מצוות עשה הקשורות בלב
פרשת "ואתחנן", כמו כל ספר דברים, נאמרת בכניסה לארץ ישראל. היא פותחת בתפילת משה להיכנס לארץ, ובהמשכה מוזכרות כמעט כל המצוות שקשורות לעבודת הלב. גם אמונה וייחוד ה'. גם אהבת ה' ויראתו. גם דבקות ותשובה. אומנם מצוות אלו של עבודת הלב שייכות בחו"ל כמו בארץ ישראל, שהרי אין הן מצוות התלויות בארץ, אבל בפועל קשה לדבר על אהבת ה' ועל דבקות כשאין רוגע. "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ, וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח, סה). קשה לדבר על אהבת ה' כשה' מראה לנו פנים של כעס. רק לפני כניסתם לארץ יש מקום לצוות אותם על כל העבודות שבלב.
במניית הרמב"ם את תרי"ג המצוות, הוא מונה תחילה את המצוות שבפרשתנו, ורק אחר כך את כל האחרות. הרמב"ם גם הרחיב את ההלכות שקשורות למצוות אלו בהלכות יסודי התורה, ללמדך כמה הן חשובות. עם זאת כותב עליהן בעל "מסילת ישרים" בהקדמה, כי כל ספרו נכתב על המצוות הללו, שכן למרות שאנשים יודעים את חשיבותן, הם ממעטים לעסוק בהן. "אַךְ מְעַטִּים יִהְיוּ מִן הַמִּין הַזֶּה, אֲשֶׁר יִקְבְּעוּ עִיּוּן וְלִמּוּד עַל עִנְיְנֵי שְׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה, עַל הָאַהֲבָה, עַל הַיִּרְאָה, עַל הַדְּבֵקוּת וְעַל כָּל שְׁאָר חֶלְקֵי הַחֲסִידוּת". והטעם למיעוט היחס הוא "מִפְּנֵי רֹב פִּרְסוּם הַדְּבָרִים וּפְשִׁיטוּתָם אֶצְלָם, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה לָהֶם צֹרֶךְ לְהוֹצִיא בְּעִיּוּנָם זְמַן רָב".
נראה שמשה רבנו הבין שצריך לחזור ולדבר על המצוות הללו שוב ושוב, ומהסיבה הזאת הוא חוזר על המצוות הללו כמה וכמה פעמים, כי זאת הדרך מביאה לידי עבודת הלב האמיתית. לכן הוא מצווה אותנו לקרוא קריאת שמע, שעוסקת בייחוד ה' ובאהבת ה', פעמיים בכל יום, להטמיע בתוכנו את המידות החשובות הללו.
המצווה הראשונה במניין המצוות של הרמב"ם בספר המצוות היא להאמין שאלוקים ברא את כל העולם ומנהל אותו. כל אחד יאמר: בוודאי שאני מאמין בזה, ולמה עלי לעסוק בזה? אלא שאנשים לא שמים לב שהם מאמצים את דרך החשיבה של פרעה. הוא חשב: אם אלוקים לא פועל אחרי האזהרה הראשונה, הוא כנראה לא באמת מנהל את העולם, ולכן אני יכול לעשות כרצוני. הוא לא הבין שאלוקים מתנהל בקצב שלו ובזמן שלו.
והאמת היא, שלמרות הבחירה החופשית אדם לא יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה ולפעול כנגד ברית ה'. כך חשבו היטלר וכך חשב סטאלין, וכך היה להבדיל עם הרפורמים שחשבו כי ברית ה' על ארץ ישראל וירושלים והגאולה לא תתקיים. כדי לא ליפול למקום הזה אנו מזכירים לעצמנו את האופן שבו אלוקים ניהל את העניינים ביציאת מצרים. בסופו של דבר החלטות המלכים יובילו לגאולה כי "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" (משלי כא א). בסופו של דבר יתיישבו בני ישראל בכל רחבי ארץ ישראל. בסופו של דבר יקום בית המקדש בלב ירושלים כהבטחת ה', למרות הצעקות של כל השאר.
המצווה השנייה במניין המצוות של הרמב"ם היא להאמין שה' אחד. גם המצווה הזאת נמנית כמה פעמים בפרשה, הן במצוות "עשה" והן במצוות "לא תעשה", ואנו מזכירים אותה לעצמנו פעמיים בכל יום, בקריאת שמע, כי היא כנראה חשובה לנו מאוד ליום יום. אנו גם אומרים שלוש פעמים ביום את ההשלמה שלה מפרשת "ואתחנן", בברכת "עלינו לשבח": "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). להבין כי בסופו של דבר יתקיים "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). ואת זה צריך להכניס היטב לראש כנגד כל מיני רוחות שאומרות אחרת.
גם המצווה השלישית במניין המצוות של הרמב"ם מקורה בפרשת השבוע, והיא לאהוב את ה' בכל לבנו, נפשנו ומאודנו. היא כל כך חשובה, שבלעדיה יש חורבן. כך אומר ישעיהו הנביא: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כט, יג). וזו עבודה יום-יומית. שאם הגעת לאהבת ה' אתמול, אתה חייב להתאמץ על כך גם היום. להתעורר ולעורר את עצמך לאהבה גדולה זו.
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן - מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו'. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה: 'שמתוך כך - אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'" (רמב"ם הלכות יסודי התורה ב, א).
"ולשון סיפרי, לפי שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך' איני יודע כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". כשאדם לומד את התורה, הוא מבין את החסד הגדול שאלוקים עשה עמנו כשנתן לנו את התורה. "תתאמת לך ההשגה, ויגיע התענוג, ותבוא האהבה בהכרח" (ספר המצוות – מצוות עשה ג').
גם המצווה הרביעית במניין המצוות נמצאת בפרשת "ואתחנן", וכתובה בהלכות יסודי התורה (ב): "לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ" (דברים ו, ב), ולרוב חשיבותה נצטווינו עליה במקומות רבים בתורה. מצווה זו נדרשת להתעוררות פנימית כל יום מחדש מאה פעמים לפחות, בברכות הנהנין או בברכות התפילה שצריכה להיאמר ביראת שמים מתוך ניסיון להבין ולהרגיש שה' רואה אותנו ואנו אותו. בזכות הקשר שבין ראייה ליראה קרא אברהם אבינו לירושלים: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". ה' רואה אותנו ואנחנו מרגישים את נוכחותו, ועל כן אנחנו יראים אותו בכל רגע ובכל מקום.
ההבנה היסודית הזאת מוצאת מקום גם בדברי הרמ"א, שבחר לפתוח את ההגהות שלו על "שולחן ערוך" במילים הללו: "שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה" (שו"ע אורח חיים - סימן א הלכה א').
גם המצווה החמישית בסדר המצוות, הציווי להתפלל, נכפל בתורה כמה פעמים: "ועבדתם את ה' אלהיכם" (משפטים כג כה). "ואותו תעבודו" (ראה יג ה). "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (ואתחנן ו יג). "ולעבדו בכל לבבכם" (עקב). והציווי הזה לא מיועד לתפילה בלבד, אלא גם ללימוד תורה וגם למצוות אחרות, וייחדוהו חכמים על התפילה בגלל שתפילה צריכה הרבה עבודה שבלב. לכוון היטב את לבו לרצות את מה שנאמר בתפילה. לדמות את עצמו לפני כל תפילת י"ח, שהוא נמצא בבית קדשי הקדשים. וזו עבודה יום-יומית גדולה.
הסמ"ק (מצוה יא) הוסיף כי בעת צרה חובת התפילה היא מהתורה, דכתיב בפרשה: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (דברים ד, כט-ל. והובאו דבריו במגן אברהם קו, ב).
גם המצווה השישית שמנה הרמב"ם בספר המצוות שלו, הדבקות בה', נמנית כמה וכמה פעמים בספר דברים. והדבקות בה' היא הרבה יותר מאהבת ה'. ובגמרא (כתובות קיא) שאלו: "וְכִי אֶפְשָׁר לִדְבּוּקֵי בַּשְּׁכִינָה? וְהָכְּתִיב, (שם) 'כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא', אֶלָּא כָּל הַמֵּשִׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה".
כוונת הגמרא, כי על-ידי שאדם דבק בתלמידי חכמים, הוא דבק באור השכינה ששורה עליהם. כך צריך כל ההולך לשיעור תורה לכוון על מצוות דבקות בה' דרך תלמידי חכמים, וכן ההולך לקברי צדיקים צריך לכוון לכך. ולכן אמרו בגמרא על הרב שדרכו נדבקים בה': "אִם דּוֹמֶה הָרָב לְמַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת - יְבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו - אַל יֵבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ" (מועד קטן יז ע"א).
עוד אנו קוראים בפרשה: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". לדעת הסמ"ג, להיות חכם, במיוחד מול העמים, זאת מצוות עשה מהתורה. שעל-ידי כך ידעו האומות שה' בקרבנו. אחת הדרכים המוזכרות בחז"ל היא בחישוב הלוח העברי, שהוא מופלא ומעיד על חכמת ה' בקרב חכמי ישראל. אבל בוודאי גם בדברים אחרים מתגלית חכמת ה' שבתוכנו.
מפורסם בעולם כי זוכי פרס נובל היהודים הם יותר מפי מאה מחלקם באוכלוסייה. שהרי יש בערך 0.25% יהודים מכלל בני האדם, ועם זאת מדענים יהודים זכו ברבע מפרסי הנובל שחולקו בנושאים מדעיים (לעומת הערבים שהם 4% מאוכלוסיית העולם וזכו רק ב-0.4% מפרסי הנובל). חכמי מדע אלו מקיימים אפוא מצוות עשה לדעת הסמ"ג. שהרי עיבור השנה היא חכמת טבע שיש לנו בה ידיעה גדולה מעל כל האומות, והיא פלא מופלא שמעיד כי עם ישראל הוא עם חכם ונבון.
ובאמת כל החכמה הזאת מעידה על דבקות בה'. שהרי התורה מספרת שהחכמה הזאת באה לנו מבית המקדש, זה שהיה וזה שיהיה. שהרי בעת בניית המשכן נתן ה' לבצלאל חכמה בינה ודעת שנבראו בהם שמים וארץ. "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". גם כל העוסקים במלאכה מולאו בחכמה אלוקית: "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות לא, ו).
כן קיבל שלמה המלך חכמה גדולה לצורך בניית המקדש הראשון: "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה: וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים בְּלִבּוֹ" (מלכים א י). ואתו כל העוסקים במלאכת הקמת המקדש: "וַ֠יִּמָּלֵא אֶת־הַחָכְמָ֤ה וְאֶת־ הַתְּבוּנָה֙ וְאֶת־הַדַּ֔עַת לַעֲשׂ֥וֹת כָּל־מְלָאכָ֖ה בַּנְּחֹ֑שֶׁת" (מלכים א ז יד). משהו מהחכמה הזאת נשאר בנו. ואולי החכמה שיש היום היא גם חלק מהחכמה שמקדימה את הקמת המקדש השלישי, שהרי גם במשכן וגם במקדש קיבלו החכמים חכמה קודם הקמת המשכן והמקדש. לכן גם אנו מתמלאים כעת בחכמה לצורך הקמת הבית השלישי ועבודתו. לכן כתוב במדרש: "וכן כשיעמוד הקדוש ברוך הוא לבנותו לעתיד לבא בג' דברים הללו נבנה. שנא' (משלי כד) 'בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן', וכתיב (משלי כד) 'ובדעת חדרים ימלאו" (שמות רבה ויקהל מח)".
מצוות לא תעשה הקשורות בלב
המצווה הראשונה ממצוות "לא תעשה" שמונה המרב"ם היא המצווה שלא להאמין לשום עניין של ע"ז ולא להתקרב אליו כלל. גם האזהרה הזאת, כמו כל האזהרות שקשורות ללב, נזכרה כמה פעמים בפרשת "ואתחנן" (ד, ג. ד, טו-יט. ד, כה-כח. ה, ז-י. ו, יד-טו. ז, ה). וכל זה בגלל שההתמודדות עם היצר הזה הייתה קשה מאוד לישראל, שהיו יחידים בעולם מול כל האלילות. ברוך ה' שבדורות הללו התפקח העולם מהשטות הזאת והבין אחרי אלפי שנים כי האלילוּת היא הבל, ואילו האמונה של עם ישראל נכונה, כמו שניבאו הנביאים מדורי דורות "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" (ישעיה ב, יח. ואע"פ שהאומות עדיין טועות בדברים אחרים, כבר לימדה אותנו התורה בפרשת "דברים" כי יש הבדל בין האומות השונות לפי רמת הקלקול שלהן והדבקות בעבודה זרה וברשעות).
הסמ"ג מונה במניין המצוות (ל"ת סד) איסור לא לנסות את ה' כמו שניסו בני ישראל בהיותם במדבר: "מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?". ולמה נגרמה מהניסיון הזה מריבה כל כך גדולה? כי אחרי שבני ישראל ראו את עשר המכות וים סוף נקרע, אחרי שיורד להם מן יום יום מלבד בשבת, וכשהם תחת ענני הכבוד, עוד יש להם חוצפה לשאול האם ה' שומר עליהם ואוהב אותם?
"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא). אחרי כל זאת אתם עוד שואלים האם ה' אתכם? זו שאלה שמעלה קצף גדול: "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'" (דברים ט, כב). על כן צריך כל אדם להתבונן ולראות שה' אוהב אותו ומנהיג אותו ואת כל ישראל אחיו בכל עת ובכל שעה, ובמיוחד בעת הזו.
מכיוון שפרשת "ואתחנן" עוסקת במצוות הקשורות בלב, שינתה התורה בעשרת הדיברות המופיעות בפרשה זו והוסיפה מצווה שקשורה בלב – "לא תתאווה". בפרשת "יתרו" התורה אוסרת רק לחמוד בדבר שקשור למעשה. "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וכו'" (שמות כ, יד), ואילו בפרשת "ואתחנן" נוסף איסור תאווה שקשור למחשבה: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה, יח). והרמב"ם כותב על כך: "כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן וכו' כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר: 'לא תתאווה' - ואין תאווה אלא בלב בלבד" (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רסו. הלכות גזלה ואבדה פרק א י-יב. ועיין סמ"ק לאויין קנח).
המילה "שמירה" מופיעה בפרשת "ואתחנן" לא פחות מ-20 פעמים – בהקשר של זכירת ה' וזכירת הברית ושמירת המצוות וכד'. חכמינו (יבמות כא ע"א) למדו מהפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" - "עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי", היזהרו לא להיכשל בכל האיסורים ואל תתקרבו אליהם. שימו גדרות מעשיים ורוחניים.
הרמב"ן (בהשגות) כתב שיש מצווה להיזהר מכל מפריעי האמונה ומעלי הספקות. לא להסתובב בסביבתם ולא לקרוא את דבריהם. כך פתח דוד המלך את התהילים במילים: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".
עוד מנה הרמב"ן איסור לשכוח את מעמד הר סיני, כדכתיב: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, ט-י). והמצווה היא "שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים". כן ממשיך הרמב"ן ואומר שלימוד האמונה הזאת נחשב כלימוד תורה: "כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם" (הסמ"ג יג למד מכאן איסור לאדם לשכוח את התורה שלמד. ו"אפילו זקן גדול אסור לפרוש מן התורה"). ובכלל הדברים זה המפנה לבו לבטלה, שגורם שכחת התורה ועובר על איסור תורה זה (עיין רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, י).
הסמ"ק (סד) מספר שהיה דורש ברבים על חובת הענווה, אבל לא חשב שזה "לאו" מהתורה ולא חשב למנות אותו בספר על תרי"ג המצוות. וכשהגיע להשלים את מצוות "לא תעשה" שבתורה, הקריאו לו בחלום במראית הלילה: "הנה שכחת את העיקר. 'השמר לך פן תשכח את ה'' (דברים ח, יא). והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין". שזו אזהרה לא להיות גסי רוח, שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה'" (סוטה ה ע"א). ויש בזה ציווי על הענווה, שבזכותה אדם יודע כי כל מה שיש לו הוא מה' יתברך.
גם בפרשת "ואתחנן" וגם בפרשת "ניצבים" (דברים, ל', א'-י"ד) התורה מזכירה כי באחרית הימים תהיה תשובה גדולה. ואע"פ שמצוות התשובה מוזכרת כמה וכמה פעמים בתורה, לא מנו אותה הרמב"ם הרמב"ן והסמ"ק כאחת מתרי"ג מצוות, רק את מצוות הווידוי שבאה אחרי התשובה. "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם... וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה" (רמב"ם בהלכות תשובה פ"א ה"א).
ולמה לא מנו? כי מצוות התשובה כוללת כל המצוות כולן, והיא שייכת לכל אחד על כל מצווה או עבירה שעשה, בין אם הוא נחשב דתי או נחשב חילוני. כל אדם צריך לבדוק אם המעשה שעשה טוב או לא, וגם אם המעשה טוב – לראות איך אפשר לשפר אותו ואיך להכניס בו יותר כוונה, יותר קדושה ושמחה ודבקות ויראת שמים וכד'. וזה חלק ממצות התשובה.
הרמב"ן מביא טעם אחר. כי למרות שתשובה היא מצווה שלנו, הרי היא כמו השבת עם ישראל לארצו, גם מצווה וגם הבטחה שעם ישראל יחזור בתשובה. "ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן". שבזמן הגאולה עם ישראל יחזור אל ה' ואל מצוותיו ואהבתו, כי הוא יסיר את היצר הרע, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּו פַּנּוּ דָּרֶךְ, הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי" (ישעיה נז). ויזרוק עלינו מים טהורים, וימול את לבנו. ויהי רצון שיתקיים בנו האמור ביחזקאל (יא, יט): "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקִים". אמן ואמן.
