ברית עולם

פרשת "בְּהַר" נקראת בשם זה כי היא מתחילה במילים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי" (ויקרא כה, א). פרשת "בְּחֻקֹּתַי" שאחריה מסתיימת במילים דומות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה" (כו, מו. כז, לד). ללמדך כי כל מה שבפרשיות "בהר" ו"בחוקותי" נכתב עליהם שהם נאמרו בהר סיני כיוון שהם דברים שקשורים למקום שבו הקב"ה נגלה לישראל, נתן תורה וכרת אתם את בריתו.

התורה עצמה מסבירה למה התוכן של פרשת "בחוקותי" קשור לברית. היא אומרת כי כל התוכחות שמוזכרות בפרשה באות בגלל הפרת הברית: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (כו, טו). גם העונש נקרא בשם זה: "חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (כו, כה). כל אלה מלמדים כי ביחד עם מעלות הברית באה גם הסכנה הכרוכה בהפרתה.

סופה של הפרשה מלמד כי הברית בכל זאת משתלמת. בזכותה הם מתקיימים בגלות אלפי שנים למרות כל הרודפים אחריהם. "ואף גם זאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (כו, מד). והעיקר הגדול הוא שבזכות הברית הזאת הם נגאלים, כמבואר בסוף הפרשה (כו, מה).

גם פרשת "בהר" קשורה לברית שאלוקים כרת אתנו בחורב. על שמיטה ויובל נאמר במפורש בתוכחות בחוקתי, שהגלות נגרמת בגלל הפרתן: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (כו, לד).

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית

| צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה

הנושא העיקרי השני בפרשת "בהר" הוא לחזק את החלש ולא לנצל אותו: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". התורה אומרת כי ניצול החלשים מביא גלות וחורבן. כך אומר הנביא ישעיהו: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א כג). על כן הגאולה תלויה בהחזקת החלשים שבתוכנו, כאמור שם: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כז. וראה שו"ע יורה דעה - סימן רמט ו).

את העובדה שאסור לנצל את חולשתו של העני שזקוק נואשות לכסף מתארת התורה במילים: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" ומוסיפה אזהרה: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". התורה מוסיפה ומזהירה: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ". ואם הוא כל כך עני, עד שנאלץ למכור את ביתו ואת שדהו – אל תחפש להרוויח על גבו, אלא עזור לו לחזור לנחלתו. ואפילו אם איבד הכול ואין לו אלא עורו ובשרו שנמכר לעבד, מזהירה התורה לא לבזות אותו: "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ" (ויקרא כה מא-מב). להשתדל לפדות אותו. למה? כי הוא אח שלך ולא עבד שלך. "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כה, נה).

איסור ריבית מוזכר בתורה בכמה מקומות, להדגיש את חשיבותו. בפרשת "משפטים" מוזכר איסור ריבית וניצול מצבו של העני: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ". לא לקחת משכון מהלווה שאין לו באופן מבזה. לא לגבות את החוב באופן שמשאירים את הלווה בלי כלום. "כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב כד). והתורה מזהירה באופן חריף שלא מוזכר במקומות אחרים: "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות שם). על כן כתב "שולחן ערוך" (יורה דעה סימן קס, ב): "כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים, וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל". וזה רמז לתוכחות שכתובות בפרשת "בחוקותי".

התורה חוזרת על איסור ריבית פעמיים ומסיימת בברכה: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים כג כ).

הדברים החריפים הללו אמורים להיות לנוכח פניהם של המחוקקים וחברי הכנסת בישראל. הבנקים בישראל מפנים 2,000 משפחות מדירותיהן בשל כסף שלוו אנשים ולא עמדו בתשלומים. התנהלות הבנקים היא שערורייה, כיוון שבדרך כלל הבנק עושק את הלווה ומשאיר אותו גם בלי דירה וגם בעל חוב לבנק כל חייו, למרות שהלווה שילם שליש או יותר ממחיר הדירה הנקנית. ובדרך כלל שילם גם תשלומים רבים עד הפינוי.

מהרווח הנצבר על גבי האנשים הללו, שהם בדרך כלל מהשכבות החלשות שבעם, עושים תספורות לטייקונים. והמנהלים הגדולים של הבנקים לוקחים לעצמם משכורות של מיליון או יותר בכל חודש. הם רושמים עושק של מיליארדים כל שנה (רווחי הבנקים בישראל בשנת 2013 היה 42 מיליארד!). הכול על גב אזרחי ישראל שבדרך כלל לא גומרים את החודש. הפך גמור ממה שאמרה תורה.

יש בעולם רשת "בנקים אסלאמיים" שלא לוקחים ריבית מהלקוחות שלהם. הבנקים הללו מתפרנסים יפה מאוד מעמלות ומהשקעות. הם לא משלמים משכורות מנופחות, ולא מוותרים על חובות לעשירים יותר יציבים מבנקים אחרים. המוסלמים עושים כך כיוון שאלוקים לימד אותנו, בפרשת השבוע שלנו, שאסור לקחת ריבית. לכן זה אסור גם על פי האסלאם. האם היהודים לא יכולים לנהל בנקים כמו המוסלמים?

| הלוואה אחת, שישה איסורים

החזרה של התורה על איסור ריבית כמה פעמים גורמת לכל מלווה בריבית לעבור בכל הלוואה על שישה איסורים. המשנה (בבא מציעא ה י"א) אומרת: עוֹבְרִים מִשּׁוּם "לֹא תִתֵּן" וּמִשּׁוּם "בַּל תִּקָּח מֵאִתּוֹ". וּמִשּׁוּם "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה". וּמִשּׁוּם "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ". וּמִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'.

גם הלווה עובר על שלושה איסורים: משום "לא תשיך לאחיך" "ולאחיך לא תשיך", "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". שהוא מאפשר למלווה לעבור איסור חמור זה. והמשנה אומרת שעוברים באיסור גם "הֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר".

"מן התורה אין הריבית אסור אלא דרך הלוואה". וכיוון שראו חכמים שהתורה הסבירה כמה וכמה פעמים כמה חמור בעיני ה' העושק והריבית של הדלים והעניים, "אמרו: 'כללא דריביתא כל שהוא אגר נטר אסור', פירוש כל שמרוויח בשביל המתנת מעותיו - אסור, בין שבא לו החוב בדרך הלוואה בין בדרך מקח וממכר, בין דרך שכירות בין דרך מלאכה". כל תשלום על השהיית הכסף – אסור (בן איש חי ואתחנן ש"ש ו).

חכמים אסרו גם "ריבית מוקדמת" – שהלווה שולח דורון למלווה לפני שבא לבקש הלוואה. גם אם הוא לא מציין כי המתנה הזאת היא לצורך ההלוואה – גם זה אסור. הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. גם "ריבית מאוחרת" אסורה. אחרי שהלווה החזיר את ההלוואה אסור למלווה לתת מתנה כתשלום על ההלוואה שקיבל והחזיר. "מיהו, דבר מועט שרי, כיון דאינו מפרש ששולח לו בשביל שהלוהו". דהיינו אם שולח לו פרחים, ולא כותב עליהם שזה בגלל ההלוואה, הרי זה מנהג דרך ארץ ולא תשלום על ההלוואה (שו"ע יו"ד קס ס"ע ו וברמ"א שם. ועיין בא"ח ש"ש ואתחנן ט שכתב אופני היתר אחרים. ועיין בשו"ע להגאון ר"ז סעיף ז', ועיין חכ"א ושאר אחרונים).

הריבית שאסורה מהתורה היא ריבית שקצצו את שיעורה בשעת ההלוואה. יש אומרים שאפילו לא קבעו את שיעורה, אלא שסיכמו ביניהם בשעת ההלוואה שהלווה יוסיף למלווה על קרן ההלוואה - הרי זו ריבית קצוצה. וכתב הרמב"ם בשם רבותיו "הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלווה: דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך – הרי זה 'אבק רבית' לפי שלא קצץ בשעת הלואה' שנאמר "לא תתן לו בנשך" (מלוה ולוה ו, ג). משמע שרק בשעת נתינת ההלוואה אסרה תורה את הנשך.

לדעתו כל ריבית שלא בשעת נתינת ההלוואה - אסורה מדרבנן. ולכן אם עשו הלוואה בלי לקצוב סכום של ריבית, ובשעה שהגיע זמן הפירעון ביקש הלווה מהמלווה לדחות את מועד הפירעון, ואמר המלווה ללווה: שלם לי תמורת דחיית מועד הפירעון למועד מאוחר יותר – הרי זה ריבית דרבנן. לדעת הראב"ד ופוסקים אחרים גם ריבית כזו אסורה מהתורה (ובשו"ת אבקת רוכל קנא למרן רבי יוסף קארו הביא שנהגו העולם כדעת הרמב"ם. וראה עוד שו"ת מבי"ט א כג).

היום יש קופות גמ"ח גדולות שמשמשות כמו בנקים ללא עושק וריבית. קופות גמ"ח אלו שומרות לאנשים על הכסף שהם מפקידים בהן או משלמים להם דמי חבר בכל חודש וכד'. גבאי הקופה מלווים את הכסף שבקופה לאנשים נצרכים ללא ריבית. אם נזקק המלווה הראשון אחר זמן להלוואה לצורך חתונה או קניית דירה וכד', הוא מקבל הלוואה מהקופה, ללא ריבית כמובן.

כתב על זה בעל הבא"ח (ואתחנן ח): "לא יאמר ראובן לשמעון הלויני היום ואח"כ גם אני אלוה לך, ואפילו אם ראובן לווה משמעון סתם ולא אמר לו כלום, ואח"כ חוזר ראובן ומלוה לשמעון ואומר לו: 'אני מלוה לך בשביל שהלויתני מקודם' – אסור. אלא ילוו זה מזה בסתם, באין אומר ואין דברים". ולכן צריך שבקופות אלו לא יאמרו במפורש כי הם מלווים למי שנזקק רק בתנאי שהפקיד קודם את כספו, אלא יעשו כן בלי אומר ודברים. ואין בזה ריבית או אבק ריבית.

הרה"ג אריה דביר שליט"א כתב בשם הגאון הרב שלום אלישיב זצוק"ל כי מותר לעשות כן בשלושה תנאים: א] גבאי הקופה לא מתחייבים להלוות לחברים במפורש. ב] גבאי הקרן מלווים גם למי שאינם חברים. ג] בשעה שנותנים לחבר הלוואה, לא עושים עם הלווה תנאי שישקיע כספו גם בעתיד בקרן זו. ואם היה רגיל לתת בעבר דמי חבר, ימשיך כן גם בעתיד.

אם אדם קנה סחורה, ובעל החנות השתהה כמה ימים במסירת הסחורה, וכעבור כמה ימים הביא ללקוח יותר סחורה ממה שהוא הזמין - מותר, דאמרינן "אוזולי קא מוזיל גביה", כלומר הוא מוכר לו הסחורה במחיר זול יותר ממה שהתנה עמו. ובלבד שזה נראה כך, ולא אומר המוכר לקונה: אתן לך יותר סחורה בגלל שהתאחרתי במסירת הסחורה. אבל אם מוסיף לו הרבה סחורה, שניכר בוודאי שמוסיף לו בגלל שהמתין לו בפירעון הסחורה – אסור לקבל ממנו. שזה כאילו הוא אומר במפורש שהתוספת היא בגלל האיחור.

אם קרה מקרה הפוך, שהמוכר כבר הביא את הסחורה לקונה, אבל הקונה לא שילם את הסכום של הסחורה בזמנה ומשלם אחר זמן. אסור לו לשלם יותר מהמחיר שקבעו בניהם, "אף על פי שנתן בסתם שאינו מזכיר שנותן בשביל עכבת המעות שנתעכבו אצלו". והטעם להבדל הוא שבתשלום לא נוהגים לשלם יותר (כמו שנוהגים לתת סחורה יותר בעין יפה). ואם המשלם נותן יותר כסף ממה שסוכם בתחילה – ניכר הדבר שבשביל העיכוב בתשלום הוא מוסיף, ואסור (בא"ח ש"ש ואתחנן י-יא).

כל דבר שמחירו ידוע - אסור למוכרו בתשלומים במחיר יותר יקר. "אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע, מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני, ובלבד שלא יאמר לו בפירוש: 'אם תתן לי מיד - הרי הוא לך בעשרה זהובים, ואם לזמן פלוני - בשנים עשר'. ויש מי שאומר שאפילו אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט, אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו, הוה ליה כמפרש ואסור".

וכתב הבן איש חי כי בימינו מקילים בזה, כיוון שבדרך כלל אין היום מחיר קבוע לסחורות, והמחיר משתנה ועולה או יורד לפי הבורסה העולמית. "וכל שכן אחר שנתחדש התילגראף בעולם". השינויים מהירים במחירי הסחורות ואין להם מחיר קבוע (בא"ח ואתחנן טז).

ולכן אם אדם קונה רהיטים שאין להם מחיר קבוע והמוכר אומר לו: רהיט זה עולה 12,000 שקל בתשלומים, ובמזומן הוא רק 10,000 שקל – מותר. אבל אם אומר לו שהמחיר הוא 10,000 ובגלל התשלומים יש להוסיף עוד 2,000 הרי זה ריבית, שהתוספת היא בגלל המתנת הזמן (עיין ב"מ דף ס"ה ע"א. ועיין לשו"ע יו"ד סי' קע"ו סעי' ו' ולחונים עליו, ועיין לבא"ח ש"ש ואתחנן אות יז).

בחברות הנסיעה בתחבורה ציבורית או ברכבת יש מחירים קבועים ידועים מראש לכל נסיעה. החברות הללו מוכרות כרטיסיות, שבהן יש יותר נסיעות מאשר מחיר הכרטיסייה. במקרה זה יש לכאורה ריבית, כיוון שהמחיר קבוע ורק בגלל הקדמת התשלום מקבל הנוסע מחיר מופחת.

ופסק מו"ר הרב זצוק"ל כי קנייה זו מותרת בגלל שהקונה לא חייב להמתין כמה ימים לשימוש בכל הכרטיסייה, הוא יכול לנסוע את כל הנסיעות בו ביום לבדו, או שישתמשו בה כמה אנשים בנסיעה אחת. התשלום הזול הוא לא בגלל רווח הזמן של החברה, אלא מטעמי נוחות של החברה. זה חוסך זמן לחברה בהעלאת הנוסעים, ולא מבזבז את זמנו של הנהג במכירת כרטיס בודד.

כן הדין גם במבצעי מכירה מוקדמת של כרטיסים לאירועים, שנמכרים במחיר מוזל. לכאורה המחיר הזול הוא בגלל שהחברה המפיקה את האירוע קיבלה כסף מראש ולא צריכה להלוות אותו מהבנק. ולכאורה הווי ריבית. אבל באמת אינו כן, כיוון שהרווח הגדול של החברה הוא ההיערכות המוקדמת. באמצעות הקנייה המוקדמת של הכרטיסים היא יודעת להיערך נכון לקראת האירוע, יודעת כמה יבואו ולאן יבואו, ויש לה קשר עם האנשים.

לפעמים המכירה המוקדמת היא תרגיל בפרסום ושיווק, ובאמת אין לה צורך בכל זה, אלא שבכך היא מושכת את הקהל שמרגיש כי הרוויח בקניית כרטיס יותר זול. ואע"פ שבוודאי יש לחברה המפיקה גם רווח בשל גבייה מוקדמת של הכסף – אין זה ריבית, כדלעיל.

מרן הרב אליהו זצוק"ל כתב בעבר כי מותר לגמ"ח או לאדם פרטי לתת הלוואה בשקלים, צמודה לדולר, כיוון שהדולר נחשב במדינה מטבע סחיר, ויש שמציינים את מחיריהם בדולרים, ובימינו שהשקל התחזק והדולר נחלש כבר לא כל כך מצוי שאנשים מציינים את המחיר בדולרים, אלא בשקלים, אבל הדין לא השתנה.

עוד אמר הרב זצ"ל כי בעבר היה חוק שאוסר להחזיק במדינה מטבע זר ואוסר לציין מחירים במטבע זר, כדי לשמור על היציבות של השקל המקומי, אבל הממשלה לא הקפידה על כך והעלימה עין, ולכן פסק הרב שהלוואה בדולרים מותרת (ועיין לבא"ח עקב אות ז'). והרב סיפר כי פעם הוא נתן שיעור בנושא במוסד הרב קוק, ובין הנוכחים היו גם שר האוצר וגם שר המשפטים, ואמר הרב שכיום הממשלה איננה מקפידה על החזקת דולרים. שר המשפטים הגיב ואמר שכן מקפידים, ועל כך ענה הרב זצ"ל שבשער שכם יש ערבי שפורט דולרים לכסף ישראלי, ואף אחד אנו פוצה פה, משמע שהמלכות לא מקפידה למרות שהחוק כתוב בספר החוקים.

אדם שלקח הלוואה מחברו, וסיכמו ביניהם את תאריך הפירעון, ואמר הלווה למלווה: אם ביום הפירעון לא אפרע את ההלוואה, אשלם קנס סכום כזה וכזה על כל יום שיעבור – לדעת הרשב"א קנס זה דינו כריבית (עיין לשו"ע ולב"י ק"ס קע"ו סעי' ו'). מרן הרב אליהו זצוק"ל אמר כי לפי זה מי שלא שילם בזמן תשלום ארנונה לעירייה, ושולחים לו חשבונית שעליו לשלם תוספת על האיחור בתשלום, הרי שתוספת זו היא ריבית ואסורה. אבל אם יאמרו: אנו מעלים לך את מחיר הארנונה - מותר. וכן אם אדם איחר בתשלום לחברת החשמל או בתשלום עבור המים, והחברה גובה ממנו תשלום נוסף על האיחור - יש בזה משום ריבית, ואסור לעשות כן. ומה טוב שישלם אדם חובו בזמנו, ואם אין לו כסף ילווה מגמ"ח אמיתי שלא גובה בריבית וישלם חשבונותיו.

בעבר היה נהוג כי אישה ששאלה מחברתה חצי כוס סוכר וכדו', וחברתה החזירה לה כוס מלאה עד הסוף, הרי זו ריבית, כיוון שזה דבר קצוב, ובדבר קצוב יש איסור ריבית (סאה בסאה אסור). כמו כן אם אישה קיבלה חצי כיכר לחם מחברתה והיא מחזירה לה כיכר שלמה – זו ריבית. ולכן צריך להשתדל להחזיר בדיוק מה שקיבלנו. ומעיקר הדין, אם חברתה הביאה לה כיכר לחם שחור – לא תחזיר לה כיכר לחם לבן או פרוס, כיוון שמחירו יקר יותר. כן הדין באישה שלקחה מחברתה ביצים מס' 3, שהן קטנות, תחזיר אותה כמות ביצים ואותו גודל ביצים. שאם תחזיר לה ביצים מס' 1, שהן גדולות, הרי זו ריבית.

וכתב מרן הרב זצ"ל כי היום, שיש שפע גדול, אנשים לא שמים לב לקטנות כגון זה, והשאלת קמח וסוכר אינה נחשבת לדבר יקר. לכן מותר להחזיר בצורה לא מדויקת, כיוון שלא מדקדקים בזה. אבל אם נתנה לה שכנתה חצי תבנית ביצים – לא תחזיר תבנית שלמה. וכן אם נתנה חצי שקית סוכר – לא תחזיר שקית שלמה. והטוב ביותר הוא לוותר מראש ולומר: קחי מתנה ואל תחזירי לי. ואם החזירה משהו שאינו מדויק – אין להקפיד בכך בימינו (ועיין לבא"ח ש"ש פרשת עקב אות א', ב').

מרן הרב זצ"ל סיפר על מקרה שהתובע זכה בדין בבית משפט, והשופט חייב את הנתבע לשלם סכום כסף עם ריבית. אמר התובע לעצמו: אני לא רוצה ריבית, אבל מאידך אם אני לא אקח את הכסף השופט יאמר שלא סומכים עליו. לכן שאל את הרב זצ"ל מה לעשות. אמר לו הרב: קח את הכסף ואת הריבית כפסיקת השופט, אבל אל תשתמש בסכום הריבית. כעבור חודש או חודשיים תשלח לנתבע המחאה עם סכום הכסף של הריבית ותאמר לו שאתה מחזיר לו כי אסור לקחת ריבית, ומה שלקחת זה רק כדי שבהוצאה לפועל ירשמו שגבית זאת ממנו. ואם יאמר לך שהוא מוחל - נחלקו בזה הפוסקים אם זה נקרא מחילה או לא, ולמעשה זה נקרא מחילה.

בספר תהילים (טו) אומר דוד המלך: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ", וכאן מונה דוד המלך 11 דברים שבזכותם נזכה לבניין המקדש ולהחזרת השכינה. ובסופם: "כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח - עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם".

מדברי דוד למדנו שהמשתדל לקיים הלכות אלה זוכה למלכות וזוכה לגאולה. תיקונן באופן הפרטי של כל אחד מאתנו ותיקונן באופן הממלכתי של מדינת ישראל – יביא גאולה. תיקון המערכת הבנקאית ומערכת השלטון מכל אופני הריבית המוזכרים כאן ובשו"ע, הוא המהפכה החברתית האמיתית שתביא אחדות בעם ישראל וצמיחה גדולה לכלכלה שלא תימוט לעולם. אמן.