא של 'עבודה עברית'.

זהו ערך יסודי של מדיניות-כלכלית במדינה יהודית, שאפשר לסכם בפסוק "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". מה הקשר בין "אשריך" של האדם הפרטי למדיניות חברתית-ציבורית? קשר חזק מאד:

איך נלחמים באבטלה? איך מעודדים עבודה בכל ענפי המשק מבלי לייבא רבבות עובדים זרים? איך משתחררים מתלות בפועלים ששונאים אותנו? הכל מתחיל בהכרה בערך העבודה, ערך שמגיע הישר מהתורה. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" – שימו לב לדברי חז"ל (במכילתא) "ששת ימים תעבוד, הרי זו גזירה אחרת [מצוה נוספת], שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה", כלומר העבודה בששת ימי המעשה אינה רק בדרך-אגב, אלא עבודה לכתחילה! "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה", ועוד הרבה מאמרי חז"ל במעלת המלאכה. ולא לשכוח, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" – עיסוק בדרך ארץ [פרנסה] עם חיים מלאים תורה.

כאן במיוחד, הכל מתחיל בחינוך! חינוך לחיי עמל ומלאכה. אל תהיה בטלן, ואל תסתמך על אחרים – צא לעבוד, כמובן מתוך הכרה שהפרנסה מגיעה מאת ה'. חינוך לחיים פשוטים וצנועים, שמח במה שיש לך, כי "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אם רודפים אחרי כסף, מותרות וחיי בטלה, אם הכל נמדד 'איך אני נראה' ומה יש לשני שאין לי... אז החברה שלנו תיראה גרוע מאד.

מכאן נעבור לצד של המעסיקים, נותני העבודה וקוני המוצרים. אם השיקול היחיד הוא כסף, רווח והפסד הנראה לעינים, כנראה שנעדיף את הפועל הזר שאין לו הרבה דרישות. אבל אם אנחנו חושבים על אהבת ישראל – נזכור תמיד ש"כל ישראל אחים" ואנחנו רוצים לפרנס אותם! יש פועל יהודי, יש מוכר יהודי – איזה יופי, למה לחפש מישהו אחר? הנה באה לידי מצוה גדולה, לתת פרנסה לאח שלי.

בקיצור, צריך לשנות ראש. להבין שיחסי המסחר והעבודה אינם רק שאלה של היצע-וביקוש או טורי מספרים, אלא יחס אישי בין איש לרעהו. אז גם הפועל וגם המעסיק שמחים יחדיו, אשריך וטוב לך".

י.המפלגות בעם

במצע שלנו ל"תיקון המדינה" הגענו לפרק על הבטחון. ראו עד כמה הנושא לא יורד מסדר היום. בכל מערכת בחירות זהו אחד הנושאים הכי חשובים, מי ואיך יביא לנו בטחון. לתורה יש הרבה מה לומר בתחום הזה, אבל לפני כן נעשה קצת סדר בין המפלגות.

אחד הדימויים היפים למפה הפוליטית כיום, הוא מה שהתרחש לפני קריעת ים סוף. המצרים מאחור, הים מלפנים, ישראל באמצע, מה עושים? אומר המדרש: ישראל התחלקו אז לארבע קבוצות-כתות. קבוצה אחת אומרת: נכנע ונחזור למצרים. השניה אומרת: נעשה אתם מלחמה. השלישית אומרת: נברח למדבר, ולפי גרסה אחרת "נצווח כנגדם", זעקה ותפילה. הרביעית אמרה: ניכנס לים, זו הקבוצה של נחשון בן עמינדב שבקפיצה נחשונית-מתנדבת הביא לקריעת ים סוף.

והנה ההיסטוריה חוזרת. הקבוצה הראשונה אומרת: אין ברירה ואין סיכוי. בואו נפסיק לחלום ונסכים לוויתורים כואבים. ואולי בכלל כדאי לרדת מהארץ ולהתבולל באמריקה, או לעשות כאן "מזרח תיכון חדש" שבו יהודים וערבים יהיו עַם אחד...  

הקבוצה השניה אומרת, נעשה מלחמה, קדימה להסתער וודאי ננצח. אבל שימו לב: מי שחוזר לאחור להילחם עם המצרים, שוכח בעצם את היעד שנמצא לפניו. כך גם בתפיסה לאומנית חזקה, המאבק עם האויב הופך להיות העיקר, ללא שעוסקים בערכים החיוביים שממלאים בתוכן אמיתי את הישוב היהודי בארץ. אם לא נדע למה באנו לכאן, מהיכן יהיה לנו כוח להלחם?

הקבוצה השלישית אומרת: נברח למדבר. איננו יכולים להתמודד ישירות עם שאלות הבטחון של המדינה. גדול עלינו. נשאיר את זה למפלגת השלטון ואנו נדאג לחיזוק היהדות, לחברה העוסקת בתורה ותפילה ומוסיפה זכויות לעם ישראל, וה' יעזור. יש בזה משהו יפה, אבל גם חולשה שבורחת מהתמודדות עם הבעיות ורוצה לחיות במצע מנותק. וכמובן, שוב שוכחים את היעד: "מלכות ישראל" –  מי מדבר על זה בכלל?

המפלגה האידיאלית, שבכלל לא מתאים לה השם מפלגה, היא הקבוצה הרביעית. אנשים שאינם שוכחים את היעד: אנו הולכים לקראת הגאולה, בתפיסה של שלמות העם שלמות התורה ושלמות הארץ. אנשים שהאמונה חזקה בקרבם, ומוכנים לפעול במסירות נפש.

 במושגי הקבלה: שלשת התפיסות הראשונות מקבילות לעולמות התחתונים: בעולם העשיה נמצאת התפיסה הפרקטית הנמוכה; בעולם היצירה יש רגש סוער של מאבק; בעולם הבריאה יש הכרעה שכלית להמתין בצד... אבל למעלה מזה נמצא עולם האצילות האלוקי. בתפיסה של האצילות, יש אמונה בהשגחת ה' עלינו, וכך איננו נרתעים מלצעוד לעבר המטרה, לעשות הרבה טוב לכל האוהבים, ואם צריך – גם להלחם כראוי באויב (ועל כך נדבר בפעם הבאה). כך כל המכשולים יקרעו בפנינו, בעזרת ה'.

יא.שר הבטחון

מה יש לתורה להציע בתחום הבטחון? אמצעי לחימה, גיוס והכשרה, פיקוד ומטה, טקטיקה ותורות לחימה – בכל מרכיבי הבטחון הללו ודומיהם עדיין חסר משהו עיקרי. פשוט מאד, בטחון מתחיל בבטחון בה', "ישראל בטח בה'". רק הבטחון בה' מעניק את החוסן הפנימי שבלעדיו לא יעזרו פצצות חכמות ומחשבי-על, וגם החייל החמוש יברח, חס ושלום, מפני נער משליך אבנים.

כאשר הבעל שם טוב היה ילד, אמר לו אביו לפני מותו "בני, אל תפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה". זהו תיקון מדת היראה בנפש: להפנות את רגש היראה רק כלפי מי שהכל בידו, וכאשר היראה מתוקנת  אנו נאזרים בגבורה (= יראה). כמו במישור האישי, כך גם במישור הלאומי: כשאנו בוטחים בה', איננו מפחדים ומפחידים את עצמנו מכל עלה נידף, אלא משתמשים בגבורה בכוח שה' נתן בידינו. זהו המרכיב הראשון בבטחון חוץ ובטחון פנים גם יחד.

מרכיב הכרחי נוסף הוא תקיפות והחלטיות. כך הסביר הרבי מליובאוויטש שחיסול הטרור הוא כמו ניתוח כירורגי. רופא מהסס עם ידיים רועדות, יהרוג את החולה לפני שיסיים את הניתוח. חייבים לדעת לחתוך, בגבורה ובתוקף. לכן "טוב שברופאים לגהינם" – רופא שיש לו טוב-לב בלבד ללא מדת הגבורה. לא ייתכן שאנו נותיר, מרצוננו, מחבלים המשתייכים לארגוני טרור, מראשי הארגון ועד אחרון המסייעים.

עוד נושא קריטי ואקטואלי הוא טוהר הנשק. מושג זה, שנטבע על ידי יהודים (איך לא), הפך למוסר מעוות שבשמו נשפך דם יהודי יקר. יש אתיקה ומוסר, אבל את הכללים צריך לשאוב, קודם כל, מתוך התורה – שהעניקה לאנושות ביד אחת את הציווי "לא תרצח", וביד השניה "הבא להרגך השכם להורגו". כך למשל יש סדר עדיפות ברור: חיי החיילים שלנו קודמים לחיי אחרים, וודאי קודמים לחיי אוכלוסיה תומכת ועוטפת טרור.

נתייחס בקצרה גם למושג הנקמה. האם היהדות בעד נקמה? הרי יהודים רחמנים בני רחמנים! נכון מאד: בגלל מידת הרחמים הטבועה בנו, אנחנו כל-כך מסתבכים... אבל לצד "לא תקום את בני עמך" אנו מכירים בערך הנקמה באויבי ישראל, "עד יקום גוי אויביו", כמו למשל 'פעולות התגמול' שצה"ל פעם התגאה בהם. הנקמה מרתיעה את האויב וזוקפת את הקומה שלנו.

האם יש "נקמה יהודית", אידישע נקמה? כן, הנקמה הכי שמחה היא כאשר האויב הופך לאוהב, "רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

יב.מהפכה חוקתית

דברים אלו נכתבים לפני הבחירות לכנסת (ניסן תשע"ט). באמת יש לקוות שייבחרו יהודים טובים וישרים שטובת הציבור מול עיניהם. זה טוב ויפה, אבל עבורנו, כיהודים מאמינים, זה בהחלט לא מספיק!

כמה שניתן להגיע להישגים בתוך המערכת הקיימת (לפחות למנוע אסונות...), הרי השאיפה שלנו גדולה בהרבה: אנו רוצים לשנות את כללי המשחק מן היסוד. מדינה פועלת לפי כללים, מערכת חוקים, דין ומשפט. "מלך במשפט יעמיד ארץ", והמלה מדינה היא מלשון דין. בואו ניזכר לרגע במה שאנו אומרים שלש פעמים ביום "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה" – להשיב את השופטים פירושו שעם ישראל יזכה, סוף סוף, לחיות תחת שלטון יהודי המחויב למשפט העברי, משפט התורה. מדינה יהודית ראויה לשמה תהיה כאן רק כאשר תגיע 'המהפכה החוקתית', כאשר ייקבע חוק היסוד הכי חשוב שאומר שמשפט התורה הוא הקובע. איך תתרחש המהפכה? איננו יודעים בדיוק, אבל ברור שהדבר מתחיל ברצון שלנו.

להציל את שיבת ציון

כזכור, אנו פורשים קוי-יסוד לתיקון המדינה, המסודרים לפי מערכת הספירות. בשלבים המעשיים, דברנו על יישוב הארץ בהתאמה לספירת החסד, כיד ימין אוהבת ומחבקת, ועל 'משרד הבטחון' בספירת הגבורה, יד שמאל תקיפה. אמנם שני תחומים אלו הם עדיין פעולה היוצאת כלפי חוץ (יחסית), וכעת הגענו לשאלה של זהות: סוף סוף, כיצד מתנהל העם היהודי בתוך עצמו. לכן תיקון המשפט מתאים לספירת התפארת, המקבילה לגוף האדם עצמו.

זהות יהודית של האדם מתחילה בעצם הולדתו כיהודי וממשיכה באמונה ובקיום תורה ומצוות. זהות יהודית של החברה מתבטאת בעיקר בכללים שבה החברה בוחרת להתנהל. אם כן, במצב הנוכחי, הציבור היהודי הגדול בארץ נמצא ב'משבר זהות' מתמשך. גם אם מצבנו הגשמי טוב, ברוך השם, וגם אם רואים פריחה רוחנית בלימוד התורה ובחזרה בתשובה – משהו מהותי עדיין חסר, כל עוד החברה לא מתנהלת כחברה יהודית, עם החוקים המיוחדים לעם היהודי.

זהו אחד הגורמים המהותיים לתופעה שיהודים רבים אינם מרגישים בנוח כאן בארץ. אמריקה מלאה ביהודים שירדו מהארץ ונטשו את החלום הציוני של הדורות הקודמים. החלוצים הגיעו ובנו מדינה, אבל זהו כלי המצפה להתמלא בתוכן שילהיב אותנו. זה יקרה, בעזרת ה' בקרוב, כאשר יתקיימו דברי ישעיהו הנביא "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה", ציון תפדה בתיקון המשפט ואז "שָׁבֶיהָ" העולים לארץ (בשיבת ציון החדשה) יחושו הזדהות ושמחה.

יג.עלֹה נעלה

מיליוני יהודים חיים היום בארץ ישראל, יותר מששה מיליון וחצי (לפי הנתונים הרשמיים). זהו דבר גדול ונפלא, כל-כך הרבה יהודים בארץ הקודש לאחר דורות רבים בהם הארץ היתה ברובה "שוממה מבלי בניה". אבל אסור לשכוח שמיליוני יהודים עדיין חיים בארצות ניכר, הרבה יותר מאשר בארץ  (בפרט כאשר מתחשבים בתופעת ההתבוללות). אסור גם לשכוח שהתכלית היא קיבוץ גלויות מלא ושלם - בסוף אף יהודי לא יישאר בגלות, כמו שמבטיח ישעיהו הנביא "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

במדור הזה אנו עוסקים במצע ל'תיקון המדינה', והנה הגענו לפרק "עידוד העלייה". פרקי המצע שלנו מקבילים למערכת הספירות, ונושא העלייה מקביל לספירת הנצח (מתאים לדברי המקובלים שהנצח נקרא "עומק רום", בכיוון מעלה). כדי לעלות לארץ צריך לנצח, להתגבר על מניעות ועיכובים. קל לדבר על עלייה של מאות ואפילו אלפים, אבל עלייה מלאה של כולם – זה נשמע 'מוגזם', איך ומה פתאום יגיעו לכאן כל המיליונים?

כח המשיכה

ישנם שני גורמים עיקריים ליהודים לעלות ארצה. בכל הדורות עלו יהודים לארץ מתוך מניע חיובי של השתוקקות לארץ הקודש, לחזור הביתה ולקיים את המצוות התלויות בארץ. לכן אנו מדברים על עליה, כמו לעלות למקום גבוה, "מעלין בקודש". פעמים רבות העלייה הזו היתה כרוכה בקשיים רבים ואף סכנת נפשות. נזכיר למשל את רבי מנחם מנדל מויטבסק, שיום פטירתו בא' אייר, אשר עלה לארץ עם כ-300 יהודים והקים במסירות נפש את התיישבות החסידים בגליל. אבל בדורות האחרונים העליות ההמוניות לארץ באו לרוב מתוך בריחה. לאחר צרות וקשיים, פוגרומים ושמדות, הבינו שבארץ ישראל ימצאו "מקלט בטוח" יחסית, כמו מהגרים רבים בכל העולם. אפשר להגדיר עלייה כזו כעליה "שלא לשמה" – אבל יש כלל גדול האומר "מתוך שלא לשמה בא לשמה", לאחר שכבר הגיעו לארץ בעזרת ה' ילמדו להכיר את קדושתה.

אנחנו לא מצפים שיהודים יעלו מתוך צרות, חס ושלום. הרי אנו רוצים שהיום תיפסק האנטישמיות ובכל מקום בעולם יהיה טוב ליהודים. אז מדוע שמיליוני יהודים יקומו יום אחד, יעזבו את ארצות הרווחה ויעלו ארצה? הדבר יהיה מתוך 'השראה משיחית'. כלומר, כאשר מלכות ישראל בארץ ישראל תהיה כל-כך יפה, כאשר נרגיש את השראת השכינה במעשה ידינו, כאשר נלך בדרך התורה והמצוות בשמחה רבה, אז יגדל "כוח המשיכה" של היהדות בארץ וכל היהודים ירגישו שהנה, הגיע הזמן.

אכן, כאשר הרמב"ם מתאר את מלכות המשיח, הוא כותב שקיבוץ גלויות מגיע בשלב מאד מתקדם: "אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל". העלייה לארץ ודאי מתחילה לפני כן (הרי הרמב"ם עצמו רצה לעלות ארצה), אבל קיבוץ נדחי ישראל, באופן מקיף ושלם, יהיה כנראה לאחר שיגיע "תור הזהב" של משיח ומקדש. אף יהודי לא ירצה 'לפספס' ולהישאר בחוץ. כך ממשיך ישעיהו הנביא "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" – האובדים בארץ אשור אלו האבודים בארצות הרווחה, האושר והעושר. והנדחים בארץ מצרים, הם הנתונים במיצר, כולם-כולם יבואו להשתחוות לה' בבית המקדש. יתירה מזו, החזון המשיחי הוא הפצת התורה גם לאומות העולם כך שגם זרם המתגיירים צפוי להתגבר, ורבים מהם ירצו להיקלט בארץ, "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא".

ומה בינתיים? המדינה היהודית צריכה לעודד את העליה, כאשר כל יהודי שעולה לארץ מרגיש שהוא חלק מעליית העם כולו, הוא מייצג את כלל ישראל ומכין לקראת קיבוץ הגלויות השלם.

בחרנו שיר מתאים לפרק הזה, והוא "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (ניתן להאזין לביצוע בלחן של הרב גינזבורג).

המשך יבוא בע"ה