"הגויים אינם יכולים לסור מרע"

הגמרא במסכת זבחים (קטז ע"א) מספרת את תגובת הגויים למתן תורה: "כְּשֶּׁנָּתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכָל מַלְכֵי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֲחָזָתָם רְעָדָה בְהֵיכָלֵיהֶן, וְאָמְרוּ שִׁירָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים כט) 'וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד'. נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ, מַה קּוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? שֶׁמֶּא מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם?" כל האומות שומעות קול עוצמתי שחודר לנשמה. זה קול שמצד אחד יכול להחריב את העולם, כמו המבול (ולכן הם רועדים), ומצד שני הם מרגישים שהוא יכול להביא ברכה גדולה מאוד לעולם (ולכן הם אומרים שירה).

מבוהלים ונבוכים הם מגיעים לבלעם שיסביר להם מה לעשות עם זה. הרגיע אתם בלעם ו"אָמַר לָהֶן: 'וַיֵּשֵׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם' - כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא? אָמַר לָהֶם: כְּבַר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. אֶלָּא מַה קּוֹל הֶהָמוֹן שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְבֵית גְּנָזָיו, גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וּבִקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים כט) 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'. מִיָּד פָּתְחוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ: 'ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם'".

מזל שיש עם שמוכן לקבל את כל הטובה הזאת ולקחת את כל הסיכונים שבתורה. טובה עצומה שכרוכה בסיכונים עצומים. כשהם מבינים כי עם ישראל הסכים לקבל את העוצמה הזאת הם אומרים: "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו בניהו בן יהוידע (על זבחים קטז ע"א) מסביר כי הגמרא הזאת קשורה לכך שהגויים רוצים להאמין ולעשות חסד ושאר מעלות טובות של תורה, אבל הם לא רוצים ולא יכולים להימנע מכל התועבות שהיו מורגלים בהן. כך במדרש המפורסם (פסיקתא רבתי פרשה כא) "בתחילה הלך לו אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב. שנאמר: 'על חרבך תחיה' - אין אנו יכולים לקבל את התורה. אח"כ הלך אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם מה כתב בה? אמר להם: 'לא תנאף'. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף (דכתיב 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן') אין אנו יכולים לקבל את התורה. אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תגנוב'. אמרו לו: כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל. הדא היא דכתיב: 'יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו' אין אנו יכולים לקבל את התורה. ואח"כ בא לו אצל ישראל. אמרו לו: נעשה ונשמע".

הגויים יכולים לקבל את התורה במצוות "עשה". בדברים הטובים. הם לא יכולים לוותר ולהפסיק את הרצח, הגניבות והניאוף. אבל בתורה יש גם "סור מרע" וגם "עשה טוב". וכך מסביר הבן איש חי: "ואפילו שיהיו יכולים אומות העולם לקיים חלק 'עשה טוב' אי אפשר להם לקיים חלק 'סור מרע', והנה 'סור מרע ועשה טוב' הוא מספר תתקע"ד (בגימטריה 974), ולכן אמר להם גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דוֹרוֹת, רמז להם במספר תתקע"ד על 'סור מרע ועשה טוב' (גם גימטריה 974) שאי אפשר לאומות העולם לקיים מספר זה כולו, כי אם חציו".

ההסבר הזה של הבן איש חי מסביר איך יכול להיות שמאמין מוסלמי שמאמין בשם ה' וקורא בשמו הורג חמישים איש בחג השבועות ומרגיש צדיק גדול. הוא לא יחיד בזה, מאות מאחיו המוסלמים רצחו וטבחו ואנסו ושדדו בצרפת באנגליה ברוסיה בסוריה ואיפה לא. הם הרגישו כי הם בסדר גמור עם אלוקים כי ידיהם מלאות דמים. כל זאת בגלל שהם מקבלים את התורה ואת דבר אלוקים רק ב"עשה טוב" ולא ב"סור מרע". לצערנו גם הנוצרים המאמינים היו באותו מקום עד לפני כמה שנים והבינו שאי אפשר להיות עובד ה' כשידיהם דמים מלאו.

"עם ישראל סר מרע ועושה טוב"

גם עם ישראל היה חייב ללמוד את שני החלקים הללו של התורה, וכך בחציה הראשון של פרשת "בהעלותך" אנו רואים את ה"עשה טוב". את השראת השכינה בישראל: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר" (במדבר ט טו – עד סוף הפרק). ובהמשך: "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י לד).

בחצי השני של הפרשה רואים כמה קשה להם להתרחק מהרע. מלשון הרע. מעין רעה. שמיד עם תחילת נסיעתם הם מתלוננים ומתאוננים על המסע הקשה. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". התורה לא מפרטת על מה הם מתאוננים, כי זה לא משנה. הייתם כמעט שנה בהר סיני, עכשיו אתם נוסעים לארץ זבת חלב ודבש. כבר למדתם את אהבת ה' אליכם, האם אתם לא יכולים לתת קצת אשראי לשאת את טלטולי הדרך עד שתגיעו לארץ ישראל? הרי הכול בשבילכם. הקב"ה לא מוותר להם, הוא מלמד אותם כי התורה כוללת בתוכה את שני החלקים ביחד. "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". הזכויות שלכם והמעשים הטובים שלכם לא מחפים על המעשים השליליים שלכם. גם עשה טוב וגם סור מרע.

שיא הלימוד הוא אצל מרים הנביאה. צדקת שכל עם ישראל מחכה לה. אין לך בעם ישראל מישהו שיש לו זכויות גדולות כל כך כמו מרים. כבר כשהייתה ילדה קטנה זכתה לנבואה שהצילה את עם ישראל. אבל הצדקות שלה לא מחפה על פעם אחת שדיברה לשון הרע על אחיה. "ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה א) והכל באבק לשון הרע" (רמב"ן).

מו"ר הרב זצוק"ל היה אומר, שכדי שלא נחשוב שרק עם צדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה, בא הציווי בתורה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" ללמוד מכאן שכל אחד מאתנו צריך להיזהר בזה. ולכך בדיוק כותב הרמב"ם: "ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר 'השמר בנגע הצרעת'. 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך'. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגדלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו. שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד'. ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות" (הלכות טומאת צרעת פרק טז).

לשון הרע הוא יצר גדול. האדם מרגיש שהוא כמו שופט היושב על כסאו, דן אנשים אחרים לחיוב ולשלילה. בתחילה הוא מדבר רע על אנשים במעמדו. אחר כך, כמו איש מסומם, הוא מחפש ריגושים יותר גדולים ומחפש דבר מה שלילי באנשים צדיקים לדבר עליהם. אחר כך הוא עובר לסם יותר מסוכן ומרשה לעצמו להעביר ביקורת גם על הצדק והיושר של דברי הנביאים, למרות שדבריהם הם דברי ה'.

אחר כך הוא מרגיש מספיק צודק וחכם להעביר ביקורת על דרך ההנהגה של אלוקים. מבקר את ההחלטות של אלוקים. מעז לדבר עליו רע ושלילה. על כן ממשיך וכותב הרמב"ם שם: "לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר: 'וקול כסיל ברוב דברים'. ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר: 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק'.

ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו'. ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם'. והרי הוא אומר 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ'. מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ.

זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'" (הלכות טומאת צרעת פרק טז).

מחמת חומרת האיסור הזה כותב הרמב"ן (דברים כד ט) "ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש" כי "איך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה 'לא תעשה' גמור או 'לאו הבא מכלל עשה', אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצווה מכלל תרי"ג מצות".

ואיך זוכרים אותו? הרי ל"זכור" של שבת יש קידוש. ל"זכור" של עמלק יש קריאת זכור. איפה אנחנו מקיימים את "זכור" של מרים? הרמב"ן מביא את הספרא (בחקותי פרשה א ב ג) שכתב: "וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך? כשהוא אומר 'השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות' (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה. הא מה אני מקיים 'זכור' שתהא שונה בפיך!". ומהו "שונה בפיך"? שנלמד את ההלכות הללו, ונסביר לעצמינו ולבנינו את איסור המחשבות הרעות, העין הרעה וכמובן הדיבור הרע, אפילו על דבר אמת.

מפרשה זו אנו לומדים שגם צדיקים יכולים להיכשל בלשון הרע. גם יוסף הצדיק נחשד על-ידי אחיו בלשון הרע. גם משה רבנו קיבל לרגע צרעת בגלל שאמר על עם ישראל "והן לא יאמינו לי". גם שאול המלך, שנאמר עליו "בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ. מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א פרק ט ב), נכשל וקיבל לשון הרע על דוד המלך מדואג האדומי. דואג זה, למרות שמו, היה ראש הסנהדרין, איש חכם ופיקח, יד ימינו של שאול המלך. והוא דאג כל הזמן לסכסך בין בית שאול לבית דוד עד שבסופו של דבר נחלקה מלכות ישראל והתפרקה עד חורבן בית ראשון (סנהדרין צ ע"א).

החשדנות הזאת לא פוסחת גם על דוד המלך. כאשר מפיבושת, שאוכל על שולחן דוד, לא בא אתו לעבר הירדן המזרחי במרד אבשלום, חושד בו דוד כי הוא שמח במפלתו ותומך במרד אבשלום. מי שמחזק את החשד הזה הוא עבדו הנוכל של מפיבושת ששמו ציבא. הוא משמיע באוזנו של דוד דברי רכילות על מפיבושת, ודוד מקבל אותם ואומר לו בלי לבדוק: "הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבשֶׁת". קח את כל נחלת מפיבושת הבוגד.

אחרי הניצחון על אבשלום: "וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס". הכול בגלל הצער על כאבו של דוד המלך. שואל אותו דוד המלך: לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת? עונה מפיבושת: עַבְדִּי רִמָּנִי. אני לא יכול ללכת בעצמי כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ. דוד המלך רואה כי מפיבושת נהג אבלות בכל זמן גלותו , אבל הוא כבר אמר לציבא לקחת את רכוש מפיבושת. כנראה מתוך ספק אומר דוד: "לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ. אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה". חצי למפיבושת וחצי לציבא. מפיבשת בן יהונתן נעלב ואומר: "גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ". באותה שעה שקיבל דוד לשון הרע: "יָצְאתָה בַת-קוֹל וְאַמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אִילְמַלֵי לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ".

מטרת הסיפורים הללו אינה להוריד חלילה את מדרגת דוד בעינינו. אלא להסביר כי גם אנשים גדולים באמת יכולים להיכשל בקבלת לשון הרע. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי לפעמים אדם שומע חדשות ויכול לעבור על קבלת לשון הרע רק בשמיעה. אנשי רכיל אוהבים לדבר על צדיקים, כך אומר ירמיהו הנביא: "שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה' כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי: שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל הַיּוֹם: שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה פרק ג סא).

גם היום מדברים על המתנחלים כאילו הם האנשים הכי אלימים בעולם. תעשייה שלמה של שקר הופכת את האנשים הכי צדיקים לרשעים. את אלה שמקיימים את דבר ה', שנשבע לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב "לזרעך אתן את הארץ הזאת". העוון הכי גדול שהצליחו למצוא אצלם הוא שילדים שלהם קשקשו גרפיטי או שרפו עצי זית של ערבים. ההאשמה האחרונה אף פעם לא הוכחה, אבל היא התקבלה כאמת משמים אצל נשיא ארצות-הברית אובמה שעמד בבנייני האומה בלב ירושלים ותקף בהכללה את כל המתנחלים ששורפים עצי זית ותוקפים באלימות את הערבים.

אדם ששומע לשון הרע שכזה ברדיו או בעיתונות יאמר מיד בקול רם: "שקר. שקר. שקר", כדי שכל בני הבית ישמעו. הוא צריך לסגור מיד את אותה תחנת רדיו או את העיתון והאתר המרכל שמשמיע לשון הרע על צדיקים ומגן על הרוצחים הגדולים.

צריך לדעת שלא מדובר בטעות של עיתונאי זה או אחר. זו שיטה של הסטרא אחרא להשמיץ את הצדיקים בכל התוקף ולמרות שיודעים שזה שקר מוחלט. כך כתב ולדימיר איליץ' לנין, מראשי השמאל הקומוניסטי ברוסיה: "ניסוח המילים של הקמפיינים העיתונאיים שלנו כנגד אויבינו הפוליטיים מחושב היטב כדי לגרות אצל הקורא תחושות שנאה, גועל ודחייה, ובוז. המשפטים חייבים להיות מחושבים – לא לשכנע אלא להרוס, לא כדי לתקן את שגיאות היריב, אלא כדי להשמיד את הארגון שלו ולמחוק אותו מעל פני האדמה. הניסוח המילולי חייב להיות מהסוג שמעורר את המחשבות הגרועות ביותר, החשדות החמורים ביותר לגבי היריב, הוא חייב לזרוע חיכוכים, תוהו ובוהו ובלבול בשורות היריב". ומי שעוקב אחריהם רואה שכך הם נוהגים בשיטתיות.

הזכרנו קודם לכן את נשיא ארה"ב אובמה, זה שבלי שום גמגום האשים את כל המתנחלים באלימות כלפי הפלסטינים, אף שאין לכך כל הוכחה או ידיעה או ביסוס. לעומת זאת, כשהיה פיגוע באורלנדו בארה"ב ובו נהרגו כחמישים איש על-ידי מוסלמי קנאי, הוא לא אמר "טרור מוסלמי". הוא לא קישר את הטרור הזה לרצח שהמוסלמים טובחים ללא רחמים בכל מקום שהם יכולים בעולם. הוא לא תקף את המוסלמים, שמנסים כל הזמן לדרוס, לדקור, לשרוף ולרצוח כל יהודי שנקרה בדרכם.

מסתבר שכאשר מדובר במוסלמים הוא זהיר בהלכות לשון הרע יותר מהחפץ חיים ולא מכליל את המוסלמים שכבר עשו עשרות פיגועים בעולם בשם האסלאם. הוא מתעלם מהחברות של הרוצח בארגון דעאש. רק על המתנחלים הצדיקים שמקיימים את דבר ה' ודבר נביאיו הוא מקבל לשון הרע ומדבר לשון הרע ומפיץ אותו בכל העולם כאילו הוא אמת לאמיתה.

בגלל כוחה הגדול של לשון הרע ושייכותה לבניין ירושלים ולגאולת ישראל מזהיר אותנו הנביא זכריה בהדרכותיו לבניין ירושלים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּכִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'".

אם אתם רוצים לבנות את ירושלים, זכרו כי אלוקים שונא את אלה שחושבים בלבם רעה על חבריהם. אם אדם רוצה לראות בבניין ירושלים, אם אדם רוצה לעצור את כל האומות שמנסות לחבל בבניין ירושלים, הוא צריך לקבל על עצמו עין טובה. לקבל על עצמו מחשבה טובה. במיוחד הוא צריך לקבל על עצמו שלא להאמין לכל הרכילות שהם אומרים על חיילי צה"ל ועל המתנחלים. לא להאמין לכל ההכפשות שלהם ולחשוב עליהם רק מחשבות טובות.

ראינו כי מחשבה טובה קשורה לבניין ירושלים. כך גם עין טובה. וכך גם דיבור טוב. לכן התורה מסמיכה את פרשת מרים לפרשת "שלח" שעוסקת במרגלים שדיברו רע על ארץ ישראל. כך הם דברי רש"י שמסביר בשם חז"ל: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (במדבר י"ג ב').

והיה מקשה מו"ר הרב זצוק"ל איך צריך ללמוד מכאן מוסר שאין להוציא דיבה. הרי היא דיברה על גדול הנביאים, על משה רבנו, ולכן היא נענשה. הם דיברו לשון הרע רק על עצים ואבנים. אם כן, איך הם ילמדו ממנה קל וחומר?

מסתבר שכל דיבור שמכוון לעצור את התיישבות של יהודים בארץ ישראל הוא דיבור על הקב"ה. הוא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה", ומי שאומר "ארץ אוכלת יושביה" מדבר סרה על ה'. כל המדברים סרה אומרים כי ה' לא חפץ בטובתנו אלא ברעתנו "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים פרק א כז) ואין דבר יותר חמור מזה.

אפילו אם כוונת המרגלים הייתה להציל את ישראל, לשם שמים, הרי זו "רשעות". כי כל דיבור על ארץ ישראל הוא דיבור על ה'. ולכן כשאמרו "חזק הוא ממנו" על עצמם, הם באמת אמרו זאת גם כלפי הקב"ה (עיין רש"י על פסוק ל"א). כפרו בשם יתברך שמו. ויהי רצון שנזכה לדבר רק סנגוריה ודברים טובים על עם ישראל ועל ארץ ישראל ועל יושביה, שלא יפגעו בהם כלל ולא יעקרו שום יושב מיושביה. אכי"ר.