פרשת "כי תצא" מסתיימת בציווי "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" וכו'. לפני הציווי הזה מופיע איסור הונאה במשקלות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה". הגמרא מסבירה, שהחומרה בהונאת משקלות היא בכך שהיא הונאה שיטתית של כל הלקוחות לאורך זמן ולא ניתנת לתיקון. אין אפשרות לבעל התשובה למצוא את כל מי שנגזל על ידו (יבמות כא ע"א). ורש"י מביא בשם חז"ל, כי הסמיכות באה ללמד שרמאות במשקלות מגרה בנו את עמלק.

מדברי חז"ל אלו עולה שיש קשר בין שני סוגי יצר רע שקיימים בעולם. יש יצר רע שבתוך לבו של האדם. אדם יכול לעבוד לפרנסתו ולא לשדוד אנשים, אבל יצרו מתגבר עליו והוא קצת מרמה במשקלות. אדם אוכל כשר, אבל לפעמים מגזים בתאוות האכילה. אדם קידש את אשתו תחת החופה, אבל לפעמים נכשל בשמירת העיניים. לעומתו יש עמלק, אומה שמתמכרת לעשות רע לשם רע. רשעה ואכזריות שמתגלה בהמן, שרואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך ומחליט להשמיד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. זו האכזריות הבלתי נתפסת של הנאצים, שיהודים שעלו לרכבות בתקופת השואה לא האמינו שיש כמוה בעולם. דוגמא לרשעה הזאת בימינו היא האכזריות הבלתי נתפסת של דאע"ש, שדומה מאוד לרשעה של הערבים כמו שראינו בפרעות תרפ"ט בחברון ובצפת רח"ל.

חכמים אומרים שיש קשר בין שתי הרשעות הללו, שכן ויתור קטן ליצר הרע הקטן מביא את היצר הרע הגדול. כך היה לחוה שנהנתה מעץ הדעת האסור: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית פרק ג ו). מהרע של תאוות האכילה המקולקלת היא נמשכה לרוע הגדול של הנחש הקדמוני, שהביא מוות ומחלות ומלחמות ורשעה גדולה לעולם. כך היה עם היהודים שנהנו מסעודתו הכשרה של אחשוורוש, ובעקבות ההנאה ההיא בא המן עם האכזריות הנוראה שלו.

אומר גאון עוזנו ותפארתנו מרן רבי יוסף חיים זיע"א, בעל הבן איש חי, כי בחודש אלול אנו מנקים את עצמנו מיצר הרע הקטן של התאוות. ואז יש לנו כוח להתפלל בעשרת ימי תשובה על הרשעה הגדולה. על ערבובו של השטן ועל ביטול הרוע העולמי. מתפללים להכניע את הנחש הקדמוני, שהחטיא את האדם הראשון ביום הראשון של עשרת ימי תשובה. בחינת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". מתפללים שיתקיים בו: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ".

הרוע העולמי הולך ומתמעט, למרות מה שאנשים חושבים. אנו מכירים את הגמרא (יומא סט ע"ב) שמספרת על עזרא הסופר, שביחד עם הקהל הגדול צעקו אל ה' אלקים בקול גדול (נחמיה ט), והסירו מהעולם את יצר הרע של עבודה זרה. ובאמת רואים כי כוח יצר עבודה זרה בעולם הולך ונחלש כל הזמן. מעט עמים בעולם היום הם עובדי עבודה זרה. וגם אלה שכן עושים כך לא ממש מאמינים בעבודה הזרה הזאת, אלא "מעשה אבותיהם בידיהם" (בית יוסף על יו"ד סימן קכח בשם הרשב"א). אנו חושבים כי יצר העריות בדורנו הוא היותר גרוע שבכל הדורות. אבל הגמרא אומרת כי עזרא סימא את עיניו והחליש את כוחו, שבדורות שלפניו היו מקדשי עבודה זרה מלאים בקְדֵשָות, למשוך לב ההמון ולהמשיך טומאה לעולם. ובדורנו ברוך ה' העולם התנקה מהם וממשיך להתנקות כל הזמן.

כך כותב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בכמה וכמה מקומות בספרו "בניהו בן יהוידע" (פסחים קט/ב), והסביר כי מה שנאמר בגמרא לא לאכול דברים במספר זוגי זה בגלל התקנאות השדים. והסביר שם שסיבת קנאתם היא שבקדושה יש זוגיות אמיתית באהבה ואחווה, ואילו בטומאה אין זוגות אמיתיים כי אין חיבור אמיתי ואהבה אמיתית, רק זמנית. על כן כתיב: "יתפרדו כל פועלי און", וזה דבר שהחוש מוכיח. "דסטרא דקדושה שרי בחיבורא וסיים בחיבורא, אך הסטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא".

וכתב שם: "והנה תהלות לאל שנתבטל נזק של הזוגות מפני כי הסטרא אחרא נחלש כוחה. ותחלה נתבטל בארץ ישראל מפני קדושתה, ואחר כך נתבטל גם מבבל, אף על גב דשכיחי שם מזיקין טפי. ועתה בזה הזמן אדרבה העולם עוסקים בזוגות". ומסיים: "וגבר ישראל". עוד כתב גם בספרו "בניהו בן יהוידע" (סנהדרין סז/ב) בעניין הכשפים והשדים. "ולכן בזמן הזה שנחלשה הסטרא אחרא, גם כחן של כשפים נחלש שאין מצויים בכל מקום, ואינם מצויין אצל כל אדם. וכאשר תמצא בענין השדים שנתמעטו בעולם ואינם מצויים בכל מקום, וגם כן הוא מטעם זה".

כן כתב גם הראי"ה קוק זצוק"ל ("אגרות הראיה" כרך א/ שלב), כי זה מה שכתוב בתיקוני הזוהר על דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר". טוב מבפנים ורע מבחוץ. כי בחיצוניות נראית ירידת הדורות, אבל בפנימיות מצטברות כל הזכויות של דורות צדיקים על גבי דורות צדיקים וביחד מצטברים לאלפי דורות. "נוצר חסד לאלפים". מעין הדברים הללו כתב רבי שלמה אלישיב זיע"א בספרו "לשם שבו ואחלמה" ("עיגולים ויושר" ענף ב' אות ז'), שיש התחזקות רוחנית פנימית גדולה מאוד, למרות שנראה כי הרשעה מרימה ראש בדורנו יותר ממה שהיה בעבר.

לכן יש אפשרות בימינו להחזיר בתשובה אנשים שנפלו בעבודה זרה למרות שכתוב "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן". כי ה' מזה עלינו מים טהורים ומטהר אותנו, "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתינו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף". כי "כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'". על כן מתקיים בהם בדור הגאולה: "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'", שאפילו הפושעים והמזידים הם "שבי פשע" וחוזרים בתשובה. כי הפְּנים שלהם היה באמת טהור בזכות אבותיהם ואבות אבותיהם.

כן כתב החיד"א ב"שם הגדולים" (גדולים - מערכת א אות ריט) "הוא ע' התאווה רבנו בגלל זה סמוך לדורות שאחר האלף שנה מחרבן נתגלה אור הזהר להגן על הדורות, ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל".

זה מה שכתוב במקומות רבים בזוהר ובספרי התיקונים, כי בעקבתא דמשיחא "תרבה הדעת", וכמו שכתב מהרח"ו בהקדמת "עץ חיים" בשם הזוהר (פרשת וירא): "וכד יהא קריב ליומי משיחיא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא". ובתיקונים: "דבדרא בתראה בסוף יומיא יתפרנסון מהאי חיבורא". כלומר, שבדור האחרון יתגלו סודות הזוהר ויתווסף לימוד הפנימיות אפילו אצל צעירי ישראל.

כן הביא מרן רבי יוסף חיים זיע"א ("דעת ותבונה", פתיחה ראשונה): "האמנם בימי רבינו האר"י זצ"ל רצה הקב"ה לפתוח שערי אורה ומעיינות החכמה על ידי זכאי האר"י החי, כי היתה נשמתו מעולם התיקון מסוד פנימיות של הפנימיות, שכבר נבררו כמה ניצוצות, ולא נשאר אלא ברירת הרגלים, והיה זמן כשר להתגלות שרשי עיקרי פנימיות החכמה, ולמחיה שלחו אלהים, והוציא חמה מנרתיקה והחזיר עטרה ליושנה, לגלות ספוני טמוני קדשי קדשים".

בגלל היטהרות העולם, יש יותר ויותר אפשרות ללמוד ולהבין את דברי הזוהר הקדוש, ויש יותר ויותר אפשרות לפסוק הלכות כמותו, שאכשר דרא ויכולים אנשים לחיות ביותר קדושה וביותר טהרה. ביותר פנימיות וביותר כוונה. יותר אהבת ה' ויותר יראה. ועל כן פסק מרן רבי יוסף קארו בשו"ע כמה הלכות כמו הזוהר הקדוש, ובמקומות אחרים לא פסק כמותו. והסביר מו"ר הרב זצוק"ל כי זו הייתה הגאוניות של מרן השו"ע ומרן בעל הבן איש חי זיע"א לדעת עד כמה נטהר העולם וכמה הוא יכול לקבל את אור החכמה הפנימית ועד כמה הם יכולים לפסוק על-פי הזוהר וקבלת האר"י ז"ל (הקדמה לקיצור שו"ע).

מכאן נבין למה בחלק מהמקומות ה"בית יוסף" פוסק כמו הזוהר הקדוש ובמקומות אחרים לא.. למשל בעניין הנחת תפילין בחול המועד, בתחילה מביא ה"בית יוסף" (או"ח סי' ל"א) את דברי התוס' והרא"ש, שלדעתם גם בחול המועד חייבים בתפילין משום שאינו אסור במלאכה, ומביא את דברי הרשב"א בתשובה שחולק עליהם ופוסק שלא להניח תפילין בחול המועד. ומסכם: "ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד, ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד, וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה. והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם לשיר השירים (זוהר חדש שה"ש ח.) על פסוק (שיר השירים א ג) לריח שמניך טובים וזה לשונו 'ובגיני כך אסיר לעמא קדישא לדחיה חותמא דמלכא עילאה דשרא עלן בגין דיוקנא דאנן עבדין האי במועד ובחולו של מועד וכל שכן בשבת דכולא שרא עלן". ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן'".

הרמ"א חלק על השו"ע וכתב: "ויש אומרים שחול המועד חייב בתפילין (ב"י בשם הרא"ש). וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם". ובאמת כך נוהגים בחו"ל. אבל בארץ ישראל, שאווירה מחכים ויש בה יותר טהרה וקדושה, נמנעו בני אשכנז בארץ ישראל מלהניח תפילין בחול המועד, כפי שכתב הגאון החסיד השל"ה ז"ל (חולין קי"ב ע"ב) ד"אנחנו יושבי ארץ ישראל – נמשכים אחר קבלת הזוהר הקדוש".

וזה פלא גדול שמלמד כי הפסק על-פי הזוהר הקדוש הוא תוצאה של קדושה ורוחניות, התעלות והתחזקות. וככל שהיא עולה כשעולים לארץ ישראל – כך יותר ויותר מתקשרים לזוהר הקדוש ולהשפעתו.

יש מקומות שבהם גם הרמ"א הסכים לדעת הזוהר הקדוש, נאמן לשיטתו שכל "דברי הזוהר נתנו מסיני" ("תורת העולה" ח"ב פ"א). וכמו שפסק למשל בזמן ברכת הלבנה. שהרמב"ם (ברכות י, יז) פסק כי אפשר לברך על הלבנה מהלילה הראשון שבו היא נראית. ובשו"ע פסק על-פי הקבלה, כפי שהביא ב"בית יוסף" (תכו) את דברי הר"י גיקטילי"א בעל "שערי אורה" שכתב בתשובה שעל-פי הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה "עד שיעברו עליה ז' ימים". וכן פסק בשו"ע (תכו, ד') כמותו: "אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה" (ראה דברי הב"י ב"מגיד מישרים" שיר השירים). והרמ"א לא חלק עליו. אמנם הב"ח ואחרים כתבו כי לדעתם אפשר לברך גם אם עברו רק ג' ימים.

יש מקומות שבהם השו"ע לא פסק כזוהר, והרמ"א פסק כמותו. למשל באכילת בשר אחרי גבינה. בעניין זה ה"בית יוסף" (אורח חיים קע"ג) הביא את דברי הרשב"אב"תורת הבית" (קצר ב"ג ש"ד פו.) שמותר לאכול בשר אחר גבינה מיד, מפני שהגבינה רכה היא ואינה מתעכבת בין השיניים, והביא את הזוהרבפרשת משפטים (קכה) שאסר לאכול גבינה ובשר בשעה אחת או בסעודה אחת. אמנם בשו"ע (יו"ד פ"ט, ב') פסק כרשב"א ולא כזוהר: "אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם", והרמ"א החמיר כאן כמו הזוהר שכתב: "ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה, וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר (וכן הוא בזוהר). ויש מקילין. ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים. מיהו טוב להחמיר".

יש מקומות שבהם רבי יוסף קארו מנסה לחבר את פסקי הזוהר עם פסקי הפוסקים על-פי הפשט. והוא בהלכות קריאת התורה (קמא) שבתחילה הביא ה"בית יוסף" את דברי התוס' והרא"ש, שצריך העולה לקרות בנחת עם שליח ציבור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה "ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ"ל, ואני הכותב זכיתי למוצאו והוא בפרשת ויקהל (רב:) שאומר כי קריאת התורה היא כמו מעמד הר סיני. ושם שמעו רק קול אחד". וסיכם: "וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא העולה אסור לקרות אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים". ובשו"ע (סעיף ב') פסק: "ומכל מקום צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו". ובזה הוא חיבר בין פסק הפוסקים לבין דברי הזוהר הקדוש.

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מדגיש, כי הייתה לפוסקים גאונות גדולה לדעת מתי הציבור יכול להכיל את דברי הזוהר והמקובלים ומתי לא אכשר דרא. ובדורו של מרן רבי יוסף קארו זיע"א היו מעט אנשים בארץ ישראל, ואולם בדורו של החיד"א התרבה עוד ועוד אור הדעת והעולם התקרב עוד ועוד לימים שבהם נאמר "מלאה הארץ דעה את ה'". ועל כן יותר אפשר להדריך את הציבור להתקדש על-פי פסקי הזוהר והמקובלים. ובימי הבן איש חי התרבה עוד, ובימינו עוד ועוד.

אחת הדוגמאות היא ברכת "הנותן ליעף כוח" שאינה נזכרת בתלמוד, והשו"ע (מ"ו, ו') פסק שאין לאומרה: "יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין", וטעמו מבואר ב"בית יוסף" שם לפי שאינה נזכרת בתלמוד ואין לחדש ברכות לאחר התלמוד. אולם האר"י הקדוש ז"ל פסק שיש לברך אותה, וכך כותב החיד"א (שו"ת טוב עין ז'): "ומטעם זה נתפשט בכמה קהילות לומר ברכת הנותן ליעף כח אעפ"י שהיא ברכה כולה מחודשת. ומרן בשו"ע נִדָּחָה קרי לה. דמאחר דרבינו האר"י זצ"ל כתב שיש לאומרה ופירש סודה כן ראוי לעשות. דודאי אילו מרן ז"ל ידע מגדולת האר"י ושהוא אמר לאומרה כן הוה עביד עובדא בנפשיה". וכך נוהגים רוב ככל עם ישראל, גם ספרדים וגם אשכנזים.

איך מקובל לפסוק על-פי הקבלה?

יש שואלים איך מרן רבי יוסף קארו, ואחריו מרן החיד"א, ואחריהם מרן הבן איש חי זיע"א וכל הפוסקים הספרדים האחרים, פסקו לפי הזוהר, שהרי יש לנו כלל של "לא בשמים היא". והשיב על זה מרן הרב אליהו זצוק"ל כי רבי שמעון של הזוהר הקדוש הוא רבי שמעון שהלכות בשמו מובאות במשנה ובגמרא. כל פסק הלכה שנכתב על ידו בזוהר נבחן על ידו גם בחכמת הפשט, ועל כן הדברים לא סותרים את חכמת הפשט כלל.

"ומחמת קושי ותוקף השאלות צריך להבין שאין כאן שאלה כלל, אלא שיסוד העניין הוא אחר. והוא שכל הנפסק בזוהר ובדברי האר"י ז"ל נפסק על ידי גדולי הלכה שידם רב להם בתורת הנגלה. ומי לנו גדול מרשב"י שמתורתו אנו חיים. ועל גדולתו של האר"י ז"ל בפשט ובתורת הנגלה ניתן ללמוד מדברי המהרח"ו ז"ל על האר"י ז"ל "שהיה מעיין ששה פירושים של פשט בהלכה ופירוש שביעי על דרך הסוד (שער רוח הקודש י"א:). וברור הוא שגדולי עולם אלה פסקו דבריהם על פי חכמתם בתורת הנגלה, וכוחם ברוח הקודש סייע להם להעמיד הלכה על בוריה, וכמו שסייע לכל חכמי ישראל מאז ומעולם".

דוגמאות לפסיקת הלכה באופן זה יש בתחילת מסכת ברכות (ג ע"א), שם נמצאים כל יסודות ההלכה, ושם מסופר על רבי יוסי שפגש את אליהו הנביא ופסק שלוש הלכות על פיו: "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל, וּבָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי, אָמַר לִי, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי. אָמַר לִי, מִפְּנֵי מַה נִּכְנַסְתָּ לְחֻרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ, לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לִי: הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. אָמַרְתִּי לוֹ, מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּנִי עוֹבְרֵי דְּרָכִים. אָמַר לִי: הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחֻרְבָּה. וְלָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּדֶּרֶךְ. וְלָמַדְתִּי שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה". ודברים אלו נפסקו להלכה למעשה בשו"ע (או"ח צ, ו. קי, א).

כן אנו מוצאים הלכה נוספת משמו של אליהו הנביא במסכת ברכות (כ"ט ע"א), שם מסופר על רבי יהודה שפגש את אליהו הנביא, אמר לו אליהו "כשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא". שאלה שם הגמרא מה כוונת הדברים, והשיבה שהכוונה היא להגיד תפילת הדרך. וכך נפסק להלכה בשו"ע (סימן ר"ל ס"ב). ואם תקשה מהגמרא שאמרה שאי-אפשר לפסוק הלכה על-פי אליהו הנביא "מאי אם יבוא אליהו הרי לא בשמים היא" (שבת ק"ח ע"א). תירץ החיד"א בספרו ברכ"י (או"ח סי' לב סק"ג) ואמר כי אם אליהו הנביא היה אומר הלכה בנבואה יאמרו לו "לא בשמים היא". אבל אם אליהו אומר את דעתו ההלכתית - הרי לנו שלומדים ממנו הלכה (וראה מהר"ץ חיות ברכות שם. וראה ריטב"א ב"ב קכא. ושו"ת חת"ס ח"ו ליקוטים סימן צ"ח).

רבי חיים סתהון זצוק"ל, בספרו "ארץ חיים" שאוסף את כל מנהגי ארץ ישראל, כותב כי המנהג בארץ ישראל הוא ללכת אחר מרן השו"ע וללכת אחרי הכרעת רבנו האר"י ז"ל (או"ח סימן מ"ו סעיף ח'). כן כתב מרן בעל הבן איש חי בספרו "רב ברכות" (קכב), שכל תושבי ארץ ישראל ובגדאד וסוריה קיבלו עליהם הוראות מרן רבנו יוסף קארו, בין להקל בין להחמיר. וכן כתב בספרו "רב פעלים" (ב' יו"ד ז') שאפילו מאה אחרונים חולקים על פסק מרן, אין אנו שומעים להם להקל אפילו בהפסד מרובה, כי אנו חייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכוח הקבלה שקיבלנו. עם זאת אנו פוסקים כמו הקבלה והזוהר כדלעיל, כי אנו מקבלים עלינו את שניהם.

וכן כתב בשו"ת "רב פעלים" (ח"ב חו"מ סימן ג'): "הנה נודע כי פה עירינו בג'דאד יע"א, בתריה דמרן ז"ל בשולחנו הטהור גרירן הן בדיני איסור הן בדיני ממונות, חוץ מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג בעירינו כדעת רמ"א בהג"ה או כדעת שאר פוסקים הפך דעת מרן ז"ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר, וכן נמי בדיני גיטין וקדושין המנהג ברור פה עירנו למיזל לחומרא אפילו בדבר שפסק מרן להקל,וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל על מנהג עה"ק ירושלים תוב"ב, וכן קבלו חכמי עירינו מהרה"ג עט"ר מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, על מנהג עירינו בג'דאד יע"א".

אחת הדוגמאות היא תפילה של נשים. לדעת הבן איש חי וההולכים אחריו נשים יכולות לברך את כל ברכות קריאת שמע כרגיל עם שם ומלכות, וגם מברכות על הלולב כמנהג אע"פ שאלה מצוות עשה שהזמן גרמן. כן פסק החיד"א ב"ברכי יוסף" (תרנ"ד, ב') "כי כן היה המנהג הקדום שהיו נוהגות הנשים בעיר הקדש ירושלים ת"ו. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו. נראה ודאי דאלו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי לא שייך לא בשמים היא דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו אהניא לן לפסוק כמותם כיון דאית לן סיעתא דשמיא" (יוסף אומץ פ"ב).

ויהי רצון שיתקיים בנו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה פרק יא ט). אמן ואמן.